הבוקר סיפרתי למישהו בקווים כלליים על אתמול בערב והוא אמר שהוא רוצה לשמוע פרטים... למה היה מטורף? מה מהמם? למה? ולמה אין לי בלוג
לא היתה לי תשובה טובה לשאלה האחרונה אז חשבתי שאולי כדאי לפעמים לכתוב לפני שיברחו לי המילים מהראש.
ולגבי שאר השאלות -
דבר ראשון הילד היה בבית, ישן בחדר השני. היה לכל המפגש איכות 'אנה פרנקית' של להיות מאד בשקט כל הזמן כדי שחס וחלילה לא ניתפס.
הוא הכאיב לי נורא נורא, בדיוק כמו שאני אוהבת, אבל בגלל הנסיבות והתנאים לא יכולתי לשחרר את הצרחות והתחנונים החוצה והם הלכו ונבנו בי מבפנים. זה מאד קשה לכאוב בלי לצעוק, זה מעצים גם את האלמנט הפיזי של הכאב וגם את האלמנט המנטלי של ההכנעה, או יותר נכון של הכניעה.
בגלל שהיינו צריכים לשמור על שקט אז גם אי אפשר היה יותר מדי משחקי אימפקט, מה שאפשר לו לעשות את מה שהוא הכי אוהב - לפרק לי את העצמות.
אין עצם בגוף שלי שלא כואבת, כשהוא מועך אותי בשתי הידיים הגדולות שלו ואני מרגישה שאני עומדת להתפצח. תמיד הוא יודע איפה לעצור, שניה לפני שאני נסדקת לגמרי. אני אוהבת את המבט הסדיסטי שלו בעיניים, זה מרגש אותי ומשמח אותי וממלא אותי תחושה של הוקרת תודה. זה מבט של סדיזם טהור ומרוכז במידה כזו שלפעמים מתגנב לי איזה חשש קל ללב ולגוף - אולי הפעם הוא לא יעצור. אבל הוא תמיד עוצר ואני יודעת שאין לי מה לדאוג.
צחקתי עליו לפני כמה זמן שזה לא רק שהוא נהנה להעניק כאב, אלא הוא נהנה לגרום כאב לשם גרימת הכאב ושזה בסדר, כי גם אני כזאת וזה ממלא אותי בשמחה אדירה ותחושה של שייכות, שהסדיזם שלו פוגש במזוכיזם שלי. והאמת שאני גם די סדיסטית, אבל זה לא קשור אליו. כלומר אסור שזה יהיה קשור אליו. אוי ואבוי לי אם זה יהיה קשור אליו.
לבקשתי קיבלתי את כל האגרוף שלו בכוס שלי וזה היה מהמם וכואב במידה שווה. אני אוהבת את ההשתרגות של שתי התחושות האלה אחת בשניה - הלם התענוג והכאב הנורא. זה מאד מבלבל ואני שואלת את עצמי - את נהנית? את סובלת? - איכשהו לא תמיד זה ברור לי, אבל אני תמיד שם.
אני נהנית ואני סובלת.
עשיתי קודם פיפי בשירותים במשרד וחשבתי לעצמי שאני צריכה להוציא את הכוס שלי ליום כיף בספא.
נראה לי שמגיע לו.
אז למי ששאל - הנה, התשובות במידת פירוט סבירה
