שכבתי עכשיו במיטה ומשום מה התחיל להתנגן לי בראש הקאנון ברה מאז'ור של פכלבל. שנים לא ניגנתי ועוד יותר שנים לא ניגנתי את היצירה הזאת, אבל שרירי זרוע ימין נמתחו והתכווצו באופן אוטומטי לפי תנועות הקשת וחשבתי לעצמי כמה זיכרון שריר זה דבר מדהים.
התגברתי על הבושה שבקיטש ושמתי לי את זה בספוטיפיי; יד ימין משכה בעוז בקשת מדומיינת, אבל את האיצבוע של יד שמאל שכחתי לגמרי (בכל זאת רפרפתי עם האצבעות, כדי לא להשאיר את יד ימין בודדה על הבמה).
אני לא עומדת בהרמוניות האלה, הן מרחיבות לי את בית החזה יותר מדי והאלם של לנגן-בלי-לנגן היה גדול כל כך עד שהייתי חייבת לשאוג בקול חנוק מדמעות את התפקידים של הכינור הראשון, השני, השלישי והתבלבלתי כל פעם בפראזות אבל הרגשתי שבלי זה הייתי מתפוצצת מרב רוממות רוח.
ונזכרתי איך לפני כל חופש הייתי מקבלת בדואר מעטפה שמנה ממתא"ן ובתוכה התווים לתפקיד הכינור שאליו שובצתי (שלישי, שני, ראשון) והייתי מתאמנת בבית לבד ושומדבר לא הכין אותי לעוצמה האדירה, הבלתי ניתנת לתפיסה, הממלאת-ענווה ושפלות רוח, של לנגן פתאום ביחד כל התזמורת כולה ולראות, להבין, להרגיש, להתפעם מאיך הכל מתחבר. זה נשמע כל כך טריוויאלי אבל אין דבר פחות טריוויאלי מזה. אני חושבת שאז לראשונה הבנתי את החשיבות של 'לדעת את מקומי', אבל לדעת באמת, מהמקום הכמעט-אלוהי הזה, של המוזיקה.
