וְהָאָרֶץ מְחֻלֶּקֶת לִמְחוֹזוֹת הַזִּכָּרוֹן וּגְלִילֵי הַתִּקְוָה,
וְתוֹשְׁבֵיהֶם מִתְעַרְבְּבִים אֵלֶּה עִם אֵלֶּה,
כְּמוֹ חוֹזְרִים מֵחֲתֻנָּה עִם חוֹזְרִים מִלְּוַיַּת הַמֵּת.
וְהָאָרֶץ לֹא מְחֻלֶּקֶת לְשִׁטְחֵי מִלְחָמָה וּלְשִׁטְחֵי שָׁלוֹם.
וּמִי שֶׁחוֹפֵר גֻּמָּה נֶגֶד פְּגָזִים
יָשׁוּב וְיִשְׁכַּב בָּהּ עִם נַעֲרָתוֹ,
אִם יִחְיֶה לַשָּׁלוֹם.
וְהָאָרֶץ יָפָה.
אֲפִלּוּ אוֹיְבִים מִסָּבִיב מְקַשְּׁטִים אוֹתָהּ
בְּנֶשֶׁק מַבְרִיק בַּשֶּׁמֶשׁ
כְּמַחֲרזֶֹת עַל צַוָּאר.
וְהָאָרֶץ אֶרֶץ חֲבִילָה:
וְהִיא קְשׁוּרָה הֵיטֵב וְהַכֹּל בָּהּ, וְהִיא קְשׁוּרָה חָזָק
וְהַחוּטִים לִפְעָמִים מַכְאִיבִים.
וְהָאֶרֶץ קְטַנָּה מְאֹד,
וַאֲנִי יָכוֹל לְהָכִיל אוֹתָהּ בְּתוֹכִי,
סַחַף הַקַּרְקַע סוֹחֵף גַּם אֶת מְנוּחָתִי
וּמִפְלַס הַכִּנֶּרֶת תָּמִיד בְּתוֹדַעְתִּי.
וְלָכֵן אֲנִי יָכוֹל לָחוּשׁ אוֹתָהּ כֻּלָּהּ
בַּעֲצִימַת עַיִן: יָם-עֵמֶק-הַר.
וְלָכֵן אֲנִי יָכוֹל לִזְכֹּר אֶת כָּל אֲשֶׁר קָרָה בָּהּ
בְּבַת אַחַת, כְּאִישׁ שֶׁזּוֹכֵר
אֶת כָּל חַיָּיו בְּרֶגַע מוֹתוֹ.
(יהודה עמיחי)