אנחנו נפרדים מתחת לבניין שלי. זה היה דייט ראשון כיפי מאד אבל ככל הנראה חסר תוחלת; הוא משוגע מדי ופגוע מדי בשבילי ולא הצלחתי להחליט אם אני נמשכת אליו או לא. אני מסתובבת ומתחילה ללכת בשביל הגישה "תסתכל לי על התחת כשאני הולכת" אני צועקת לו.
שלוש שניות עוברות והוא מתקשר "בואי רגע, עכשיו שניה בואי רגע".
אני חוזרת ומוצאת אותו עומד בחושך בחצר של השכנים "בואי תעמדי פה שניה אני רוצה להסתכל לך על התחת". אני נעמדת עם הגב אליו ועם הפרצוף לסלון המואר של משפחת פיינברג, נשענת על גדר האבן ומפשילה מכנסיים ותחתונים עד לברכיים. הוא נצמד אלי ומרפרף בקצות אצבעות יד אחת על התחת שלי, הירכיים הפנימיות, הכוס, נוגע לא נוגע. ביד השניה הוא מפשפש במכנסיים שלו ואני מרגישה את התנועות הקצובות דוחקות אותי אל האבנים הקשות. "תגידי לי שאני בחיים לא אגע בכוס הזה" הוא לוחש לי באוזן "תגידי לי שאני בחיים לא אזיין אותך" הוא מתנשף.
"באיזה שלב חשבת שזה בכלל יקרה?" אני צוחקת בזמן שהוא נאנק "הזין שלך לא קרוב אפילו להתקרב לכוס שלי, לא עכשיו ולא אף פעם" תנועות היד שלו מהירות יותר, נואשות יותר "תמשיך להשפריץ את הזרע העלוב שלך על נשים עלובות כמוך, אבל אף פעם לא עלי, אתה יודע למה?" הנשימות שלו מתקצרות "למה?" הוא שואל בהשתוקקות "כי שום דבר בך לא שווה לי, לא מתקרב לציפורניים של הגבר שאני רוצה וצריכה, לא מתקרב לרמה שמגיעה לי. אתה בחיים לא תזיין אותי כי אתה פשוט לא שווה אותי" הוא גומר ומחניק שאגה.
אני מרימה את המכנסיים והתחתונים והולכת הביתה.
