המזל שלי בחיים זה שהמתבגר שלי מוברג למציאות עוד פחות ממני:
עוברת בעצלתיים מהסלון לחדר השינה, רק כדי למצוא אותו שוכב בצד 'שלי' עם הטלפון ביד. סבבה.
תוך כדי שאני מחליפה איתו שני משפטים מנהלתיים אני קולטת לזוועתי שהוא מרים את הכרית שנמצאת 15 ס"מ לידו ובנונשלאנט מושך אותה אל מתחת לראש שלו, כשהוא חושף מבלי לשים לב (!!!) מרבץ של 2 ויברטורים ששום שקר שבעולם לא היה מצליח להסוות את הפונקציה האמיתית שלהם! אני מזנקת עליהם בהקרבה של חייל שמזנק על רימון וביד שמאל מעיפה אותם מתחת לשמיכה ומרחיקה אותם ממנו ככל שאפשר. הכל עניין של שבריר שניה כשהוא צועק 'אמאא!! נוווו מה את קופצת כמו משוגעת עכשיו בגללך הפסדתי משהו ברובלוקסס!!!'. בסדר גמור נשמה אהובה שלי, אבל הרווחת חיים שלמים של שלוות נפש.
אני חייבת ללמוד איך מתנהגים מבוגרים אחראיים הורים לילדים.
מצ"ב תמונת אילוסטרציה שאינה אילוסטרציה אלא החיים עצמם