חזרתי עכשיו עם הילד-שהוא-כבר-נער מסרט אדיוטי בסינמה סיטי. ברדיו התנגן שיר של הסקורפיונז וסיפרתי לו איך כשהייתי בגילו אולי קצת יותר, הייתי מחכה לתכנית 'הגשה עצמית' ומקליטה שירים על קסטות, אצבע אחת על פליי ואצבע אחת על רקורד וככה מחזיקה כל השיר באצבעות רועדות ממאמץ ולב מתפלל ששומדבר לא יקפוץ. הכרתי ככה את ניק קייב, את סופט סל, את פיטר מרפי, את הסקורפיונז ועוד המון.
הגוף, הלב והנפש דאו למרפסת שההורים סגרו בדיקט, למיטה שלי, לרדיו טייפ האפור הכסוף, לבדידות עם המוזיקה, לחלון שהשקיף אל חלון החדר של שני בבניין ממול, לרגשות הבוסר הבוערים, הגסים, הלא מהוקצעים, להתאוות הבלתי פוסקת אל כל מה שלא היה מושג או אפשרי לנערה שהייתי.
אחכ בפזמון צרחתי I'm still loving youuuu ועשיתי air guitar על ההגה והוא הסתכל עלי בעיניים רכות ואמר שלפעמים אני ממש מביכה אבל שהוא חושב שיש לו ממש מזל שאני כזאת ולא אחרת.