overthinking

טוב לא כתבתי כאן זמן מה למרות שהיה מה לכתוב אז אעדכן. אני עושה משמרות ערב כל החודש האחרון וכנראה גם כל החודש הבא, אז בבוקר אני רק קם, נמצא יותר מדי על רשתות חברתיות, מכין לי צהריים, מתארגן ויוצא לעבודה. אני חוזר קרוב לאחת בלילה ואז גם יותר מדי על רשתות חברתיות, מתקלח והולך לישון. בימי חופש הייתי נפגש עם האנגולית דיי הרבה. כך שלא היה לי הרבה זמן וכוח לכתוב כאן, למרות שהיו הרבה התפתחויות.

בפעם האחרונה תהיתי איך להמשיך עם האנגולית, האם להמשיך או שמא יהיה עדיף להיפרד מוקדם. אבל המשכנו להיפגש ופשוט מאוד נהננו זה מחברתו של זו. חגגתי לה יום הולדת במסעדה יקרה מדי, קניתי לה מתנות, היה כיף, התמזמזנו הרבה. היה לי את החשש הזה שאולי אנו לא מתאימים אז עדיף לא להיכנס לזה עמוק מדי, כן ניהלנו שיחות רציניות על זה, אמרתי לה שאני לא בטוח אם אנחנו מתאימים, חשבתי אפילו שנפרדנו לרגע בסצינה משונה בה היינו בפארק ואמרתי לה שאני לא בטוח אם אנחנו מתאימים והיא הייתה עצובה ואמרה לי ללכת אז חיבקתי אותה ואז היא דחפה אותי ואמרה לי ללכת אז הלכתי ואז היא כתבה לי ושאלה למה הלכתי אז כתבתי שהיא אמרה לי ללכת ושאלתי אם לחזור, אז היא כתבה כן וחזרתי ואז המשכנו כאילו כרגיל. הייתי מאוד מבולבל. אבל המשכנו, נפגשנו שוב ושוב.

מתישהו היא רצתה לבוא לישון אצלי והסכמתי. היא אמרה באופן ברור שזה רק לישון, לא יהיה סקס, והסכמתי. היא אמרה לי לכבד אותה ואמרתי "כמובן". הגענו אליי, אמרתי לה להיות בשקט לא להעיר את השותפים, נכנסנו למיטה יחד, התכרבלנו, התמזמזנו וישנו. פעם ראשונה שאני ממש ישן עם מישהי האמת. מדי פעם מתעוררים באמצע הלילה, ומתמזמזים שוב. מתישהו היא שלחה יד למטה, נגעה שם. היא מאוד התפעלה מזה. ואז הנגיעות המשיכו יותר ויותר והיא גם ירדה וביצעה אקט מיני מיוזמתה, אני הייתי דיי בהלם האמת. אבל גם חשתי אשמה, הרי לא מזמן חשבתי בכלל להיפרד ממנה, אני ודאי לא אוכל להיפרד ממנה מהר אחרי זה, אני לא רוצה שהיא תרגיש מנוצלת או שרק רציתי משהו קז'ואל, למרות שהיא זו שיזמה את זה. אבל היא מבחינתה אמרה כשנפגשנו בפעם הבאה שאין לזה משמעות מבחינתה ושזה לא סקס עבורה בלי חדירה. היא רצתה סקס, אבל אמרה לי לעשות בדיקות איידס קודם, זה הלחיץ אותי, לעשות בדיקות כאלו בחו"ל? כזה מביך. אמרתי לה שזה ממש מביך אותי. כמובן גם חששתי שאולי אסקלציה איתה זה לא הרעיון הכי טוב, חיבבתי אותה, אבל היה חשוב לה רצינות וטווח ארוך והייתה לי תחושה שהקשר לא יוכל להחזיק כשאיאלץ לשוב ארצה. אבל היא המשיכה לפלרטט איתי מלא, עשתה בדיחות מיניות, למשל על הזין שלי, היא התלהבה ממנו בהגזמה, אמרה שהיא מפחדת לזיין אותי כי זה יהרוג אותה. בסופ"ש אחר כשהלכנו לטירה שמשקיפה על ליסבון היו שם תותחים והיא אמרה שזה כמו הזין שלי. כשהלכנו לאיזור צדדי בלי אנשים בטירה לקראת ערב היא נגעה בי ואמרה שהיא רוצה לראות אותו שוב. היינו במקום ציבורי, הייתי מובך, אמרתי שאי אפשר, היא רצתה אבל אז מישהו צעק לנו, החלו לסגור את המקום, לא עשינו כלום, לא ראו כלום אבל עדיין הרגשתי כל כך מובך, זה היה קרוב. היא ביקשה לישון אצלי שוב והסכמתי. הייתה פעם באמצע שהיא ביקשה ולא הסכמתי כי חשתי פחות בנוח, אבל התקשיתי לעמוד בפניה בהמשך עם כל הפלירטוטים. חפרתי לה בדרך על היסטוריה יהודית כי זה עניין אותה מאוד. ישנו ביחד שוב, היו מזמוזים שוב, נגיעות שוב, אפילו יותר אסקלציה. רציתי להחזיר לה טובה אבל היא אמרה שהיא במחזור. היא שוב ביצעה בי אקט מיני וגם הגעתי לבסיס שני, שזה היה מדהים כי היא אישה בעלת נכסים יקרי ערך.

המשכנו את היום בבוקר, היינו כל היום ביחד, נסענו לבלם, אזור תיירותי בקצה ליסבון, מהמם ביופיו ועם הפסטל דה נטה המקורי, דיי המאכל הלאומי פה, מאפה טעים מאוד, במקום שבו מכינים אותו הכי טוב. היה כיף בחברתה, למרות שמדי פעם היו דרמות קטנות. היא לפעמים לקחה ברצינות רבה מדי דברים קטנים, היו כל מיני קצרים בתקשורת ואי הבנות. כשהייתי איתה היה נפלא, אבל אז כשלא הייתי איתה הייתי נזכר ברגעים הללו וחושש. כבר יש את האתגר של אני מישראל היא מאנגולה ואני חוזר ארצה תוך שנה. לה חשוב קשר רציני, לא בעל עכשיו, אבל חיבור לעתיד. אז חשתי שאם אנחנו לא באמת מושלמים זה לזו, זה לא קשר שיוכל לשרוד מעבר שכזה. וכל אי ההבנות הללו והדרמות הקטנות, מן ריבים קטנים כאלו, גרמו לי לחשוב שזה כנראה לא הקשר המושלם אשר מאפשר לי לשקול יותר ברצינות את המשך הקשר לאחר שנה. אבל עדיין, אותו יום היה מושלם, בילינו יחד עד הערב. היא סיפרה לי סיפורים מצחיקים מהילדות על המשפחה שלה. כן חשתי חיבור.

נפגשנו שוב השבוע, הלכנו למקום שכבר היינו בו, אבל יש בו קניון שוקק, אזור יפהפה ליד הים וגם יחסית קרוב לתחנה שלי. היא רצתה נקניקייה וגם קיי אף סי, אחר כך היא רצתה גם גלידה עוד, אכלנו הרבה. אז הלכנו לאזור ליד הים, כבר היה לילה. ישבנו יחדיו, שרנו שירים של הביטלס. היא לא ממש הכירה את הביטלס אבל הכירה את השירים ששלחתי לה. שלחתי לה בימים שלא נפגשנו הקלטות קאברים שעשיתי בקורונה לביטלס. מתישהו היא השמיעה לי את "changes" של דייוויד בואי ואמרה שאח שלה שמיע לה בילדות, אז נזכרתי שעשיתי גם הקלטה לשיר שלו "Five Years" אז שלחתי לה גם את זה. היא ממש התלהבה מכל מה ששלחתי לה, גם אם לי נשמע חובבני. הרבה שירים ממש מוכרים היא לא הכירה קודם. שרה איתי בקולות את "Yellow Submarine" התלהבה מכל שירי האהבה של הביטלס ששלחתי לה. נהיה מאוחר אז היינו צריכים לחזור לתחנה דרך הקניון. היא עצרה בחנות אביזרים לבית. כבר היו שם כל מיני דברים לכריסמס. חשבתי על מתנות להביא לאחי לכשאחזור ארצה. במזל טוב הוא נהיה אבא ואני נהייתי דוד. אני רוצה לראות את האחיינית שלי, אך בינתיים עוד אין לי ימי חופשה ואני לא רוצה להתפטר כל כך מוקדם מהעבודה שהיא סך הכל סבבה לגמרי, אז אצטרך לחכות. בזמן שאני חשבתי על זה היא הסתובבה בחנות, היא הסתכלה על מסגרת לתמונה ואמרה שהיא יכולה לקנות את זה ולשים תמונה שלנו בבית שלה. יצאנו בערך חודש. היא כבר שמה תמונה זוגית שלנו בטלפון שלה. זה קצת הלחיץ אותי, הרגיש לי מוקדם מדי. אמרתי לה גם על המסגרת שלדעתי זה מוקדם מדי. מה אם מדפיסים תמונה וקונים מסגרת במיוחד ואז נפרדים שבוע לאחר מכן? בשלבים המקודמים זה עלול לקרות לא? המשכנו ללכת למטרו וראיתי שמשהו מטריד אותה, היא פחות רצתה להחזיק ידיים, למרות החזקנו ידיים כל הזמן כבר. דיברנו בתחנה ומסתבר שמאוד הטריד אותה זה שחשבתי שמוקדם מדי להדפיס תמונה ושמוקדם מדי לשים תמונה זוגית בטלפון, עבורי היה מובן מאליו שזה מוקדם מדי, יצאנו סך הכל חודש בערך. עבורה זה היה ההפך, היא מאוד בינארית מרגע שאמרנו שאנחנו זוג היא התנהגה כמו חברה, זה שחשתי לא בנוח עם זה משמע עבורה שחשתי לא בנוח במערכת היחסים. זה לא היה לא נכון. כן חיבבתי אותה מאוד וחשתי חיבור, אבל כאמור כן היו לי גם ספקות. היא אמרה שאי אפשר להיות במערכת יחסים עם ספק. היא ניסתה להבין מה לא עובד מבחינתי. ניסיתי לתת לה דומאות אבל היא דיי הקטינה אותן וראתה אותן כלא משמעותיות, מבחינתי זו הייתה חלק מהבעיה. היו קצרים ברורים בתקשורת. עדיין גם בשלב הזה הרגשתי קושי לומר שאני רוצה להיפרד ממנה. חשבתי שיהיה יותר מתאים להתייעץ עם חברים ולחשוב איך אומרים את זה בצורה הכי טובה, אפילו חשבתי על לקנות לה מתנות פרידה מסוימות להראות לה שהקשר הזה כן היה משמעותי עבורי. אבל היא רצתה לעמת אותי באותה שיחה בתחנה עם הספקות שלי ושאחליט באותו רגע על מערכת היחסים, היא לא רוצה להמשיך ככה שנה, גם אני לא. התקשיתי מאוד אבל ידעתי שזו העת, אמרתי לה שלדעתי מערכת היחסים הזו לא תוכל להחזיק בטווח הארוך אז כנראה עדיף לסיים זאת עכשיו. היא לא נראתה עצובה, אפילו להפך, נראה שהוקל לה, הכל בהיר, הכל מובן, אף אחד לא נפגע, שנינו בוגרים, שמחתי שהיא לא נפגעה, מזה חששתי. רציתי לחבק אותה אבל היא כבר עשתה את הסוויץ' במוח ברגע ל-"לא חברים יותר" אז לא הסכימה. לי זה היה משונה. גם ידידים יכולים להתחבק. אבל נראה שהיא לא רצתה להיפרד כידידים. אמרתי לה שאם תרצה להגיע לישראל, הרי היא נוצרייה מאוד אוהבת ישראל, היא יכולה לכתוב לי ואוכל לארגן לה סיור למקומות הכי טובים, חשבתי שהיא תשמח מההצעה אבל היא אמרה לא. מבחינתה היא תגיע לישראל רק אם אזמין אותה במיוחד. נראה שעבורה אין ממש דבר כזה ידידות עם אקסים. עבורי זה קצת אינסטינקט טבעי להיפרד בידידות. אני עדיין ידיד טוב של החברה הראשונה שלי. טוב אבל היא גם הייתה החברה היחידה שלי אז פחות חכמה. אבל גם נשים שפגשתי מהכלוב והייתי איתן בסיטואציות מיניות מסוימות אשמח להמשיך להתכתב עמן בידידות. זה מאוד לא פרובלמטי עבורי. אולי כי אני האפלפאף. אבל היא לא כזו, היא גם יותר קנאית שגם קצת הפריע לי אף שאני מאוד נאמן. בסוף לפני שנפרדנו כן התחבקנו והיא אפילו נישקה אותי נשיקה ארוכה.

לצערי איבדתי חברה טובה לבלות איתה בעיר זרה, אבל גם עשיתי את הדבר הנכון, חתכנו את זה בזמן. שנינו נהננו ואף אחד לא נפגע. היה טוב אבל תם. לפחות עכשיו בזמני הפנוי בגלל שאין לי מחוייבות להיפגש עם אף אחד או אחת יש לי זמן לכתוב על חוויותיי בכלוב. כפי שכתבתי בפוסטים קודמים כן יש מלא נשים יפות בחברה שאני עובד בה, אולי כדאי לי לנסות לפתח משהו שם. מה שכן, לא אכנס כאן יותר לעניין עם מישהי שרוצה קשר רציני, היה נהדר אבל לא רוצה את הסיבוך הזה יותר. זה לא אומר שאני רוצה רק קז'ואל, אבל לא אכנס לעניין עם מישהי שמצפה למערכת יחסים מעבר לדדליין של השנה שיש לי פה. אה, גם הגיע שותף חדש לדירה במקום ההולנדי, והוא ישראלי, מה הסיכויים?

היו כמה ימים שכתבתי כאן הרבה ואז נעלמתי, אז אעדכן.

המשכתי עם הבחורה האנגולית, התנשקנו ובילינו סוף שבוע מהנה מאוד ביחד. היה חשוב לה הכותרת של "חבר" אז הסכמתי לזה. חשבתי "וואו בחורה יפה ומתוקה כזאת רוצה אותי, איך אסרב?", היה לי נהדר איתה, למרות שעדיין יש לי ספקות בשל הפער התרבותי הגדול.

בכל מקרה, המשיך השבוע, המשכנו להתכתב, שלחתי לה שירים, בראש השנה חשבתי לנסות למצוא אולי איזו ארוחת ראש השנה בפורטוגל, לחפש דרך קבוצות של הקהילה הישראלית/יהודית בליסבון, וכך גם אולי אוכל להזמין אותה ולהכיר לה את התרבות היהודית. התקשיתי למצוא אירוע כזה, הייתי בעבודה, רוב הזמן שם בלי טלפון ואז פותח את הטלפון בהפסקות, מתעדכן בוואצאפ וכו' ובאותו יום ניסיתי להיות מפוקס על לחפש אירוע כזה אולי דרך פייסבוק. אבל כפי שג'ון לנון שר בשירו Beautiful Boy:

"Life is what happens to you while you're busy making other plans"

ראיתי בהפסקה האחרונה כמה הודעות בקבוצה של המעצר, הקבוצה של הצבא - שירתתי כמפקד כלואים אז. לא כותבים שם כל כך הרבה. שלחו כתבה והרבה תגובות מופתעות ונחרדות מכולם.

https://www.ynet.co.il/news/article/bks6535c0

יונה קרוסיס היה אחד מחברי הקבוצה, רק לפני כשבועיים הוא כתב בקבוצה, תכננו להיפגש, אני שלחתי שאני לא יכול כי אני במרחק 4,000 ק"מ בליסבון. מאז השחרור תכננו להיפגש הרבה אבל כל פעם זה נפל, כל אחד גר באזורים שונים בארץ. אבל באותו יום הוא לא כתב יותר. התברר שהוא אחד הנרצחים בפיגוע יום קודם ברכבת הקלה ביפו. הייתי בהלם. הייתי צריך לחזור לעבודה, עבדתי על אוטומט והתקשיתי לעכל את הבשורה. הייתי בהכחשה, אני עדיין קצת בהכחשה, כלומר אני יודע שזה קרה אבל זה מרגיש לא אמיתי. זה כל כך לא היה בקלפים, לא צפוי, אדם כל כך צעיר ובריא, נראה כמו אל יווני, זה לא דבר שאמור לקרות.

היו שני אנשים מהתיכון שהכרתי שאחד נרצח בנובה והשני נחטף ומת מפצעיו בשבי. את הראשון הכרתי עוד מהחטיבה אז קצת יותר מהשני. אבל את שניהם, למרות שזיהיתי אותם, לא באמת הכרתי עמוק, בטח שלא דיברנו שנים.

עם יונה שירתתי למעלה בשנה בתפקיד מאוד אישי ומאתגר בקבוצה קטנה של מפקדים. המשכנו להיות בקשר בקבוצה גם אחרי השחרור, אפילו אם לא הצלחנו לארגן מפגש. כן פגשתי אותו כמה פעמים באוניברסיטה כי שנינו למדנו בתל אביב. זה היה כזה לא אמיתי שהוא נרצח. שהוא לא יכתוב יותר בקבוצה. שבאמת לא ניפגש יותר.

לפתע הרגשתי כל כך נורא על כל המפגשים המוחמצים האלה. זה כזה שטויות לא להיפגש בגלל מרחק בישראל.

כולם היו בהלם בקבוצה.

ניסיתי להסתכל קצת על טיסות למרות שידעתי שזה לא ריאלי בשום צורה. ראשית, על אף שהכרתי אותו ושזו צורת מוות כה טראגית, זה לא קרוב דרגה ראשונה או חבר הכי טוב, אף אחד לא באמת מצפה שאטוס 4,000 ק"מ להלוויה כזו. שנית, רק התחלתי לעבוד בעבודה חדשה, עוד אין לי ימי חופשה, אולי יש לי יכולת להסביר שמדובר במקרה מיוחד לממונים עליי אבל כאמור, לא קרוב דרגה ראשונה, לא חבר קרוב במיוחד, לא חושב שסביר שיאשרו לי דבר כזה. יש אפשרות להתפטר במקרה כזה אבל זו כנראה אובר-ריאקציה. שלישית, מחירי הטיסות מטורפים, אפילו בלי מזוודה. הפיגוע הרי היה באותו ערב שהדיקטטורה האיסלאמית באיראן שיגרה מאות טילים בליסטיים על ישראל, מלא חברות תעופה ביטלו טיסות. הטיסות שישנן יקרות מאוד.

ניסיתי להתקשר לכמה מהחברים מהצבא ערב למחרת. לא ענו אך התכתבי קצת עם אחד מהם. הסברתי שלא אוכל להגיע להלוויה לצערי. למחרת ניסיתי להתקשר שוב לאנשים, אחד ענה ודיברנו, למרות שלא היה הרבה מה לומר. אמרתי שיונה היה האחרון מהקבוצה שראיתי במציאות - באוניברסיטה לפני מספר חודשים. אמרתי כמה זה שטותי שלא נפגשנו עד אז. אמרתי שאני אוהב אותם. הצטערתי שלא אוכל להגיע להלוויה. גם נהייתי חולה באותה עת. מתישהו התחלתי לבכות. זה הפתיע אותי. גם בהלוויות של סבא וסבתא שלי לא באמת הצלחתי לבכות, העיניים שלי היו רטובות כאלה אבל לא ירדו דמעות. אבל הם מתו בשיבה טובה וכנראה אפילו היה עדיף אם היו מתים קודם, יותר צלולים. עם שניהם זה היה ידוע הרבה זמן מראש. יונה היה כל כך צעיר. זה לא היה צפוי בכלל. בין אם מהמחלה או מהבכי הייתי צריך לקנח את האף, התנצלתי. השיחה לא הייתה ארוכה אבל הייתה נחוצה.

בהמשך הסופ"ש נחתי, ניסיתי להחלים. לא נפגשתי עם האנגולית, האמת עוד לא סיפרתי לה על העניין, לא יודע איך מפילים דבר כזה. אבל התנצלתי שהייתי לא כל כך תקשורתי. ראיתי סרטונים מההלוויה. אחר כך דיברתי עם עוד חבר מהמעצר. אמרתי שברגע שאוכל לחזור לארץ בטוח ניפגש. בהמשך השבוע גם היה יום השנה לשבעה באוקטובר, יום קשה לכולם ועוד יותר קשה נוכח השבוע שקדם לו. הרגשתי את המרחק. החודש הראשון בפורטוגל התחיל נהדר אבל אירועי אוקטובר גרמו לי להרגיש את המרחק, את הבדידות, גם התחלה של חרטה אולי על עצם הבחירה של לחתום על עבודה בחו"ל לטווח כל כך ארוך. הייתי הרבה על רשתות חברתיות. זה רק מדכא יותר אבל אני לא רוצה להפקיר את השטח, יש שם מלחמה על תודעה על נרטיב, מספרים שקרים לא יאמנים עלינו וכל כך הרבה מוכנים להאמין לזה פשוט כי הנאצים חוזרים על השקרים שלהם שוב ושוב, וכי אנחנו יהודים אז קל לעשות לנו דמוניזציה. יונה אפילו לא היה יהודי, הוא היה יווני נוצרי, עדיין ראיתי נאצים כותבים עליו דברים נוראיים כי שירת בצה"ל, למרות שהשתחרר ממזמן ולמרות שהשירות בישראל חובה ולמרות שהתפקיד שלו לא היה קרבי בכלל ולמרות שלטרוריסטים הסדיסטיים לא היה ידע על הסטטוס הצבאי של מי שהם יורים בו בתחנת רכבת בתל אביב, הם ירו על אם עם תינוק! זה עשה אותי כל כך עצבני וכל כך בלחץ. אבל אין דרך לא להיחשף לחרא הזה בלי להפקיר את הזירה. חייבים להשמיע את הקול שלנו.

אבל עבר שבוע, חזרתי לעבוד, היום יש לי יום חופש, קבעתי להיפגש עם האנגולית סוף סוף, לא יודע מה אגיד לה, מקווה שתוכל לפחות להשרות עליי קצת רוגע. לא יודע איך ממשיכים מכאן, כנראה על אוטומט. ממשיכים בחיים, אין מה לעשות.

לפחות אני מקווה שהאיראנים יפילו את הדיקטטור בקרוב, אני רואה יותר אהדה לשאה הגולה ברשת, מקווה שהרוח הזו גם מתחזקת בעם האיראני בשטח. מהפכות יכולות לקרות באופן מאוד מפתיע ומהיר. כך היה ב-1979. מקווה שכך יהיה שוב כשהאיראנים יעשו Ctrl+Z על ההפיכה הקודמת. אם ישראל תצליח להכות במשמרות המהפכה באופן אפקטיבי זה עשוי להיות קטליסט, יריית פתיחה להתנגדות של העם האיראני למשטר, אבל זה יקרה רק אם ההמונים יפעלו אקטיבית. אולי להאמין בזה זו אופטימיות יתרה, אבל זה מה שיש לי כרגע.

אמנם התלבטתי הרבה לאחר הדייט הראשון וחיפשתי עצות מחברים, אבל כן נהניתי איתה והיא כן מאוד מושכת.

הבעיה שהחברים גם נתנו עצות סותרות.

חבר אחד אמר, בפרפרזה - "נהנית איתה? אתה מרגיש טוב איתה? רוצה להיפגש איתה שוב? אז תעשה את זה. אין טעם להתלבט בנוגע לתכנונים של מה יכול להיות שנה מראש, הרי אפשר להיות במערכת יחסים ולהיפרד אחרי כמה חודשים מסיבה אחרת". במילים אחרות ללכת עם הלב.

הידידה אמרה, בפרפרזה - "להיות תקשורתי, לשים את כל הקלפים על השולחן, כולל היותי ככה נשלט שזה חלק מהמשיכה שלי אליה בעצם. חשוב שנשדר על אותו גל".

חבר אחר אמר, בפרפרזה - "מה הטעם בזה? זה מסלול התנגשות לקונפליקט וכאב מראש, לא צריך את זה. אתה יכול להכיר מישהי אחרת בלי בעיה, לא צריך להיתלות על אחת כשזה כל כך מסובך מלכתחילה". במילים אחרות ללכת עם השכל.

עם החבר השלישי ניהלתי שיחה ארוכה. בנוגע להיותי נשלט הוא אמר שלא צריך לחשוף דברים כאלה בשלב כזה מוקדם (למרות שזה כן סוג של עלה קצת בדייט הראשון, ובהחלט היה הרבה בסאבטקסט, למרות שאני לא בטוח כמה היא הייתה מודעת אליו). הוא אמר שיש מסתורין מסוים ששווה להשאיר. אמרתי לו מה היו העצות של שני החברים האחרים והוא נטה לצדד עם הראשון, אם נהניתי איתה והיה לי טוב איתה זה העיקר, לא צריכים לחשוב כל כך הרבה.

אז לפני יומיים בהפסקה במהלך העבודה שאלתי אותה אם תרצה ללכת לסרט. דיברנו קצת על סרטים בדייט הראשון, אמרתי בין השאר שאני אוהב פיקסאר והיא אמרה שאהבה את "הקול בראש" אך עדיין לא ראתה את 2, אז חשבתי שזה יהיה מצוין לדייט. עם סיום העבודה ראיתי שהיא שלחה לי שהיא בקניון שותה משקה (שמתברר שהיה בעצם עוגה בכוס), שאלתי אותה אם היא רוצה שאבוא והיא ענתה בחיוב. ראיתי שהקניון מאוד רחוק ממני וכבר הייתי על האוטובוס הביתה אז הודעתי לה שייקח לי איזה שעה להגיע, היא כתבה לי שהיא חוזרת הביתה ושאודיע לה כשאני מגיע. אז עברתי בדירה, הורדתי את הדברים ולקחתי עניבה ויצאתי העירה. הגעתי לקניון, ענבתי עניבה בשירותים, הודעתי לה שאני שם ונפגנו. היא שוב נראתה מהמם, בסטייל מתוקתק ושוב עם מחשוף אלוהי שבהה בי. היא שאלה על הסרט אבל זה היה בקניון אחר שדרש קצת נסיעה במטרו והחלפות, אמרתי לה שנלך לאן שתרצה אבל היא רצתה שאני אוביל, שזו עמדה שאני לא הכי בנוח בה אבל עשיתי זאת. האנגלית שלה סבבה אבל היו בכל זאת קצרים בתקשורת מדי פעם, שנובעים גם מהבדלים תרבותיים אני מניח.

הגענו למקום, אחרי שנאלצנו לקצת הכוונות. לה יש ביטחון עצמי רב, היא ישר שואלת זרים. אני הפוך. אעשה עיקוף של 30 קילומטרים בלי להתלונן כדי לא לשאול זרים. היא גם הריחה משגע. חששתי שהסרט יהיה בפורטוגזית, כי באירופה במדינות מסוימות יש נטיה לדבב סרטים הרבה, למרות שבתכלס כבר ראיתי אותו בארץ אז לא כל כך חששתי, הרי מקסימום זה שיעור פורטוגזית. בסוף היה באנגלית עם כתוביות בפורטוגזית. היה זמן עד שהסרט החל, הסתובבנו קצת ודיברנו, סיפרתי לה מה חברים שלי אמרו, אמרתי לה שאני מרגיש טוב איתה, היא ליטפה לי את השיער והתלהבה שהוא אמיתי, אני נישקתי את ידה, היה טוב. 

ליטופים המשיכו עוד יותר כשנכנסנו לסרט. החזקנו ידיים, היא ליטפה לי את היד. אחרי שגמרתי את הפופקורן הנחתי את ידי על הכתף שלה והיא נשענה. היה כל כך נעים. היא נישקה לי את הלחי, אני נישקתי את שלה. והיא לחשה לי משהו על נשיקה. לא הייתי בטוח מה היא אמרה אז היא כתבה לי. זה כבר היה אחרי הסרט כנראה, או שמא לפניו? כי כמובן איני מפלצת שבודק טלפון באמצע סרט. היא כתבה לי שהיא תנשק אותי כשאבקש ממנה להיות חברה שלי. זה קצת אכזב אותי כי חשבתי שיש סיכוי לנשיקה כבר באותו רגע, גם הלחיץ אותי, כי זה רק דייט שני והיא כבר רוצה לשים על זה כותרת, מאידך היה בי אינסטינקט שרצה לעשות מחווה רומנטית כזאת וישר לבקש ממנה להיות חברה שלי במקום כדי שנתנשק, אבל כן חשבתי מעבר לזה. גם כשיצאנו מהקולנוע וחזרנו במטרו עד שנפרדנו החזקנו ידיים, היינו מחובקים והיה כל כך נעים. היא אישה שיודעת לגעת באופן חושני כזה. אה והיא מאוד נהנתה מהסרט והדתה לי שלקחתי אותה.

הרגשתי אחרי הדייט - קודם כל מעולה, אין דבר שגורם לי להרגיש טוב יותר ממגע של אישה איכותית. מצד שני הרגשתי גם שחזרתי למלכוד שנותרתי בו אחרי הדייט הראשון, מצד אחד מישהי שכיף לי איתה ויש לי איתה כימיה והרבה משיכה מינית, מצד שני אנחנו דיי שונים בהרבה מאוד היבטים שיכולים להיות משמעותיים במערכת יחסים והכי חשוב אני בפורטוגל רק לשנה! קלטתי את השמרנות שלה בנושא הזה בדייט הראשון, מבחינתה זה מערכת יחסים לטווח ארוך או כלום, היא לא מבינה מה זה מערכת יחסים לטווח קצר ובטח שלא מעוניינת רק בסקס. אני כמובן מכבד את רצונה וגם תקשרתי זאת באופן ברור, רק רציתי שעובדת היותי בפורטוגל לפרק זמן מוגבל תהיה על השולחן. אבל אם לפחות אחרי הדייט הראשון חשבתי שאולי גם ידידות זו אופציה, כי גם אם תהיה לי ידידה חדשה בעיר זרה זה יהיה יקר ערך עבורי, אזי אחרי הדייט השני נהיה לי ברור שזו לא באמת אפשרות כי פשוט יש יותר מדי מתח מיני ומשיכה, לפחות בצד שלי, למרות שנראה לי גם בצד שלה לפי איך שהיא הסתכלה עליי. 

הנטייה שלי היא כן להמשיך איתה, להיות תקשורתי על כך שאני כן מחובר לארץ ואחזור אליה, אבל כל עוד טוב לי איתה להמשיך ואם מה שחשוב לה זה להראות נאמנות אין לי בעיה עם כך ולמעשה יש לי נטייה טבעית לכך. האמת כבר התחלתי לדמיין את הדייט השלישי, אמרתי לה שאני אוהב לאפות, אז אכין לה עוגת שוקולד, אבוא לביתה, היא תהיה על הספה ואאכיל אותה עם הכפית לתוך הפה כמו מלכה ולאחר מכן אעשה לה מסאז' כיאה למלכה שהיא והיא תימס מהשירותיות שלי. טוב ככה זה נראה בראש שלי. דיברתי אתמול שוב עם חברים, שבגדול תמכו בכך שאלך עם הלב שלי, אבל דיברתי עם אחד החברים על פרידות שלו בעבר והיה לו חשוב שאם בשלב מסוים אני ארגיש שלא מתאים לי איתה, אז לתקשר את זה ולא לחשוש להיפרד ולהיתקע כמו שאני נוטה לעשות בכל תחומי החיים. אני מניח שזה ישר היה אחד החששות העיקריים שעלו לי לראש כשהיא כתבה לי למעשה שהיא רוצה שאציע לה להיות חברה שלי כל כך מוקדם. חשש שיהיה טוב בהתחלה, אפילו מעולה, אבל אז יהיה סקס ואחרי שההתלהבות הראשונית תעבור אקלוט שאנחנו לא כל כך מתאימים כזוג למעשה ואנחנו בעלי רקעים שונים, אמונות והשקפות עולם שונות, אז ארגיש איזו אשמה, כאילו רק חיכיתי לסקס כדי לקלוט מה שידעתי מראש אז סוג של הטעיתי אותה ובכללי אני לא אדם שרב או נכנס לעימותים הרבה, אז בלי ריב אם ארגיש לא במקום במערכת יחסים איך אפרד ממנה? אולי פשוט אשאר תקוע ככה כדי לא לצאת זבל נצלן אבל מבפנים ארגיש כלוא? ואז אני חושב, רגע איך אתה בכלל מגיע למחשבה על להיפרד ממנה כשכולה הייתם בדייט שני ואתם עדיין לא במערכת יחסים בכלל! חרדה+מבוכה בהקול בראש 2 הם פשוט אני. גם היא צחקה עליי שהם אני במהלך הסרט. יש לי אולפן של תרחישי בלהות לעתיד הרחוק בראש. גם כמובן עולה המחשבה אם אני כבר מדמיין להיפרד ממנה אז אולי זה אומר שאני פשוט צריך לא להיכנס איתה למערכת יחסים מלכתחילה. אבל הדייטים היו כל כך טובים, עשו לי טוב ללב ונעים והיא גם כל כך מושכת אני פשוט רוצה אותה. אעאעא! 

טוב כנראה שאכנס לזה. התוכניות שלי להכין לה עוגה כבר דיי הבשילו, או שמא נאפו? קניתי כבר תבנית וכלי מטבח שלא היו פה בדירה. הסופ"ש בפתח. אשאל עוד חבר שלי קודם וכמובן אשמח לעצות מכן, אבל אני כבר רואה את עצמי שואל אותה על דייט שלישי. שם אנסה פשוט לדבר בפתיחות וכנות. זה שאני שם לשנה נשאר ברור, אומר לה שאם מה שחשוב לה הוא להיות אקסלוסיבי כמובן שאין לי בעיה עם זה ואמשיך להתייחס אליה כמלכה שהיא. בנוגע לתוכניות לטווח הארוך מאוד, לא יודע מה היא מצפה אבל לא אוכל להבטיח כלום בשלב כה מוקדם ואני אקווה שהיא תבין זאת, אבל העוגה והמסאז' ואבוא שוב בעניבה ונראה לי גם ווסט, יקנו אותה והיא תסכים לכך ותנשק אותי. איך אשמח למישהי להתכרבל איתה, כרבולים זה הדבר. מקווה לטוב.

אל תזלזלו בהחזקת ידיים

טוב אז כתבתי שלשום כי אני מצפה לדייט והוא היה אתמול. אז איך הלך הדייט? 

נפגשנו בעשר בבוקר, בתחנת המטרו שהיא כתבה לי. נסענו כמה תחנות במטרו, יצאנו, הגענו לסופרמרקט ועשינו קניות. במקור הצעתי שנוכל לקנות אולי כמה מאפים קטנים ו/או שתייה ולשבת בפארק. לבסוף קנינו דווקא דיי הרבה דברים. חזרנו למטרו, החלפנו לרכבת ונסענו לעיירה שהיא מעט מחוץ לליסבון. הלכנו קצת עד שהגענו לפארק והתיישבנו. לא הייתה לי מחצלת אז הבאתי מצעי מיטה במקום. אכלנו מעט ממה שקנינו, דיברנו הרבה, היא לימדה אותי פורטוגזית ואני עשיתי לה מסאז' ברגליים ובידיים בשלב מסוים. המשכנו לדבר ובסוף קמנו הלכנו חזרה לתחנת רכבת. חזרנו לליסבון, לקחנו מטרו והגענו לבורגר קינג במרכז העיר. אכלנו המבורגר ואז המשכנו לשבת שם עוד מספר שעות. דיברנו הרבה אפילו קצת שרנו. לבסוף עם רדת הלילה יצאנו, הלכנו קצת, חזרנו למטרו ושם נפרדנו.

טוב, אלו הפרטים היבשים, עכשיו בואו ניכנס קצת לעומק.

ראשית, היא אנגולית. מן הסתם ראיתי שהיא שחורה בקיופיד, אבל לא ציינתי את זה כיוון ש-I don't see race. טוב, I do, אבל אני מנסה לא לגזור מזה משמעויות. האמת ראיתי לא מעט אנגוליות בקיופיד. זו הייתה בעבר קולוניה של פורטוגל אבל בכל זאת התפלאתי. מסתבר שזו עדיין השפה הראשית שם, אז זה בעצם דיי הגיוני. אולי גם להם יש פרסומות לדרכון פורטוגלי 🤔 עדיין, משום שהיא לא ציינה זאת בפרופיל, ניסיתי לא להסיק מסקנות. חשבתי אולי היא ברזילאית דווקא, כי יש המון בפורטוגל. או שפשוט נולדה בפורטוגל, לא משנה מאיפה משפחתה, הרי יש לא מעט גם באנגליה וצרפת, מדוע לא בפורטוגל?

טוב, אז היא אנגולית, אבל האם זה משמעותי? כנראה שכן במידה מסוימת. היא הייתה יותר שמרנית משציפיתי. היא נוצרייה מאמינה, היא שאלה אותי אם אני הומוסקסואל מפני שראתה שכתוב לי בפרופיל Monogamy or Non-Monogamy וחשבה שזה קשור לנטייה המינית, אז ניסיתי להסביר לה מה זה אומר מבלי שתחשוב שאני משוגע. היא גם ציינה שיש לה ידיד הומו ואמרה שיש לו חבר גבר וצחקה מזה. היא אמרה שהיא מכבדת את כולם, שזה טוב, אבל היה ברור שזה מאוד משונה עבורה. היא שאלה אותי כמה פעמים במהלך הדייט אם הייתי בסדר להיות עם גבר, אמרתי לה שאני נמשך רק לנשים. למרות שהיא הייתה מין שמרנית-ליברלית כזו היא דווקא הגיעה בשמלת קיץ יפה עם פרפרים - ומחשוף מכובד. נשבע שהם בהו בי במהלך הדייט. היא אישה יפה, מבנה גוף curvy סקסי.

רגע, אז מה עם כל ה-undertones הדומיננטיים שקלטתי ממנה בטקסט, שהיא קראה לעצמה The Queen? לא נשמע שמישהי שמרנית תהיה בבדס"מ. אז באמת כנראה זו הייתה אינטרפרטציה לא נכונה שלי, למרות שהיא באמת בעלת דומיננטיות באישיות. היא קוראת לעצמה מלכה גם כי היא בטוחה בעצמה ומסתבר גם עם קשר למוצאה האפריקני, continent of Kings and Queens. אבל המשכתי להתייחס אליה כמלכה בכל זאת כי זה מאוד הדליק אותי והיא גם אהבה את זה. עוד דוגמה לאינטרפרטציה לא נכונה מהטקסט הוא שכתבתי לה שהיא אולי יכולה ללמד אותי פורטוגזית והיא כתבה שהיא תסכים אם אהיה "ראוי לכך". הגיוני שאקלוט איזה סאבטקסט של שולטת אחרי שהיא גם קוראת לעצמה מלכה, לא? אבל למעשה היא באמת הביאה לדייט מחברת ועטים צבעוניים ועשתה לי תרגילים ללימוד פורטוגזית! מסתבר שלימדה ילדים באנגולה. 

היו פלרטוטים רבים לאורך הדייט, הרגשתי שהיא נמשכת אליי, גם באתי מחוייט עם עניבה והיא ממש אהבה את הלוק שלי. אני החמאתי לה רבות על המראה, היה ברור שאני נמשך אליה. אך בעקבות כך שקלטתי ממנה שהיא קצת שמרנית לאורך הדרך, הבנתי שאהיה חייב לפתוח את הנושא בשלב מסוים למרות שזה כתוב לי בפרופיל - הרי אהיה בפורטוגל רק לשנה. האם איזו אהבת אמת שתגרום לי לרצות להישאר בפורטוגל או לקחת אותה איתי לישראל כדי לא להיפרד אפשרית? מדומני שכן. האם זה ריאליסטי וסביר? כנראה שלא. במיוחד בשנה האחרונה אני מרגיש יותר מחובר לישראליות שלי. אני מעוניין לחוות הרבה מהעולם, אבל ישראל תישאר הבית שלי. זה לאו דווקא משהו שהייתי אומר לפני המלחמה. אגב מה שטוב באנגולית נוצרייה מאמינה זה שהיא אוהבת את ישראל. היא הראתה לי שהיא הקשיבה לשירים בעברית. היא שאלה אם אני מכיר אותם ורצתה שאתרגם לה. אלו היו שירי תפילה דתיים כאלה, תרגמתי לה אבל אמרתי לה שאני לא מכיר ושזה מאוד דתי ואני מעדיף לשמוע רוק ישראלי ואז השמעתי לה את כוורת בבורגר קינג והיא אהבה 🎸. 

אה ולמרות שהיא אנגולית שחורה היא כן גזענית דווקא - אבל נגד איטלקים מכל האנשים 😂 אמרתי לה שאני יודע איטלקית ברמה בינונית אז היא שאלה אותי כמה פעמים במהלך הדייט אם אבא או אמא שלי איטלקים. היא אמרה שהיא לא אוהבת איטלקים כי הגברים האיטלקים לא נאמנים. אמרתי לה אבל שאיטליה מדינה יפהפיה ואני ממליץ לה לנסוע לשם.

אבל חזרה לעניין - הייתי צריך לפתוח את עניין מגבלת הזמן בפניה, אפילו שזה דייט ראשון. שזה מוזר, כי זה דייט ראשון ולא רוצים להיראות אובססיבים דביקים שמכינים כבר תוכניות לעתיד המשותף, רק מתחילים להכיר הרי. מאידך, לא רוצים להטעות, אם קשר לא יכול להימשך יותר משנה, הצד השני צריך לדעת. אז כשהתיישבנו בפארק פתחתי את זה, שיהיה ברור - אני כאן לשנה. מבחינתה היא אמרה שהיא לא בקטע של משחקים ונראה שהיא חשבה שאני אומר את זה כי אני רק בקטע של סקס. היא סוג של אמרה שאם זה מה שאני מחפש אז שאלך לזונה. התאכזבתי שכך היא ראתה את זה. כן אני גבר, אני נמשך לאישה יפה ודומיננטית, אבל מבחינתי זה יותר מסקס, זה גם חיבור רגשי אמיתי וגם חברות פוטנציאלית. היא לא הבינה מה המטרה שלי אם אני רוצה קשר אבל לא יותר משנה, זה היה בעיניה משוגע למדי, ואולי היא צודקת. ניסיתי להסביר לה את נקודת מבטי, תוך כדי שאני סוג של מסביר לעצמי תוך כדי, מה אני רוצה באמת. אמרתי שרק מפני שקשר נגמר בשלב מסוים לא הופך אותו לפחות משמעותי, לרגעים הטובים שבו לפחות טובים, והזיכרונות והחוויות נחקקים בנו. טוב כאן אני כותב זאת בצורה יותר קוהרנטית כנראה מאיך שאמרתי זאת במציאות. 

היא אמרה שרק נהיה ידידים והסכמתי. אבל האמת המשכנו לפלרטט גם אחר כך, לא יודע אם זה באשמתי, מאידך לא נראה שהיא התנגדה לזה. היא התחילה ללמד אותי פורטוגזית, הוציאה מחברת, עטים צבעוניים וכרטיסיות עם תמונות. היו כל מיני תמונות כאלה של אילוזיות ראייה:תמונה של שני אנשים שזה גם גביע, אישה צעירה מאחור שיכולה להיות אישה זקנה מקדימה, ארנב או ברווז, מכירים את אלו. היא דיברה על פרספקטיבות שונות. אז היא תרגלה איתי מילים ומשפטים בפורטוגזית "אם הייתי חיה איזו חיה הייתי...", "אם הייתי בגד איזה בגד הייתי..." וכו'. בשלב מסוים היא קמה והייתה קצת תפוסה אז הצעתי לעשות לה מסאז' ברגליים והיא מתה על זה. היא אמרה שעשיתי לה מסאז' ממש טוב וממש שחררתי לה את הרגליים ואמרה לי לעשות לה גם בידיים. אז עשיתי לה גם בידיים וגם את זה היא ממש אהבה. ואני נמסתי מזה. המשכתי להתייחס אליה כמלכה. אמרתי לה תודה שהיא נותנת לי לעשות לה מסאז' ונישקתי את ידיה והיא חייכה, היא עפה על זה. עמד לי כל כך אבל ניסיתי להסתיר, לא להיות בוטה, להיות עם חזות של ג'נטלמן רומנטי. והיא לגמרי שיתפה עם זה פעולה - גם אחרי שאמרה שאנחנו רק ידידים כי אין טעם במערכת יחסים רק של שנה. חזרנו למחברת פורטוגזית והיא גרמה לי לתרגל משפטים כמו "האם אני רוצה להיפגש שוב עם X?" ואז עניתי בפורטוגזית וכתבתי "כן. נלך לקולנוע, מסעדה, גלידריה, מוזאון וכו'..." ואז היא גרמה לי לתרגל משפט של "האם אני רוצה לנשק את X" אז עניתי "כן!" ואז היא כתבה בעצמה "האם אני רוצה לנשק את Y" וכתבה בעצמה במחברת גם "כן" אז ממש חשבתי שהיא רוצה שאנשק אותה באמת ובאתי לזה ואז היא אמרה שלא, רק מתרגלים פורטוגזית!! אין לי מושג אם זה היה טיזינג מכוון או לא.

אחר כך הלכנו לאכול, היא אמרה שהיא מכירה את ההמבורגר הכי טוב בעיר, אבל אז הלכנו לבורגר קינג 😂 טוב לפחות הבורגר קינג כאן יותר טוב מבארץ. הפלרטוטים המשיכו גם שם. היא דברנית לא קטנה וגם עשתה הרבה צחוקים, אבל גם המשיכה להתייחס לעצמה כמלכה וכמובן מתתי על זה והמשכתי עם זה. כאמור תרגמתי לה שיר בעברית, השמעתי לה כוורת, היא השמיעה לי משהו מאנגולה, מתישהו דיברנו גם על המצב בארץ, אמרתי לה שלמרות שיש מלחמה בטוח שם, אין ירי ברחובות, זה לא ככה, והסברתי לה גם על כיפת ברזל והיא דיי התפלאה שבטוח פה בזמן מלחמה. אמרתי לה שישראל מדינה מאוד מפותחת ויפה ואנשים מאוד חמים, יותר פתוחים ממני, כי היא ראתה שהייתי מאוד מופנם וביישן. הייתי חייב לגעת קצת במלחמה וניסיתי קצת להסביר את ההיסטוריה, אבל לא נכנסתי לזה יותר מדי בשלב הזה. היא דיברה על המשפחה שלה, יש לה 9 אחים ואחיות! החזקנו ידיים, עשינו הורדת ידיים, נתתי לה לנצח, עשיתי לה שוב מסאז' בידיים והיא אהבה את זה מאוד. אפילו קצת שרנו. כל אחד שר שורה מלודית שהמציא והשני חזר אחריו. מתישהו קצת נשבר לי הפאסון כששתיתי מים והקדמתי קנה לוושט ונכנסה לי טיפת מים לקנה וזה גרם לי קצת להשתנק ואז להשתעל הרבה, זה היה מביך. אבל אחר כך המשכנו לדבר דיי הרבה, זה בטוח היה הרבה עבורי, כי אני לרוב דיי שתקן. דיברנו על קנאות, אמרתי לה שאני מאוד רחוק מהרגש הזה, היא אמרה שהיא לא מאמינה לי. הנושא המיני מתישהו עלה שוב, האמת היא העלתה אותו דווקא, היא מאוד שמרנית בנושא הזה, עשתה פרצופים חמוצים על נושאים שהיא בעצמה העלתה כמו פורנו ואוננות. ניסיתי לתת את נקודת מבטי שאין מה להתבייש במיניות ושזה חלק מאיתנו וכו'. אמרתי לה שיש לי מעט מאוד היסטוריה מינית, היא אמרה שגם לה, היא לא האמינה לי כשאמרתי לה שאני ממש לא מצליח עם נשים בארץ. היא הראתה איזו מידה של קנאות למרות שזה דייט ראשון ולמרות שהיא סוג של דחתה אותי, ואז אמרה שאני מקנא בה. אמרתי לה שאפילו אם יגיע גבר אחר וינשק אותה מולי לא אקנא, אשמח עבורה כי ארגיש שזה מגיע לה כמלכה. ניסיתי להרים לה אבל היא לא הסכימה עם זה, היא יותר בגישה של מערכות יחסים רגילות ונאמנות זה חשוב וקנאות זה טוב במידה מסוימת. אני התפלאתי בשל יופיה - והיא אפילו אמרה שהייתה דוגמנית באנגולה - שהייתה בכל כך מעט מערכות יחסים ושיותר גברים לא התחילו איתה. למעשה אמרה שהייתה רק עם אחד, וגם איתו זה לא היה לכל כך הרבה זמן, לדעתי לפחות. הווייב איתה הרגיש קצת מבלבל ומשונה - רגע אחד היא אומרת דברים יחסית שמרניים בנושא המיני, שאני כמובן מכבד לחלוטין, כל אחד וגבולותיו, אבל רגע שני אני מרגיש שהיא ממש מפלרטטת איתי למרות שהייתי דיי ברור בכך שאחרי שנה אני חוזר ארצה כך שהסיכוי למשהו יותר ארוך מכך נמוך. אבל איך אני יכול לא לקבל ולהמשיך את הפלרטוטים עם מלכה כה יפהפיה (ובעלת מחשוף שבוהה בי)?

יצאנו מהמסעדה, חשבנו אולי עוד נמשיך לגלידה, אבל היא גם אמרה שהיא קבעה עוד עם חברה ללכת לדיסקוטק. בתחנה ניסיתי לתרגל עוד מהפורטוגזית שכתבנו במחברת, אז שאלתי אותה בפורטוגזית אם אפשר לנשק אותה, כי אחרי כל הפלרטוטים לא הבנתי היכן עמדה, אבל היא אמרה רק בדייט שלישי.

כתבתי לה לילה טוב כשהגעתי הביתה. הבוקר כתבתי לה בוקר טוב. לאחר מכן כתבתי לה שמאוד נהניתי עמה אתמול ולאחר מחשבה היא צודקת ואשמח להיות ידיד שלה. אבל הוספתי שאני עדיין רואה בה כמלכה ואשמח לשמח אותה כיצד שאוכל. והוספתי עוד, ואולי זאת הייתה טעות בדיעבד, בהקשר המיני שאם תשנה את דעתה אני אהיה פתוח להכל. בנוסף הבהרתי שאני מכבד את גבולותיה ובחירתה ושאלתי אם היא רוצה שאפסיק עם הפלרטוטים או שהיא אהבה את זה, כי באמת לא הייתי בטוח. כתבתי עוד דברים, היה יחסית ארוך. בתשובה שלה היא דווקא התמקדה לחלק קטן. כתבתי שמפני שאני לא רוצה לפגוע באף אחת, על אף שאשמח לשרת אותה כמלכה, אם אתחיל לצאת עם מישהי אחרת אז אפסיק כי אני לא רוצה לעשות משהו לא ראוי שיפגע ברגשות של מישהו. אז מכל מה שכתבתי היא נתלתה על המשפט הזה דווקא, למרות שציינתי בו משהו טוב ומכבד, וכתבה שאם אני אתחיל לצאת עם מישהי אחרת שאשכח ממנה. תהיתי אם לשאול "גם כידידים?" אבל לבסוף כתבתי "fair enough". שאלתי אותה על כל שאר הדברים שכתבתי, היא שוב התמקדה בקטע המיני וכתבה שאפשר להמשיך להיות ידידים בשלב הראשון עד שמכירים יותר ואם היא חושבת שאני הגבר שהיא רוצה לעתיד נעבור לשלב השני. היא הוסיפה שאין לה זמן להרפתקאות מיניות ושאם אני לא רואה בה ערך ורוצה קשר אמיתי רציני איתה אז אני יכול לחפש מישהי אחרת להינות איתה. התפלאתי שזה מה שהיא חשבה עליי אחרי כל כך הרבה שעות ודיבורים ביחד. כתבתי שוודאי שאני רואה בה ערך ושאני מאוד מכבד את גבולותיה, שאשמח להיות ידידים ושפשוט ניסיתי להיות פתוח וכנה עם רגשותיי בכך שאני מודה במשיכה שלי אליה. היא כתבה לי שהיא מעריכה את הכנות ושהיא נהנתה מאוד מחברתי ומהנחמדות שלי ומכך שאני מכבד את גבולותיה. בכך זה תם בינתיים.

מה דעתכן? ידידה זה כן משהו בעל ערך רב עבורי בעיר זרה, אבל אולי אני מסבך את עצמי עמה? כן היה כיף איתה, השאלה כמה הכיף הזה נבע מהמתח המיני הרב ששרר בינינו? אולי אני פשוט צריך לאונן ועניינים יתבהרו (שבועיים וחצי בלי בינתיים)? אולי שווה לי to opt out איתה באופן מנומס ולהתמקד אולי בנשים היפהפיות מהעבודה במקום? או שאולי הבעיה שלי יותר עמוקה? אולי אני מחפש משהו שלא קיים או שאני לא יודע מה הוא? הרי מה הפנטזיה שלי? שכל הנשים השוות מהעבודה ומקיופיד פשוט יישבו לי על הפנים (אף אישה עדיין לא ישבה לי על הפנים 😢🎻)? שיהיה לי אין סוף זמן ואין סוף כסף שאוכל להקדיש את חיי לשרת מלכות יפהפיות, לעשות להן מסאז', לנשק ולסגוד לכל חלק בגופן, לקנות ולהכין להן מטעמים ומתנות? אז מה אני עושה בעצם כשאני פותח קיופיד לדייטינג? מצד שני אני כן רוצה קשר ולא לחוש בדידות ואולי פשוט מישהי להתחבק איתה ולהתכרבל איתה ולישון כפיות ולראות סרטים ביחד. טוב זה דבר אחד כשאני רוצה את זה בארץ, אבל כשאני רוצה את אותם הדברים בפורטוגל נוספת השכבה שזה מתישהו ייגמר כי אני אחזור ארצה וזה משהו שכנראה לא אוותר עליו, אז מי תרצה דבר כזה לזמן מוגבל? אשמח לעצה, במיוחד נשית, הייתן בסיטואציות דומות?

טוב אז עברו שבועיים וחצי בפורטוגל, בינתיים נחמד פה. הטיסה עברה חלק, הביאו אותי לדירה בפרבר קרוב של ליסבון, דירה נחמדה, חדר דיי גדול. יש עוד שלושה שותפים בדירה; הולנדי, צרפתי וגרמני. אולם, רוב הזמן הם דיי מתבודדים בחדרם, לא יצא לי לדבר איתם הרבה.

עשיתי את כל הבירוקרטיה הדרושה, הוצאתי כרטיס נסיעה בתחב"צ בליסבון עם סכום חודשי, גם הספקתי ככה לטייל בעיר היפה. צילמתי הרבה. התחלתי את הקורס בחברה. בקורס למחלקה שיועדתי אליה היינו סך הכל ארבעה אנשים: אני ושלושה פינים - פיני ושתי פיניות. הם נראים אריים ביותר. לא נכנסתי לכלוב כל הזמן הזה, האמת לא אוננתי כלל. כשהגעתי לדירה חששתי שיהיה קשה לאונן, אולי לא תהיה מספיק פרטיות, אבל זו לא בעיה, כאמור השותפים דיי מתבודדים בחדריהם. אבל בכל זאת אני חש מוזר לאונן בחו"ל, מאידך אהיה כאן שנה אז בטוח אאונן, אבל אחת הסיבות שהגעתי לכאן היא, כמובן, לפגוש נשים. אז חשבתי אולי יצליח לי עם מישהי לפני שארגיש צורך לאונן. כמובן שאם אני כותב בכלוב זה מכיוון שאני חושב על נשים. כן, יש מלא נשים מהממות בארץ, גם בכלוב, אבל להגיע לעבודה חדשה בחו"ל פותח אפשרויות חדשות, נותן תחושה של משהו חדש, משהו מיוחד, משהו שצריך לחוות. בין לבין הבירוקרטיה והקורס חזרתי לקיופיד, אבל הוא השתגע במדינה חדשה אז השתמשתי בסים הפורטוגזי החדש שקניתי כדי לפתוח חשבון חדש. אחר כך הקיופיד חזר לעבוד כרגיל אז לפתע היו לי שני חשבונות פעילים. היה לי מאץ' עם אחת דיי מוקדם אבל אז היא לא ענתה ולבסוף התברר שהיא גרה באזורוס, איים של פורטוגל באוקיינוס האטלנטי, אז דיי רחוק!

טוב אז ודאי בחברה יהיו נשים יפות מעניינות נכון? האמת שכן. ועוד איך. מלאאא. דוברות מלא שפות. ונראות פצצה. ומתלבשות פצצה. בהיתי הרבה יותר מדי. האמת הייתה מישהי שתפסה אותי בוהה כמה פעמים. היא התהלכה עם חברה שלה שגם נראית מעולה ואחרי כמה פעמים הן צחקקו. האם הן צחקקו בגללי? האם הן חושבות שאני חמוד אולי? אחרי כמה פעמים שזה קרה בימים שונים אזרתי אומץ וניגשתי אליהן, שאלתי אותן מדוע הן מצחקקות כל פעם שהן עוברות לידי. היפה בקטע מוגזם ענתה "because you keep looking at us". עניתי "hey, I'm looking at everybody." חששתי שמא אולי גרמתי להן לחוש לא בנוח אז שאלתי אותן וזו אמרה שאם מישהו מסתכל עלייך כל הזמן זה יכול להיות לא נוח. אז התנצלתי והלכתי. הרגשתי רע. רק הסתכלתי. היא כל כך מושכת. זו ההגדרה של מושכת, אני מרגיש את העיניים שלי נמשכות אליה באינסטינקט כשהיא בשדה הראייה מרוב יופי. מאז כל פעם שהן עברו ניסיתי להסתכל לכיוון אחר, שיהיה ברור שאני לא מסתכל. אבל גם אז הן צחקקו. האם זה עדיין מטריד אותן איכשהו? אבל אם זה מטריד למה להגיב בצחוק? אולי הן כן חושבות שאני חמוד והייתי צריך להציג את עצמי באופן אחר. אולי להיפך, ללכת על זה ולפלרטט עם אחת מהן באמת במקום להתנצל? אולי להתנצל הפך אותי יותר לקריפ כי זה הראה שהיתה לי סיבה לחוש לא בסדר כשזה לאו דווקא המצב?

הפיניות כמובן מאוד יפות. אחת מהן, צעירה, דיי גבוהה, הייתה לי דיי כימיה איתה. היא גם מאוד אוהבת הארי פוטר. תהיתי אם לנסות להזמין אותה לטייל איפהשהו בעיר במהלך הסופ"ש, לבסוף לא עשיתי זאת. היא מאוד חמודה, נחמדה וחיננית, על אף שהיא טוענת שהיא סלית'רין. אולי יש משהו אפל מתחת למתיקות שלה? טוב יש שנה לעשות משהו מזה. גם הפינית השנייה נראית מאוד חמודה. שתיהן לא מדברות הרבה. אבל נראה לי פיצחתי משהו כשלמדתי קללות בפינית.

הייתה גם אותה ישראלית שהתכתבתי עמה עוד לפני שהגעתי לפורטוגל. זו שהכירה לי ידידה והתכתבנו בדיסקורד. צירוף מקרים מאוד נחמד. לא ידעתי איך היא נראית לפני שהגעתי והייתה כימיה בהתכתבות אז מן הסתם קיוויתי שבזה יש פוטנציאל. אבל מרגע שראיתי אותה ידעתי שלא. מה לעשות, כשאין משיכה אין משיכה. היא נחמדה ונעבוד ביחד ומגניב אבל לא יהיה משהו מעבר. 

הייתי צריך לעבור מאיטלקית לללמוד פורטוגזית. אבל יש בחברה לא מעט איטלקים. בשבוע הראשון פשוט עמדתי לידם בהפסקות והם דיברו ביניהם וניסיתי להבין אבל הם דיברו מהר מדי והיה קשה. הייתה גם איטלקיה מאוד יפה ואופנתית, ניחשתי שהיא ממילאנו, והיא מליד אז קרוב מספיק. היא חייכה אליי והייתה מאוד נחמדה, אולי זה משהו שיכול להתפתח, דיברנו מעט, ניסיתי באיטלקית. כשהיא התחילה לדבר מהר הינהנתי. יש גם שתי איטלקיות בלונדיניות עיניים כחולות, הייתי חושב שהן נורדיות אם לא היו מדברות איטלקית. אני חושב אחת מהן חייכה אליי. האם אני מניב יותר מדי משמעות בראש שלי מחיוך? אני רוצה רק לקוות שנשים צעירות מושכות מוצאות גם אותי מושך.

בקורס מקביל לשלנו רק למחלקה אחרת היו שתי הולנדיות, אחת פצצה הזכירה לי כוכבת פופ מסוימת לא בטוח מי, משהו בין קארי אנדרווד צעירה וג'יימי לין ספירס עם שיער שחור. השני יותר curvy זה בטוח, אבל גם סקסית ועם עיניים כחולות יפהפיות וחוש אופנה מעולה. בכללי גם מלא נשים עם חולצות בטן שיתברכו. גם פצצה אסייתית, גם פצצות שחורות. אה כן יש מלא בליסבון מסתבר. בלוקרים מישהי חייכה אליי והתחילה איתי שיחה, עם שיער כחול וקעקועים ומבט של לב טוב, גם curvy סקסית. אה כן יש לוקרים כי לא רוצים שניקח את הטלפונים לחדר שאנחנו עובדים בו.

בקיופיד נהיה חלש אבל אז כשהיו לי פתאום שני חשבונות זה פיצה על זה ואחד המאצ'ים התפתח. היא לא כתבה על עצמה הרבה בתיאור אבל היה לי וייב של שולטת ממנה, בין השאר כי היא כתבה "The Queen" בביו. היה לנו פלרטוט עם איזה סאבטקסט של שליטה שממש הדליק אותי והאמת זה הצליח וקבענו דייט. היא כתבה בצורה מאוד החלטית כיאה לשולטת. קראתי לה מדי פעם Queen בטקסט כרפרנס למה שהיא כתבה, אבל הסאבטקסט לא צף מעלה לטקסטים אז אני תוהה אם צריך להעלות אותו שיהיה ברור או שלא. אז הדייט שקבענו הוא למחר בבוקר, ללכת לפארק ואחרי זה לאכול. אני לחוץ. היא נראית מדליקה. אני לא יודע מה יהיה. מה אני רוצה מהדייט? לא יודע האמת. אני רואה מלא נשים שאני נמשך אליהן ברמות, אז מה אני רוצה, סקס או משהו יותר? קשר אמיתי? עם מישהי מחו"ל כשאני מתכנן לחזור לישראל? טוב לא יודע מה אני רוצה, אבל החלטתי לא לכפות כלום. יש לי רצון לסקס כמובן, אך גם לקשר רגשי, אין אלו דברים סותרים אלא דווקא מאוד משלימים, השאלה אם אפשרי קשר רגשי, אינטלקטואלי ומיני, גם שיודעים שסופו דיי קבוע מראש? האם אפשרי כל זה רק לטווח קצר? האם אפשרי מבלי שיהיה קשר מסורתי? לא שאני נגד קשר מסורתי, אין לי גם מספיק ניסיון בו כדי להיות נגדו, אבל מכורח המציאות של היותי ישראלי בפורטוגל.

במקביל גם חושב על ישראל הרבה. מעודכן בחדשות. כשאני חוזר לדירה אני מבלה הרבה זמן ברשתות בפוסטים וסרטונים על ישראל, זה לא נעלם לי מהראש והאמת לדאבוני גורם לי ליותר מדי לחץ, אבל אני עדיין מרגיש שחשוב לא להפקיר את הזירה. ראיתי כמה שלטים של תומכי הטרור בעיר, רובם קרועים, יש גם גרפיטי, מדי פעם סטיקרים, אני הורדתי אחד. לפינים לא היה מושג במיוחד על מה הולך בדיוק בארץ, ידעו שיש מלחמה באופן כללי וזהו. יצא לי להתווכח בנושא איכשהו דווקא עם איזו אוסטרלית דיי אקראית בתחנת אוטובוס, אבל זה היה אחרי שיחה יותר נורמלית של כמה דקות עמה אז אולי לפחות היא ראתה אותי כבן אנוש ואולי זה הזיז בה משהו גם עם מעלה אחת לכיוון הנכון. זו גם סיבה שהגעתי לכאן, להיות קצת שגריר בשליחות עצמי, אבל עם ידע היסטורי על המדינה. אם במהלך השנה הקרובה אצליח להשפיע על אנשים לראות ישראלים כאנשים טובים, ואם אקלע לדיון שיצליח לשכנע אדם אחד בצדקתנו, לחשוף אותם למידע שלא ידעו קודם, אז אראה זאת כהצלחה.

אז אני לחוץ על הדייט, וגם על המדינה, אז באופן טבעי אני כותב בכלוב. אבל הדייט בבוקר אז כדאי שאלך לישון. ובשני אתחיל לעבוד כיאה בחברה, סיימנו את הקורס. עוד תהיה השגחה עליי בהתחלה כמובן אבל אתחיל לעבוד באמת. אקווה לטוב. אם יש לכן עצות לדייט אשמח, אני חושש להיות יותר מדי socially awkward, שיהיו יותר מדי שתיקות מביכות, לפעמים אני קופא במצבים האלה שאני לחוץ. איך לוודא שזה לא קורה? או שמא זה בסדר לתת לזה לקרות?

ביטל לי את הטיסה!

בקיצור לפוסט הקודם הייתי אמור לטוס לפורטוגל לעבוד כשנה בחברה בינלאומית. לא משהו מסובך או יוקרתי, פשוט צריך דוברי עברית עם דרכון אירופאי, גם לא משכורת סופר שוס אבל חשבתי שחוויה סך הכל. הטיסה תוכננה לרביעי הקרוב אבל קיבלתי הודעה שבוטל.

אחרי שיחות עם אנשי קשר שם אלך על קורס (שצריך להכשרה לפני העבודה) של ספטמבר במקום אוגוסט אז ביקשתי החזר מחברת התעופה שביטלה וקניתי טיסה לספטמבר במקום.

יתרונות: עוד ייצא לי לפגוש כמה אנשים שהייתי מפספס אחרת - חבר אחד שכרגע בגרמניה ויחזור לארץ ואחרי זה יטוס לסמסטר נוסף בברקלי, חבר נוסף שבמילואים עכשיו; יתרון קצת מטופש אבל אני אוהב לראות את האולימפיאדה אז אוכל לראות אותה עד הסוף; יותר זמן להתארגן, גם סתם לנוח ולהיפגש עם חברים, סך הכל רק לפני שבועיים בערך סיימתי את המחויבויות האוניברסיטאיות שלי.

חסרונות: כן ההתארגנות לטיסה הייתה מהירה אבל בנקודה הזאת כבר דיי עשיתי את כל מה שהייתי צריך, אז לא באמת עוזר לי עכשיו שיש לי עוד חודש בערך; עוד חודש בערך בבית של ההורים, יש יתרונות (למשל טלוויזיה עם ספורט 5 כך שאני יכול לראות את האולימפיאדה חופשי) אבל גם חסרונות שהם... להיות עם ההורים בבית.

השיקולים של התקיפה האיראנית לא באמת בראש שלי, סתם עצבן אותי שביטלו לי את הטיסה והכאב ראש הבירוקרטי שזה עשה לי עם מציאת טיסה חלופית. אשת הקשר מהחברה נשמעה מודאגת מהאיומים על ישראל ואמרה שהיא מקווה שאהיה בטוח. אמרתי לה שאנחנו כבר רגילים לזה כאן והיא אמרה שזה גם לא בסדר שמתרגלים לזה. וואלה צודקת לגמרי.

זה הכלוב אז צריך לכתוב גם משהו על מיניות. לא הייתי באפליקציות זמן מה, גם דחיתי פנייה ממישהי שכתבה לי בכלוב, לא כי לא רציתי, פשוט כי בראש שלי חשבתי שתכף אני טס ונשים לרוב לא רוצות משהו רגעי, גם אני מעדיף דברים יותר עמוקים עם כימיה. אבל עכשיו זה עוד חודש לחכות. הלוואי שילך לי בפורטוגל עם מישהי, טוב נראה לי כתבתי על זה גם בפוסט הקודם. בפוסט הקודם התלבטתי בסוף אם ללכת לאירוע של האתר, בסוף הלכתי אבל הרגשתי שזו הייתה טעות. באתי לבד קיוויתי לראות שם מישהי מסוימת, היא הייתה לי בחלום ואני מכיר אותה, זו סיבה מאוד מטומטמת ללכת למקום כלשהו, אבל עשיתי את זה, אז אני מניח שאני פשוט מאוד מטומטם. הרגשתי מאוד בודד רוב הערב. הייתה מישהי מהממת שיצרתי איתה קשר עין ואחרי שעה אזרתי אומץ ללכת אליה ולהגיד לה שהיא יפהפיה. היא הוחמאה אבל לא רצתה כלום, הרגשתי שיצאתי קריפ. אחר כך מישהי התעלפה לידי, אז הרמתי לה את הרגליים וכשהיא כבר הרגישה טוב עשיתי לה מסאז' לבקשתה בזמן שהיא בכלל דיברה עם מישהו אחר. היא אמרה לי את שמה ואת הכינוי שלה, אבל הוא מאוד כללי ולא מצאתי אותה באתר. לא יודע מה לעשות עכשיו. רק קורא פוסטים של שולטות סקסיות ורוצה שישבו לי על הפנים. זה נשמע נחמד, אף אחת מעולם לא ישבה לי על הפנים. וואי הלוואי אחת המתעמלות האולימפיות הללו, או האתלטיות או השחקניות כדורעף חופים שם היו יושבות עליי 😝😪 יכול להיות שתכתוב לי מישהי שתהיה סבבה עם להיפגש למרות שאני טס עוד חודש בערך? בודד לי. אולי זה נשמע פחות רגיש כשאני כותב את זה אחרי שכתבתי שבא לי שישבו לי על הפנים.

מה עוד? ראיתי את העונה החדשה של The Boys. וואי כמה רפרנסים בדסמים היו שם, עונה משוגעת לחלוטין. אבל אין על תומר קאפון. This man is in no condition to fuck a sheep. נקרעתי שם. עוד זמן בבית אומר שגם יהיה לי זמן לראות עוד איזו סדרה ולהשלים כמה סרטים ואולי גם לקרוא ספר לפני שאטוס. גם לא אצטרך להיפרד מהפסיכולוג מחר מסתבר. וואי נכון יש לי פסיכולוג מחר בבוקר! צריך ללכת לישון! טוב ביי.

ריטה כי איראן והיא גם מחכה אז מתאים לאווירה

טוב ידעתי שהרגע הזה יגיע כבר זמן מה. אני בסוף התואר. למעשה אתמול הגשתי את שלוש העבודות האחרונות שלי, שני רפרטים וסמינר, בשני חוגים. כל השבועות האחרונים ישבתי בעיקר על זה, גם בשל הדחיינות שלי קצת וגם כי לקח לי יותר זמן באחת העבודות משציפיתי, אבל בסוף הספקתי הכל בזמן ואפילו יצא לי דיי טוב אני חושב. למרות שבסמינר עברתי את מכסת המילים הנדרשת... בכמה אלפים, אורך פי אחד וחצי ממה שצריך. השקעתי את הימים האחרונים בניסיון לקצר את העבודה הזאת, ועשיתי את זה, קיצרתי אותה מפי 2 לפי 1.5... אני מקווה שהאיכות שלה תגרום למרצה לסלוח לי... בעבודה שניה גם הייתי צריך לקצר, אבל שם רק בכמה מאות מילים, לבסוף הגשתי עבודה ארוכה פי 1.2 ממה שנדרש, לא נורא אני מניח, אבל שם גם חסרים לי כמה הפניות לספרות מחקרית, אז מקווה שהמרצה שם יסלח לי על זה. העבודה השלישית יצאה לי בול והיא גם באיכות טובה ועם מספיק הפניות למקורות, ואת הטיוטה הראשונה שלה כתבתי בלילה לבן אחד בשבוע האחרון! והאמת לא שיניתי הרבה מאותה טיוטה. אבל זה היה אחרי הרבה זמן של עבודה מחקרית. מזכיר לי את הציטוט שמיוחס ללינקולן שאמר כי "אם היה עליי לחטוב עץ ב-8 שעות, הייתי משקיע 6 שעות בהשחזת הגרזן שלי".

אז זה זה. העבודות האחרונות בתואר. לדעתי על אף חריגות מסוימות הן כולן טובות אז אני לא מצפה להיכשל באף אחת מהן. ליתר ביטחון אשלח מייל למזכירות לוודא שאין איזה קורס שפיספסיתי באחד החוגים, שהשלמתי את כל השעות הסמסטריאליות הנחוצות לזכאות לתואר ראשון. אבל חששתי מהרגע הזה. במידה רבה נרשמתי לתואר כי לא ממש ידעתי מה לעשות. חשבתי אולי להתעסק בקולנוע בשלב מסוים ועשיתי קורס תסריטאות וכתבתי והפקתי סרט קצר, אבל משהו שם לא הרגיש מספק כל כך, אז לא הייתי בטוח אם אני רוצה להמשיך בכיוון הזה, אבל גם לא ידעתי באיזה כיוון כן להמשיך. גם הייתה אז קורונה אז במילא כולנו הרגשנו תקועים אז נרשמתי לתואר ראשון בהיסטוריה כללית וקולנוע וטלוויזיה, פשוט מתוך עניין. אמנם נשאר שם הקולנוע אך היה זה מסלול עיוני, היתה לי סדנה אחת מעשית בתואר בשנה הראשונה וזהו. עשיתי שם שלושה סרטונים, אחד וואלה אני עדיין אוהב, מצחיק אותי, השני אני דיי גאה בו, אבל גם בקרינג' לגביו כי ערכתי אותו לא טוב כלל, השלישי סתם. כן עזרתי לידידה מהחוג לתיאטרון כמה פעמים כששיחקתי עבורה בכמה הגשות. גם נשארה השירה באוויר, אם כי כתחביב. בגלל שאני כן מאוד אוהב את זה, בכל זאת נבחנתי מוקדם יותר השנה למסלול מחזות זמר, אבל בסוף לא התקבלתי, כנראה לקחתי על עצמי שיר מסובך מדי לאודישן, היה רעיון רע. אבל לפחות זה סתם את הגולל על הכיוון הזה. אז ראיתי את סוף השנה מתקרב, ואני עדיין גר עם ההורים, ועדיין לא יודע מה לעשות.

אמא שלי אוהבת לשלוח לי כל מיני קישורים במייל ובוואצאפ לעבודות או קורסים. הרבה פעמים אני מבליג על זה מהר, היא יכולה לשלוח קישורים לדברים שירגישו לי כל כך לא קשורים. קורס למשהו משהו לחברת הייטק משהו משהו. כאילו מרגיש לי... מה פשוט לשלם על קורס במשהו שלא קשור אליי כדי שאוכל להתקבל לחברת הייטק אחר כך שגם לא קשורה אליי אבל לפחות המשכורת תכסה על הוצאות הקורס? כן אני יודע, זה הייטק זה רווחי, אבל אני רוצה למצוא עבודה שתרגיש לי משמעותית לפחות קצת. עם כל האובססיה שלי ברשתות ובחדשות והסברה וכו' מאז תחילת המלחמה כן קרץ לי הרעיון של שליחות של הסוכנות היהודית בחו"ל אז נבחנתי לזה אבל לא התקבלתי, אבל הרעיון של לעבור לעבוד בחו"ל נשאר לי בראש.

בנוסף, גם חשבתי על עוד אופציות, אולי להיות תחקירן או לעשות משהו בהפקות, זיקה כלשהי לקולנוע וטלוויזיה, או אולי להוציא תעודת הוראה, למרות שחשבתי על הרעיון הזה בעיקר אחרי שדיברתי עם מישהי שהייתה איתי בבית הספר ועכשיו היא מורה ובמקרה יש לי ממש קראש עליה למרות שהיא דחתה אותי, טוב על זה כבר דיברתי בפרק קודם כלשהו, קיצר יכול להיות ששקלתי את הרעיון של תעודת הוראה יותר בגלל ש... בת יפה. אבל כשאמרתי להורים שאני אפילו שוקל תעודת הוראה הם מאוד שמחו, זה נראה כיוון ברור. יצרתי קשר עם כמה מוסדות ודיברתי עם כמה מהם, זה נראה דיי סולידי, אבל בכל מקרה עכשיו להתחיל ללמוד לתעודת הוראה גם ייקח לי שנה-שנתיים, אז כן אצטרך למצוא עבודה להיות בה תוך כדי, וחשבתי על תעודת הוראה בגלל שאני מתקשה למצוא עבודה, כך שלמצוא בכל זאת עבודה בשביל לעבוד תוך כדי לימודים שוב, מחזיר אותי למשבצת הראשונה, מה גם שככל הנראה עדיין איאלץ להישאר בבית של ההורים כי אם אני עובד תוך כדי לימודים זה כנראה לא משרה מלאה ולא יכניס מספיק לדירה בארץ הזו.

שלחתי קורות חיים לכמה מקומות שכבר שכחתי מהם, אבל אז בתחילת החודש נראה לי, אולי סוף או אמצע יוני, כבר לא זוכר מתי בדיוק אבל לא לפני הרבה זמן, נכנסתי למסלול אחר, כמעט במקרה. אמא שלחה לי עוד קישור לעבודה, אבל הפעם משהו שנראה לי דווקא קצת מפתה. היא שלחה הצעה לעבודה בבקרת תוכן בברלין עם משכורת של בערך 2500 יורו לחודש. יש לי אזרחות גרמנית ופספורט ככה שיהיה לי סיכוי טוב להתקבל. בספונטניות שלחתי קורות חיים ותוך יום כבר חזרו אליי. הבחור שחזר אליי נשמע אחלה גבר, דיבר איתי ארוכות על התפקיד וכל מה שכולל ושאל אותי מה אני רוצה, גם אמר שהוא למד באותו תיכון כמוני, אבל באחד השנתונים הראשונים שם. העבודה היא בקרת תוכן עבור פייסבוק, כלומר לבדוק אם להסיר או לא להסיר תכנים שמדווחים עליהם בפייסבוק, כל מה שאני צריך זה לדעת עברית, דרכון אירופאי, לדעת אנגלית מספיק טוב בשביל להסתדר בחברה זרה בחו"ל, אבל את העבודה עצמה ילמדו אותי בקורס שם. אז זה עניין אותי אבל זו גם מחויבות לשנה אז היו לי חששות רבים. בנוסף הוא ציין שהעבודה הזו קיימת גם בפורטוגל עבור גוגל וטיקטוק ושאולי יתאים לי דווקא לעבוד שם. הוא מנה את היתרונות והחסרונות של כל מקום. בפייסבוק יש למשל בעיה בכך שהייתי עורך תוכן לאתר חדשות בעבר, פייסבוק לא שוכרים עיתונאים לתפקיד הזה ואפילו זה שעבדתי עבור אתר חדשות שכוח-אל זה קרוב מדי, הבחור המתווך ייעץ לי להוריד את זה מקורות החיים או להציג את זה באופן שונה, שלא יריחו שזה קשור לעיתונאות איכשהו. בנוסף יש את הבעיה בעבודה בברלין שעליי יהיה למצוא דירה בעצמי, בעבודה בליסבון לעומת זאת החברה תסדר לי דירה בעצמה עם שותפים שגם עובדים בחברה, ויקחו אותי לשם ישר משדה התעופה. הוא המליץ לי שאולי עדיף לי ליסבון, אממה המשכורת שם נמוכה יותר באלף יורו בערך, מה שעלול להתקזז עם כך שלא אצטרך לחפש דירה ועם יוקר המחיה הנמוך יותר בפורטוגל. עדיין, התלבטות. החלטתי להמשיך לכיוון גוגל בפורטוגל. יצרה איתי קשר מישהי מהחברה ועשתה עמי ריאיון טלפוני באנגלית, באופן מוזר היה לה דווקא מבטא צרפתי. לאחר מכן היא שלחה לי כל מיני מבחנים במייל. אחרי כמה ימים היא אמרה לי שלא התקבלתי לעבודה עבור גוגל. ניסיתי את המבחנים שוב אבל עדיין לא התקבלתי, היא הציעה לי את העבודה עבור טיקטוק במקום. זאת הייתה העדיפות הכי נמוכה שלי כי אני דיי סולד מטיקטוק, אבל בתכלס זו לא עבודה עבור טיקטוק אלא עבור חברת קבלן אחרת שהיא אותה חברה שהייתי עובד בה גם עבור גוגל. התייעצתי שוב עם המתווך הישראלי לגבי אולי ברלין כאופציה בכל זאת, גם כי המשכורת נראתה לי מאוד נמוכה בפורטוגל, אלף ומשהו יורו, זה בערך משכורת מינימום בישראל, וזו תהיה עבודה במשרה מלאה, 40 שעות בשבוע. אבל הוא אמר לי שיש ם הרבה עניינים בירוקרטיים בגרמניה, של לשלם מס מסוים עד שאני מוצא דירה ולהצהיר משהו לרשויות שם שאני עובד, נשמע לי כאב ראש. יש לי ידידה בגרמניה, אם כי רחוק מברלין, היא אמרה לי שאין דירות במחיר סביר בברלין, וגם אמרה שיש אנטישמיות שם. ידידה אחרת מהארץ שהתלבטתי עמה אמרה שהיא סוג של מכירה מישהי שעובדת בפורטוגל ומסתבר שהיא עובדת באותה חברה אז היא פתחה עבורנו דיסקורד ושאלתי אותה כל מיני שאלות. נשמע עבודה יחסית סבבה, אבל שהדירה והשותפים יהיו הימור, היא ספציפית גם לא יוצאת הרבה מהדירה, לא בדיוק מטיילת בפורטוגל ובאירופה כמו שאני דמייניתי את עצמי, ובכל זאת היא גם לא חסכה כל כך הרבה, בעיקר מכל מיני מענקים ובונוסים. אז לא ידעתי אם כדאי לי להמשיך. העבודה במקור נשמעה מפתה, גם לעבוד מחו"ל וגם משכורת טובה, אבל אם זה רק לעבוד מחו"ל והמשכורת בערך מכסה את עלות המחיה שם והעבודה היא מה שמעסיק אותי רוב הזמן, אז מה נשאר לי? 

עשיתי רשימה של יתרונות וחסרונות. ביתרונות כתבתי: חו"ל, הרפתקה, אולי אכיר חברים/חברות, נוף חדש, טיולים (מעט או יותר), עצמאות, בלי הורים, עבודה ללא ניסיון, אוכל לחסוך קצת כסף, השפעה על הרשתות החברתיות (אם כי אעבוד עבור השוק בעברית, אבל אולי יתנו לי לעבוד גם באנגלית), הסברה אולי (מה שרציתי לעשות עבור הסוכנות היהודית רק בלי תפקיד רשמי, אולי דווקא יש בזה יתרון, להסביר פשוט כאזרח ולא כבעל תפקיד יכול להרגיש יותר אותנטי לאנשים), נקודה לקורות חיים (העדפתי שזה יהיה גוגל או פייסבוק, אבל אני מניח שגם טיקטוק גדולה ונשמעת נקודה מרשימה בקורות חיים), לא לעבור דירה. אה, כן, באותו זמן ההורים שלי מחפשים דירה חדשה. עברנו כבר בין שלוש דירות בארבע שנים. בין הראשונה לשנייה כי אבא נכנס לעסקי הנדל"ן ועשה עסקה כלשהי. בין השנייה לשלישית כי היינו שוכרים ובעל הבית החליט להיות מניאק ולמכור למרות שאמר שלא יעשה את זה ונתן לנו התראה של 3 חודשים שהייתה בחוזה. ועכשיו אנחנו בדירה החדשה רק שנה וכבר בעל הדירה החדש גם החליט למכור, אם כי הוא יותר נחמד ונותן להורים התראה של שנה לחפש דירה. הם במילא לא תכננו להיות בדירה הזו הרבה זמן ולחפש דירה לטווח יותר רחוק, אבל תיארתי לעצמי שנהיה בה יותר משנתיים לפחות... אז עכשיו הם בוחנים הרבה דירות לקנות כדי לא להיות שוכרים יותר, דירות באמת לטווח הארוך. אז כנראה נעבור דירה בשנה הקרובה, אולי בחודשים הקרובים אם ההורים ימצאו דירה מהר. לעבור דירה שוב נשמע לי כמו סיוט. גם המעבר עצמו, וגם עצם היותי כבר בן 27 ועובר דירה עם ההורים שוב. האחים שלי יצאו מהבית בגיל 25. אחד חזר לזמן מה אבל זה היה מוגבל בזמן בכל מקרה ועכשיו הוא מרוויח מעולה וגר עם חברה שלו. אם אעבור לחו"ל לשנה, אז אחר כך אמנם אחזור אמנם לדירה החדשה של ההורים, אבל זה יהיה אחרי שנה של עצמאות, אם אמצא אחר כך עבודה במהירות אז ההרגשה תהיה אולי יותר כמו אח שלי שחזר הביתה לפרק זמן מוגבל כדי לסיים תזה ולמצוא עבודה ופחות כמו - אני בלי כיוון בחיים נשאר אצל ההורים עוד שנים. אבל מה אם אחזור ועדיין אהיה נטול כיוון לעוד שנה-שנתיים עד גיל שלושים?? אבל פה אני כבר נכנס לחסרונות. חסרונות: בדידות, משכורת לא גבוהה מספיק, עלול להיתקע (אני חושש שאני לא אוהב את העבודה אבל ארגיש לא בנוח להתפטר אחרי שעשיתי את הקפיצה הגדולה הזו ואשאר הרבה זמן על אוטומט, יש לי נטייה לעשות זאת, כפי שעשיתי בעבודה הקודמת), עוצר את החיים לשנה (אחרי הכל אם הייתי עושה תעודת הוראה או משהו זו התקדמות, לעבוד בחו"ל במקצוע לא קשור עלול להשאיר אותי בסוף השנה באותה משבצת הייתי כשיצאתי מהארץ), עבודה לא בהכרח מרתקת, הימור בדירה, חשש מעימותים (במיוחד על רקע אנטישמי או אנטי-ישראלי), שפה חדשה (אני לומד איטלקית כבר איזה שלוש שנים, אני עוד לא שוטף, אבל אצטרך פתאום לעבור ללמוד פורטוגזית? מה הקשר?), אפספס חגים, אירועים, חברים בארץ, סיכוי גבוה שלא יהיה אופק ממשי, בירוקרטיה. טוב נראה לי שאת רוב הבירוקרטיה כבר עשיתי, אבל נשארו לי עוד העניינים הבנקאיים. לפחות בפורטוגל יהיה פחות בירוקטיה מבגרמניה. היו מעט יותר נקודות ליתרונות מול החסרונות, אבל בגדול הרבה נקודות בשניהם הן היפותטיות, זה הימור גדול. מה ששכנע אותי היה כשאמרו לי גם הידידה וגם המתווך הישראלי שמקסימום אם אני לא אוהב את העבודה, אוכל לעזוב. לא אקבל איזה מענק מסוים, לא יביאו לי החזר על טיסה, אבל בגדול לא יהיה איזה עונש נורא שימנע ממני לעשות את זה. חששתי שיהיה לי את המחסום הפסיכולוגי הזה, שאתקע בכל זאת כפי שאני נוטה לעשות, בגלל שאני מרגיש רע לגרום לאחרים לאי-נוחות. אבל הפסיכולוג אמר לי שאולי זה יהווה עוד אתגר עבורי, עוד מחסום שאצטרך ללמוד לעבור או לשבור, זה יכול לעשות לי טוב. הפסיכולוג נשמע שאוהב את הרעיון, נוף חדש, אתגר חדש עבורי, לצאת מהתקיעות של החיים שלי כרגע.

אז החלטתי ללכת על זה ושלחתי את רוב הטפסולוגיה שהייתי צריך וקניתי כרטיס טיסה. קודם כל יהיה קורס של כשבועיים עבור התפקיד ואז אחתום לשנה, יש את כל התנאים הסוציאלים הרגילים, עבודה חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות + שעה הפסקה ביום, ביטוח רפואי מרגע שאני חותם, עשרים ימי חופש לבחירה, סכום קטן מסוים לאוכל בכל יום, בונוס כריסמס מסתבר, מענק מסוים אחרי חצי שנה, החזר על הטיסה אחרי תשעה חודשים, עוד כל מיני מענקים/החזרים על הדירה, נראה לי גם נסיעות. הבעיה היא שהקורס מתחיל כבר באמצע אוגוסט, כך שאצטרך להיות בליסבון לפני כן. אז אטוס בעצם בעוד שבועיים בערך. כן, מהר. המהירות שכל זה התגלגל הפתיעה גם אותי, גם את הפסיכולוג והמשפחה והחברים. אולי זו טעות. לא יודע. אבל זה הימור. מקווה שזו הרפתקה טובה. ועד אתמול היה עליי גם הלחץ של העבודות אז אולי לא עיכלתי את זה. עכשיו בלי הלחץ של העבודות, בפועל עם סיום התואר ועוד שבועיים מתחיל שלב חדש ו... אני לא יודע מה לחשוב על זה. עכשיו יש לי דבר אחר להיות לחוץ לגביו, תמיד יש משהו אני מניח.

ואיך אעביר את השבועיים הקרובים? יש את האולימפיאדה שאני נוטה להתלהב ממנה. גם אמרתי לעצמי עם סוף התואר גם שאעבור על מחברות ישנות, אזכר בדברים שלמדתי בתואר, כי זכרונות מתעמעמים וחבל, במיוחד כשאני יודע שאולי אחזור לדירה חדשה משמע אולי אמא שלי תזרוק מלא מהן בעת המעבר ולא אהיה פה. אולי גם אשלים כמה סדרות מהר. יש אחת באיטלקית, אמקסם את האיטלקית שלי עד שאצטרך לעבור ללמוד פורטוגזית. יש גם את The Boys, שמעתי שהעונה האחרונה מצויינת ובטח ארצה לראות את הפרק או כמה האחרונים עם חבר שרואה את זה. אפגש עם חברים. יש אחד שלומד בברקלי בבוסטון ועכשיו הוא בארץ. הוא טס לגרמניה לפרויקט מוזיקלי בסוף השבוע הקרוב. אז צריך להיפגש עמו שוב השבוע לפני שנפרדים ללמעלה משנה בטח. ואז יהיה לי עוד שבוע ומשהו להיפגש עם שאר החברים לפני הפרידה. אני מקווה שמתישהו במהלך השנה מישהו או כמה מהם יחליטו לבוא לבקר בליסבון. אני בטח מתישהו אבקר חזרה בארץ. ההורים אמרו שהם ישמחו לממן לי כרטיס הלוך וחזור מתישהו, במיוחד כי אני צפוי להפוך לדוד בחודשים הקרובים והם רוצים שאראה את האחיינית. לי זה מרגיש מוזר לחשוב על אח שלי כאבא, עליי כדוד, האמת אני גם לא ממש מת על חברה שלו אז זה מלחיץ אותי. אני גם לרוב לא אוהב תינוקות. אולי זה ירגיש שונה כי זו תהיה אחיינית שלי, אבל אני חושש שזה לא ירגיש שונה והיא תראה לי סתם כמו עוד תינוק. אני דיי נגעל מתינוקות, זה נראה כמו חייזר, רק גם מעצבן, אף פעם לא הבנתי את החמידות. טוב יש להם גרביים ממש קטנות זה קצת חמוד, אבל הפרצוף שלהם נראה מפחיד, זה לגמרי חייזר, וגם קירח, זה נראה כמו מיני-מי מאוסטין פאוורס רק פחות מצחיק. ואם היא תקיא עליי או משהו? איכססס. בטח אח שלי וההורים שלי יצפו ממני לאהוב אותה אבל מה אם פשוט אראה בה עוד תינוק מגעיל ואצטרך להעמיד פנים שהיא משהו מיוחד? זה מאוד לא נוח, עדיף פשוט לא להיות בארץ רוב הזמן ואז אולי אחזור וכבר היא תהיה בת אדם עם אישיות. ההורים אמרו שגם יבואו מתישהו לבקר בליסבון. אני מניח שיכול להיות נחמד מתישהו, כל עוד זה לזמן קצר. אני כבר ממש מצפה לא לגור איתם. רק השבוע רבתי איתם שוב על פוליטיקה. הייתי צריך לצאת מהבית סתם להסתובב. דיברתי עם חבר בטלפון שעתיים ואז כשחזרתי הביתה כבר לילה, ציפיתי לחזור והם כבר ישנו אז לא תהיה בעיה, אבל הייתה בעיה כי הם נעלו את הדלת, עם בריח. אמא ראתה שיצאתי, אך אבא כנראה לא קלט כי הוא אבא ומבולבל אז סגר את הבריח ולא יכלתי להיכנס. לא רציתי להתקשר אל אבא כי הוא עצבן אותי בוויכוח, הוא לא יודע להתווכח, הוא מתנהג מלוכלך ממש, מתנהג כמו פוץ מתנשא דוחה, לא מקשיב למילה שיוצאת לי מהפה וחושב שהוא יודע הכל תוך כדי שהוא אומר דברים לא נכונים עובדתית ומתכחש למציאות. אמא יותר מקשיבה, אבל בגלל שאבא שם הוא צועק מעל כולם אז בכל מקרה אי אפשר לשמוע אותי מעל הצעקות שלו וכל דבר שאומר ייקטע על ידיו. אז לא רציתי להתקשר אליו. אז ניסיתי לדפוק, לצלצל בבאזר ולכתוב לאמא בתקווה שתהיה ערה. ניסיתי להתקשר אליה אבל לא ענתה, ניסיתי גם אינטרקום ובאזר ארוך אבל לא שמעו למרות שזה ממש חזק. התלבטתי אם להתקשר לאבא, אבל כבר העדפתי לישון בחוץ. בסוף התקשרתי לאמא בשיחת וידאו בוואצאפ והיא ענתה. בכל מקרה, כן אשמח לא לגור עם זה יותר. כמובן שאני עלול ליפול על שותפים שהם גם לא מלבבים, זה ההימור. מקווה שזה לא יקרה. אבל כאמור, אני תמיד יכול להודיע שאני עוזב, עם התראה מתאימה כמובן. אולי אוכל לבקש לעבור דירה, למרות שזה בטח יהיה בירוקרטי וייקח זמן. אבל הימור על משהו לא ידוע כנראה יותר טוב ממשהו לא-טוב ידוע. ואז כשכן אחזור הביתה אחרי שנה יהיה לי קצת זמן של חסד עד שההורים (במיוחד אבא) יעלו לי על העצבים שוב.

אלך לרופא שיניים כי לא נראה לי אלך לרופא שניים בפורטוגל. אלך לפסיכיאטר לשאול מה לעשות בקשר לכדורים שאני לוקח (נוגדי דיכאון כי antidepressants are so not a big deal). יש דברים בנקאיים שכדאי לי לעשות בארץ כי בחו"ל עלול להיות כאב ראש, כנ"ל ביטוח לאומי. אני חושב להסתפר כי השיער שלי כבר ארוך לאללה וחשבתי להתחיל את פורטוגל פרש, קצוץ. ועד שאחזור ארצה השיער כבר יהיה ארוך שוב. ואולי גם יהיה אירוע של האתר הזה שארצה ללכת אליו לפני שאיעלם לשנה כי לא נראה לי שאלך לאירוע של אתר "A Gaiola" בליסבון. האמת היה לי חלום עם שתי שולטות לא מזמן. אחת היתה סורה האגדית, היה שם קטע עם טיסה, היה עוד נשלט והיינו בשדה התעופה והיא אמרה לנו ללכת דרך כניסה מסוימת של גברים? והיא הלכה דרך כניסה אחרת, אבל עשתה לנו טריק אולי ובסוף טסה בלעדינו. אבל אז פגשתי שולטת נוספת, אני לא יודע אם יש לה כינוי באתר, אני מכיר את שמה כי אני מכיר אותה, היא הייתה עמי בחטיבה וראיתי אותה בכמה ערבי פמדום אבל לא יצא לי לדבר איתה למרות שמאוד התרגשתי וקצת היה לי קראש עליה. בכל מקרה פגשתי אותה בחלום והסעתי אותה משדה התעופה לביתה? או שסתם נסענו? או שהיה עוד יעד? והנשלט השני היה במושב האחורי או שלא היה שם? היא כיוונה לי את הדרך מתישהו. היא נגעה בי? לא זוכר, אבל היא הייתה סקסית. גם סורה כמובן. אגדיות. הלוואי עליי כמו בחלום. נראה לי אני רוצה ללכת לאירוע של הקהילה לפני הטיסה בציפייה כי אולי אראה אותה, אותה מהחלום, אני יודע מי היא, מעניין אם היא יודעת מי אני. הלוואי שכן ושהיא גם תקרא את זה ותחבר את הנקודות, אבל כנראה שלא. כנראה מטופש, לשלם וללכת לאירוע כזה לבד בגלל חלום, אבל אל תגידו שאתכן לא הניעו מעולם מחשבות מטופשות כאלו. בינתיים החוויות שלי בערבים הללו הן קצת 50/50, היו כמה שהיו לי בהם חוויות מפתיעות לטובה אך היו כמה שחשתי בהם בדידות, בלבול וניכור. יש לי תחושה שאם אבוא לבד כנראה פשוט אשאר לבד כל הערב, אבל אולי אני טועה.

כמובן כמו כל גבר שטס לחו"ל אני מקווה להצליח עם בחורה בחו"ל. אולי תהיה לי שותפה מושכת? אולי כמה? למרות שהייתי כבר עם שתי שותפות יפות בסמסטר חוץ בוונציה אבל לשתיהן היו חברים ולא קרה כלום ובכללי לא הצלחתי בכלל באיטליה עם אף סטודנטית או לא סטודנטית כל הזמן שהייתי שם, הרגשתי מה זה לוזר. אולי דווקא עם הישראלית (ואוקראינית) שעובדת בחברה שהתכתבתי עמה דרך הידידה יהיה משהו? אני עוד לא יודע איך היא נראית, אין תמונה שלה בדיסקורד, גם ידידה שלי לא יודעת איך היא נראית, אני רק יודע שהיא נמוכה וג'ינג'ית. אולי עובדות אחרות בחברה? או שפשוט אפתח אפליקציה מתישהו כשאהיה שם ואכתוב משהו כמו "I'd love someone to show me around the city"? האפליקציות לרוב נותנות איזה בוסט מסוים במקום חדש, אז יהיה לי סיכוי לכמה מאצ'ים אם לא אפשל בזה מוקדם מאוד. אולי מאץ' ישראלי ייראה משהו אקזוטי לבחורה פורטוגלית. מקווה שלא אנטישמים שם. ואולי עשוי לקרות משהו פשוט מלהיות שם שנה, פתאום ארבעה חודשים פנימה אני עלול לפגוש איזו בחורה כשאצא לבר עם השותפים או משהו, או אולי אקח חופש מתישהו ואסע לספרד או מדינה אחרת ושם אפגוש מישהי בהוסטל או מסעדה או לכו תדעו. כמובן סביר מאוד שפשוט לא יקרה כלום אף פעם, ככה זה רוב החיים שלי, אני פשוט אדם ביישן מאוד. לא הלך לי באיטליה. לחבר שלי שגר בבוסטון שנה לא הלך גם שם כלל למרות שהוא בחור מלא ביטחון, מצחיק ומוכשר כמו שד. לפעמים זה פשוט לא קורה.

אז מה אומרות? עשיתי בחירה נכונה? הייתי ספונטני מדי? יצא לכן לגור ולעבוד בחו"ל ויש לכן עצות בשבילי? תרצו לראות אותי באיזה אירוע קהילתי לפני הטיסה? אני רואה שיש פאם פטאל בקרוב, לא חושב שהייתי בליין הזה. יש לכן עצות איך להצליח עם נשים בחו"ל?

לא היה לי שיר טוב על פורטוגל בראש אז הנה כלבלב הו בידי בם בם

אני נוטה לחזור לכאן, במיוחד לכתיבה כאן, דווקא כשאני מדוכא, כנראה אני מרגיש צורך להוציא משהו. לא כתבתי פה זמן מה, והאמת היה לי הרבה מה לכתוב, היו לי כמה מפגשים מעניינים עם מישהי מהאתר והיה לי הרבה מה לכתוב על זה, אבל משום מה לא כתבתי, אולי דווקא משום שהייתי מרוצה אז לא הרגשתי צורך לפלוט את זה החוצה.

אבל עכשיו אני מרגיש ריקנות כזו שגרמה לי לבוא לפה ולכתוב.

יום ההולדת שלי היה לפני שבוע, בדיוק, בערב יום הזיכרון. כן, לא שמח במיוחד. בן 27. אבל חכו, it gets worse, סבתא שלי מתה באותו יום. היא הייתה בת 100, שיבה טובה, חגגנו לה רק כשבועיים בערך לפני כן. עם גלידה ו(כמעט) כל הנכדים, היא חייכה. אז מותה בהחלט לא היה בטרם עת. אולי אפילו היה עדיף לה למות כמה שנים קודם לכן מהיכרותי עמה; היא הייתה אישה עצמאית, חזקה, שורדת שואה ונותרה אופטימית חרף הדברים הנוראיים שעברה בחייה, אבל אם הייתה יודעת לאן תגיע, למצב של חוסר עצמאות, לדמנציה שלא תאפשר לה לדבר, זה היה שובר אותה, זה שבר אותה כשזה התחיל כשעוד הייתה לה מודעות מסוימת. אני מתאר כי רק היה עוד יותר קשה עבורה לאחר מות סבי לפני כשנה וחצי. הם היו בלתי נפרדים. אבל במצבה לא ברור לי כמה הייתה לה מודעות לכך שהוא נפטר בכלל, היא קלטה שהוא לא שם, אבל היא לא זכרה דברים מלפני חמש דקות אז קשה לדעת כמה הייתה ההבנה הזאת. אך גם מבלי שתדע שהוא נפטר בוודאי היה לה בודד במוסד הסיעודי הטיפולי שהייתה בו, הגענו לבקר אותה אבל אלו היו ביקורים קשים, לראות אותה ככה דועכת. לפחות נגמר סבלה. 

הרגשתי דיי אנוכי באותו יום, ידעתי שהגיע זמנה של סבתא, אז לא הייתי כה עצוב בגלל זה. הייתה לי עצבות מסוימת על מספר השנים האחרונות של חייה שהיו מדכאות ביותר. באתי אליה עם אבי והיא כבר לא הייתה בהכרה, דיברתי אל אוזנה לפני שהלכתי, אמרתי לה שאני אוהב אותה. היא נראתה... מזעזע. היה קשה לראות אותה ככה, גם היה ריח קשה. אבל הרגשתי אנוכי שבעיקר לא רציתי שתמות באותו יום כי זה יום ההולדת שלי, לא רציתי שהתאריך יהיה מקושר לזה, בסוף היא מתה בערב, כך שהיה גם בתאריך עברי וגם לועזי, לא ניתן להימלט מזה. אבל אני מניח שזה ילדותי לחשוב על זה ככה, זה כל כך לא חשוב, מצד שני אולי גם טבעי לא לרצות שיהיה קשר תמידי כזה בין האירועים.

יום אחר כך הייתה הלוויה וגם יום הזיכרון. הלכתי לתיכון שלי לראות את הטקס בבוקר, זה יום זיכרון שונה מן הסתם. היו לא מעט מהתיכון שלי שנהרגו, שניים שהכרתי מהשכבה שלי, אחד נרצח במסיבה ואחד מת מפצעיו בשבי. הייתי בלוויה של הראשון עוד באוקטובר. זה באותו בית קברות שנקבר סבי ושבאותו יום קברנו גם את סבתי. לאחר שקברנו אותה גם הלכתי לשים אבן על הקבר של חבר שכבתי. לא היינו חברים קרובים, לא דיברנו מאז התיכון וגם בתיכון לא זוכר כמה כבר דיברנו, אבל זה פסיכי עבורי לחשוב עליו ועל כך שהוא נרצח במסיבה...

ישבנו שבעה בבית שלנו, היה נחמד דווקא, הרעיון של שבעה טוב, זה רעיון שבהחלט הייתי ממליץ לתרבויות אחרות ללמוד מהיהדות, דרך טובה גם לזכור את האדם שנפטר וגם לספק תמיכה למשפחה ולהתחבר עם מכרים שלא ראינו זמן מה. ההרגשה המשפחתית עוזרת. לדאבוני ממש בכתיבת שורות אלה שמעתי ויכוח בין אבא שלי ואח שלו שהעכיר על התחושה המשפחתית שהרגשתי במהלך השבוע. בשישי בערב הגיע אחי לארוחת ערב יחד עם בת זוגו, היא הציעה לו נישואין לפני זמן מה, כן היא הציעה לו. הוא שלח אז בקבוצה המשפחתית תמונה של הידיים שלהם כאשר על היד שלו טבעת. הוא עדיין לא הביא לה טבעת. החשש שלי הוא שהם אולי לא מתאימים במיוחד אך הוא מרגיש שהוא בנקודה הזו בחיים שהוא "צריך" להתמסד, הוא באמצע שנות השלושים לחייו. אני מרגיש שיש להם פחות כימיה מאשר לאחי השני וזוגתו. אחי השני מרגיש עדיין 100% עצמו כשהוא עם בת זוגו, אחי הבכור פחות. לכן הלחיץ אותי יותר כאשר לקראת סוף הערב הוא התנהג משונה ואמר שיש להם משהו לומר לנו ואז הוציא תמונת אולטרהסאונד. הם אמרו לנו לא לספר אבל זה אנונימי כאן אז לא נחשב. האם אני רע שאני מרגיש אולי שהוא עושה טעות מסוימת? הוא אדם בוגר, אם הוא לא היה מרגיש טוב איתה הוא היה נפרד ממנה, נראה שהוא רוצה להיות איתה מן הסתם, אז מי אני שארגיש שזה לא נכון עבורו? 

היום עלינו לקבר, שמש קופחת. נגמרה הסאגה של השבעה וכולם חזרו לעבוד. אבל אני חזרתי הביתה ואין לי עבודה. כלומר, יש לי שלוש עבודות סמינר לסיים אבל אין לי הכנסה. אני קצת נוטה לדחיינות, אמרתי לעצמי שאחזור לשים גז אחרי השבעה. גם תוך כדי השבעה קראתי ספר שאמור לעזור לי באחת העבודות. אבל אני יודע בתוכי גם שאני יכול לעשות יותר. יכול להיות שגם באתי לכתוב כאן מתוך אותה דחיינות... כנראה גם נכנסתי לאתר מפני שאסרתי על עצמי לאונן שבוע כי זה מרגיש לי לא במקום אבל זה גם גרם לי לליבידו גבוה.

אני לא יודע ממש מה לעשות עכשיו. בכללי. בחיים. אני צריך לחפש עבודה אבל לא יודע במה אני מתאים. הלכתי להיבחן למשלחת של הסוכנות היהודית, אבל לפני שבוע יחד עם כל הבאסות ביום ההולדת גם קיבלתי הודעה שלא התקבלתי. שלחתי קו"ח לאיזו משרה של כתיבת תוכן שהייתה בקבוצה בפייסבוק אבל לא קיבלתי תשובה. אני מניח שאני מסתכל על עבודות כאלה של כתיבת תוכן אבל לא יודע איך אני רואה עצמי בזה לטווח הארוך. חשבתי אולי ללמוד הוראה למרות שאני לא ממש אוהב ילדים אז לא יודע אם זה הכיוון הנכון עבורי. אני בעיקר רוצה מקום לבטא את הידע שלי בהיסטוריה ולכן גם הסתכלתי על המשלחת של הסוכנות, כי אני רואה שצריכים יותר אנשים שיסבירו לעולם על ההיסטוריה שלנו כי לעולם אין מושג קלוש ומאמינים בבולשיט מוחלט ונותנים לבולשיט הזה להכתיב את הדעות שלהם על ההווה.

אני מאובסס בכל החודשים האחרונים על כל השקרים שמספרים עלניו בעולם, זה מלחיץ אותי. היו ימים שהייתי שעות על הרשתות החברתיות, אולי אפילו רוב הימים. בשבוע שעבר אמרתי לעצמי שלא אכנס לאינסטגרם. אבל עדיין הסתכלתי על קבוצת טלגרם בנושא ואני עדיין רואה דיווחים בוואצאפ ובחדשות וקשה לא להתעצבן. גם המצב הפוליטי הפנימי משגע, נדמה כאילו אנחנו נוסעים לעבר קצה צוק, אם אנחנו לא כבר בנפילה ממנו. לפחות היום הייתה ידיעה אופטימית שנשיא איראן רוצח ההמונים כנראה התרסק למוות, נקווה שקו העלילה הזה יתפתח לטובה.

אז אני מניח שמה שאני מרגיש כרגע זה תמהיל של העצבנות שלי על היחס לישראל בעולם והמצב הפנימי, חשש ובלבול כלפי מקומי בעולם, העתיד שלי, חיפוש עבודה, הצעד הבא בחיים, חרדה יחד עם דחיינות כלפי המטלות שאני צריך לעשות לאוניברסיטה ברגע זה, יחד עם הריקנות שאני מרגיש בעקבות השבוע האחרון ומות סבתי, אולי ריקנות שנובעת מכך שאני לא עצוב מספיק על סבתי כפי שאני חושב שאני צריך להיות? ומאידך מכך שאני לא שמח מספיק עבור אחי כפי שאני חושב שאני צריך להיות? מה אני אגיד, שיגעון. או שמא מאייתים את זה "דיכאון"?

לפני כמה שנים, כשעוד הייתה יחסית איתנו, סבתא הייתה שרה לי מדי פעם כמה שורות של שיר בגרמנית. למרות שהייתה פולניה, ידעה קצת גרמנית ומזכרוני זה שידעה כמה שירים בגרמנית עזר לה להתחבב על כמה גמרנים במקום הנכון בזמן הנכון, ויחד עם מזל רב ותושייה, תרם להישרדותה בשואה. היא שרה לי את זה עם כזה חיוך. "הפרחים הראשונים של מאי פורחים עבורך".

אז נראה לי שזה דיי קונצנזוס ש-2023 הייתה דיי מחורבנת. השנה כמו ב-2020 מן הסתם אירועים חיצוניים מאוד הגדירו לנו את השנה, זו לא רק שנה שאנו מגדירים לעצמנו על ידי החוויות האישיות שלנו שעיצבו לנו את השנה ושאר העולם ממשיך כרגיל במצב דיפולט. שאר העולם, או יותר מדויק המדינה, עיצבו מאוד את השנה האישית. תחילה בתחושה כללית כזאת שהכל מתחרבן לאורך זמן ממושך ובהמשך באסון לאומי שהוביל את כולם בערך לדיכאון. אבל גם בהסתכלות על השנה האישית 2023 לא הייתה שנה זוהרת במיוחד. 

אז היא התחילה עם פוטנציאל אני מניח, אבל גם עם תקיעות, עם סטאטוס קוו שנמשך, שנה שלישית של תואר ראשון באוניברסיטה, מסיים סמסטר א', עדיין גר עם ההורים, לפחות גם אחי הגדול גר איתנו לתקופה מסוימת אז זה מקל קצת על התחושה שזה עוד בסדר. בלי זוגיות וגם בלי ממש אופק לזה. פשוט לא הצליח לי, לא באפליקציות, לא במציאות, בכללי לא ממש הצלחתי ליצור הרבה קשרי ידידות באוניברסיטה אז בטח שלא זוגיות. נראה לי בתכלס לא הייתי בדייט של ממש כל 2023, תלוי איך מגדירים דייט אני מניח, ואולי אני שוכח משהו מתחילת השנה. מסיים סמסטר א', במבחנים הולך לי סבבה אבל אז יש לי שתי עבודות הגשה גדולות ואני דיי... נוטה לדחיינות. זה הלחיץ אותי מאוד. בזבזתי יותר מדי זמן בין הסמסטרים ב... להעביר את הזמן אני מניח, לא זוכר מה עשיתי בדיוק. אבל מעט מאוד עבודה מעשית. ואז הסמסטר עמד להתחיל והיו לי שתי עבודות שעוד לא כתבתי בהן מילה, אחת להגשה מיידית, אחת לאחרי פסח אז היה קצת זמן אבל היא גם הייתה יותר גדולה. היה איזה שבוע שנתתי ספרינט אבל זה לא היה מספיק. נכנסתי למשבר פתאום. שקלתי ברצינות לרגע פאקינג לעזוב את התואר כי אני לא מצליח להתמודד עם העבודות האלה ואי אפשר לסיים את התואר בלעדיהן. אבל אז שאלתי את מזכירות החוג ומסתבר שטעיתי בתאריך ההגשה והיו לי עוד כמה ימים להשלים אותה, בנוסף שלחו לנו מייל שניתנה בכל מקרה דחייה נוספת במועד ההגשה, פתאום היה לי הרבה זמן וכבר עשיתי את רוב העבודה באותו שבוע של ספרינט מלחיץ, אז לסיים אותה בזמן המורחב שניתן לי היה הרבה יותר קל. בנוסף לראשונה נעזרתי ב-Chat GPT שיעזור לי. הוא לא כתב לי את העבודה, אבל עזר לי בניסוחים של פסקאות. זו רמאות? עדיין עשיתי את המחקר בעצמי ורוב מה שכתבתי היה אני, חלק היה GPT פה ושם, בעיקר בסיכום חומר רב לפסקה או שתיים מתומצתות ובכל מקרה בסוף עשיתי עוד עריכה. אגב אותה עבודה הייתה בנושא מיניות, אז כתבתי קצת על ההיסטוריה של ה-BDSM במערב בעיקר בהתייחסות להגדרה של זה במאות ה-19 וה-20. הוספתי קצת מהידע האישי שלי על מה שקורה היום אך כתבתי על זה בצורה של בחינה אובייקטיבית של מתבונן מן הצד, כתיבה מחקרית כשלמעשה אני יודע על זה מתוך כיוון... פחות מחקרי. שקלתי אז אם אולי להעלות בחלקים את העבודה שכתבתי לכלוב אבל בתכלס יצאה לא מקצועית מספיק אז נמנעתי. אבל הפרופסור אהב ונתן לי ציון טוב מאוד מזכרוני. הבעיה היא שלא למדתי את הלקח (אני אף פעם לא לומד) ואת העבודה השנייה שהיה לי עוד זמן לכתוב, גם דחיתי ושוב נאלצתי לספרינט בסיום, וזו הייתה עבודה יותר גדולה, איכשהו אני מצליח כמעט תמיד לסיים בזמן, אבל בעוד לעבודה הראשונה אחרי ש-"סיימתי בזמן" הסתבר לי שיש לי עוד זמן לשכתב ולשפץ, בשנייה לא היה לי לפתע עוד זמן ונאלצתי להגיש טיוטה ראשונית או שניונית, שזה ממש לא מספיק לעבודה סמינריונית והפרופסור אמרה לנו בפירוש לא לעשות את זה, אבל לא הייתה לי ברירה בגלל הדחיינות הארורה שלי. בזו קיבלתי לבסוף (אחרי הרבה זמן) ציון פחות טוב מבראשונה והרבה הערות, אבל בסופו של דבר זה עדיין היה ציון דיי טוב אז אני מניח שלא נורא. אבל כפי שנאמר ב-Ted Talk על הדחיינות שכולם ראו בזמן שדחו דברים, הבעיה היא לא הדחייה של העבודות עם הדדליין, הבעיה בדחיינות היא בדחייה של דברים נטולי דדליין; למשל אם אני רוצה לכתוב תסריט אף אחד לא יציב לי סתם ככה דדליין, אני צריך פשוט להתחיל לכתוב, אך דחיינות ללא דדליין תדחה את זה לאין קץ ואז נשארים באוו מצב תקיעות.

אבל היה דבר אחד ב-2023 שכן ציפיתי לו בהחלט. היו לי כבר קרוב לארבע שנים כרטיסים לאלטון ג'ון בלונדון לאחת ההופעות האחרונות שלו בסיבוב ההופעות האחרון שלו, שנדחו ונדחו מן התאריך המקורי שלהם ב-2020 מסיבות ברורות ולבסוף נפלו על אפריל 2023 אחרי הרבה זמן. בדקתי וזה נפל על זמן מושלם של חופשת פסח במהלך סמסטר ב'. היו לי שני כרטיסים ותכננתי ללכת עם חבר נוסף שגם אוהב את אלטון. הוא גם לומד באוניברסיטת תל אביב כך שעל הנייר זה אמור להיות מושלם גם בשבילו. אולם, הוא כבר היה בעבר בהופעה של אלטון ג'ון בארץ בניגוד אליי ובאותה עת שתכננתי לטוס היה לו הרבה על הראש (למרות שהוא מסוג האנשים שאיכשהו תמיד יש להם הרבה על הראש) מה גם שעוד טיסה לחו"ל שהוא לא תכנן זה דיי יקר עבור סטודנט. אז הייתי צריך למצוא מישהו אחר לטוס איתו והיו לי רק חודשים ספורים לכך, אז שאלתי כמה חברים ושאלתי את אחים שלי אבל מסיבות של זמן לא טוב או של חוסר עניין בהוצאה לא צפויה שכזאת הם נמנעו, מה גם שהזמן של ההופעה עצמה נפל בול על ליל הסדר. אבל האמת לא הייתי כזה מאוכזב, דווקא דיי התלהבתי, כי למעשה כבר כמה חודשים טובים התכתבתי עם מישהי מלונדון וחשבתי שזו הזדמנות מצוינת להיפגש סוף סוף. כתבתי על כך כבר בפוסט קודם לאחר שחזרתי מלונדון, אך עכשיו אתוודה גם שהיא הייתה גם מהעולם הזה של ה-BDSM. כמובן היה לי חשש התחלתי, נפלתי ב-scams כאלה בעבר בגלל הזין האידיוט שלי, אבל היא סיפקה לי ראיות שהיא אמיתית והאמת היא דווקא הייתה מאוד נחמדה ו-down to earth ואמרתי לה זמן מה שיש תוכניות לטוס ללונדון וכשההופעה התקרבה וכשהבנתי שחברים שלי לא יטוסו איתי הצעתי לה להצטרף אליי ונראה שהיא דיי שמחה מההצעה ולג'יט התלהבה לקראת הפגישה. גם לקראת הפגישה עמה וגם מפני שהנה אני טס ללונדון (כמה פעמים כבר ייצא לי?) ואני אוהב מיוזיקלס, קניתי כרטיסים גם למספר מחזות זמר בווסט אנד, אחד שכבר ראיתי בעבר, במיוחד בשבילה למעשה, וגם אחד שלא ראיתי רק בשבילי ועוד אחד שלא ראיתי עבור שנינו. היו לי ציפיות גבוהות. בפעם הראשונה שהייתי בחו"ל לבד, בברלין, היה הסקס הראשון שלי. כשהייתי בסמסטר חוץ באיטליה לא צלח לי והרגשתי לבסוף דיי בודד למרות שכביכול זו הייתה הסיטואציה המושלמת ליצור קשר עם סטודנטית נוספת, התאכזבתי שלא הצלחתי בכך אבל חשבתי שהפעם זו ההזדמנות המושלמת. לא צריך להיות סקס, אבל כל אינטימיות אראה בה כהצלחה. ואיך לא תהיה אינטימיות אחרי שאקח אותה למיוזיקלס בווסט אנד ולמופע של אלטון ג'ון? ממש תוכנית מושלמת. אבל בסוף הכל היה אכזבה אחת גדולה. כשהגעתי היא פתאום המעטה לתקשר עמי, כתבה שחברה שלה הגיעה מחו"ל והן מתכננות להיפגש ושזה הגיע משום מקום והלכתי למחזמר הראשון לבד. אחר כך הייתה אמורה להיות ההופעה שכה ציפיתי לה במשך שנים, אלטון ג'ון, חשבתי שזו תהיה הדרך האולטימטיבית להרשים אותה, אך גם לקראת ההופעה הזו היא פשוט לא תקשרה למרות שעשיתי הכל, ניסיתי להשיג אותה בכל דרך אפשרית ובסוף הלכתי לשם לבד ובעצב. ההופעה הייתה מעולה אבל הכיסא הריק לידי הזכיר לי כל הזמן שאני לוזר. למחרת היא כתבה לי כזו "סליחה" אבל גם לקראת המחזמר האחרון לא תקשרה והבנתי שאני לבד בזה. ניסיתי קצת להתחיל עם מלצריות בקטנה, לשאול אותן אם הן רוצות ללכת למחזמר. חינם אין כסף. הלכתי לברים מיוחדים כאלה של מחזות זמר ששרים בהם בשביל זה, אמרתי להן מה קרה והן דיי ריחמו עליי, אבל לא יכלו לבוא באמת. הלכתי לכל ההופעות האלה לבד. התכתבתי הרבה עם ידידה שהייתה מאוד תומכת ומאוד כעסה על האישה הזאת. זה קצת עזר, אבל חזרתי מאוד מדוכא מ-"החופשה" הזאת. ומן הסתם לא אמרתי למשפחה שתכננתי ללכת עם שולטת מהאינטרנט ושזו הבריזה לי בסוף כי זה נשמע בערך הדבר הכי מביך שאפשר לומר, לא זוכר מה אמרתי להם בנוגע לכרטיסים לאלטון כי הם ידעו שזה היה לא זול, אולי אמרתי להם שמכרתי למישהו או משהו. מה שכן אולי כן אחזור ללונדון מתישהו, גם בשביל המיוזיקלס וגם כי בקמדן מרקט היה פשוט האוכל הסיני הכי טעים שאכלתי בחיים בערך.

אגב בדיעבד, גם הייתה לי בלונדון בערך התקרית האנטישמית הראשונה שלי ב-real life, נזכרתי בזה לנוכח האירועים האחרונים פתאום. הייתי בהוסטל שבתכלס היה דיי פח בדרום לונדון, קצת רחוק מהמרכז. כשהגעתי לשם לראשונה הייתי צריך לחכות זמן מה עד שיפתחו לי כי היו שעות קבלה מאוד מסוימות והיה איזה שיכור ליד שפטפט עם אנשים, הוא שאל אותי מתישהו מאיפה אני וכשאמרתי שאני מישראל הוא שאל אם אני יהודי וכשאמרתי שכן הוא כזה ירק על הרצפה וקילל ואמר שהוא מוסלמי ופלט כל מיני קללות על יהודים. לא לקחתי אותו ברצינות יותר מדי כי כאמור הוא היה מאוד שיכור, לא יודע אם הוא היה הומלס או מה והוא עשה צחוקים עם אנשים ואז פתאום היה נהיה רציני, לא יודע איך לשפוט את זה. אבל בדיעבד זה דבר דיי מטריד ובריוני.

וכמובן שלושת החודשים האחרונים של השנה היו גם נוראיים, נכנסתי לדיכאון וחרדות כמו כולם בערך. אני לא מכיר אישית יותר מדי אנשים שנפגעו, הכי קרוב אלו מספר אנשים שהיו עמי בתיכון, אחד שקצת הכרתי באמת בעיקר בחטיבה, הלכתי להלוויה שלו בשבוע הראשון, עוד אחד שהיה חטוף ובהמשך אמרו שמת בשבי, הכל ממש עצוב. מסתבר גם שדיי הרבה אנשים מהתיכון שלי, גם ממחזורים שונים שלא הכרתי, נהרגו או נחטפו, למרות שאני מרעננה שזה כביכול לא קשור, רחוק מהדרום, אבל מראה כמה שאנחנו ארץ קטנה ושכנראה באמת כולם הושפעו במידה כזאת או אחרת. ניצלתי קצת את מצב החירום גם כדי להתפטר מהעבודה. חשבתי על זה זמן מה. בתכלס הייתי אמור לסיים לעבוד בקיץ אבל המשכתי עוד והבוס שלי רצה שאמשיך עוד, היינו שני עובדים סך הכל במשך הרבה זמן ורק לקראת סוף הקיץ הוא הביא סוף סוף עוד עובדים. דיברתי עמו זמן מה על שינוי צורת ההעסקה שלי, הצעתי לו משהו, הוא נתן לי בחזרה אופציית ניסיון כזאת ובה הציע שכר מאוד נמוך אך עם אופציה להעלות אם "הניסוי יצליח". האמת זאת הייתה ההתחבטות העיקרית שלי ממש בסוף השבוע של האסון. הייתי בחיפה עם המשפחה ושיתפתי אותם בהתלבטות ולבסוף הסכמתי למה שהציע בשישי ובשבת כבר הבנתי שזה לא יקרה. זו עבודה בעריכת תוכן באיזה אתר חדשות לא הכי מוכר והבנתי שמה שהוא יצטרך בזמן הקרוב אלו עובדים שוטפים שפשוט יכתבו הרבה כתבות, לא צריך עובד שימצא נושאים מקוריים מהארץ ומהעולם כך שההצעה שלי נהייתה לא רלוונטית. ולא סבלתי בתכלס את העבודה. בימים יותר נורמליים פשוט התרגלתי אליה ועשיתי אותה על אוטומט תוך שאני שומע מוזיקה והיה לא נורא, אולי אף נחמד. אבל בימים אחרים פשוט הרגשתי בלחץ כל הזמן וכשכתבתי על עוד רעל פוליטי או על אסונות פשוט הרגשתי רע. ובאותו שבוע עוד היו לי משמרות וכתבתי תוך שחשתי בחרדה נוראית. כתבתי לו בסוף השבוע לאחר מכן כמדומני, התפטרתי וכתבתי שאני מעדיף להשקיע את זמני בהתנדבות. התנדבתי דיי הרבה בדברים שונים בשבועיים העוקבים אבל אז האטתי קצב, התחלתי להתנדב מהבית במשהו טכני שקשור למערך ההסברה, אבל אחרי עוד שבועיים גם זה האט וממתישהו פשוט לא עשיתי כלום למשך זמן מה. הסמסטר גם נדחה ונדחה. זה אמור להיות הסמסטר האחרון, רק להשלמות של כמה סמינרים ואיזה קורס חובה. ואז נשארתי בלי עבודה, הפסקתי להתנדב, לא ממש מצאתי את המקום שלי באף התנדבות, הרגשתי רע וחששתי לחפש עבודה חדשה כי מה יקרה אם אחפש עבודה חדשה וחס וחלילה אמצא?! מה לעבוד שוב בזמן סמסטר? בעבודה שכנראה גם תשלם גרושים? מתישהו נכנסתי לוויכוח דיי מגעיל עם אבא שלי בנושא. יש לו כוונות טובות אך נטייה להיות דיי חסר טאקט בלשון המעטה ומאוד מתנשא. כשדיברתי עם אמא על אותו נושא היא הייתה מכילה ומבינה ורגישה ופשוט הביעה דאגה והציעה כל מיני הצעות משלה. כשדיברתי עם אבא הוא פשוט היה דורסני וזה נהיה לי לא נעים עד שהרגשתי מתישהו פשוט צורך לצאת מהבית. חזרתי אחרי שהוא הלך לישון. הוא ניסה סוג של להתנצל בלי להתנצל יום אחר כך. פשוט ניסיתי להימנע ממנו זמן מה ומתישהו זה דיי שקע ונשכח. דיברתי עם אמא והיא כנראה דיברה איתו על להניח לי בקטע הזה של חיפוש עבודה. במקביל אני ממשיך ללכת לפסיכולוג וגם פניתי לאוניברסיטה שהציעה ייעוץ תעסוקתי בחינם ועשיתי כמה פגישות זום עם מישהי שעזרה לי לעדכן את קורות החיים שלי כהלכה ולפתוח לינקדאין ולכוון למקצועות מסוימים, אבל היא גם בציפייה פשוט שאתחיל לשלוח קורות חיים למקומות עד שיקבלו אותי כאילו זה מה שאני פשוט צריך לרצות. חשבתי שנשקיע יותר זמן בלדבר, בלהבין מה אני בכלל רוצה. אני אצל הפסיכולוג הזה כבר למעלה משנה ואני עדיין לא בטוח למרות שאני מדבר על זה דיי הרבה אצלו. משהו תוקע אותי מלעשות את זה. חשבתי שיועצת תעסוקתית תעזור במיוחד בקטע הזה של למצוא מה אני רוצה לעשות, לא רק בקטע של איך להציג את עצמי כדי להתקבל לעבודות כשהשאלה אילו עבודות היא פחות רלוונטית. אני מפחד לשלוח קורות חיים ולהתקבל לעבודה שאני לא אוהב וגם בה להיתקע ליותר מדי זמן. הפסיכולוג שלי מאידך אמר לי לאחרונה שאני צריך להתנסות יותר ושתוך כדי אני גם אלמד איך לחלץ את עצמי יותר טוב ממצבים כאלה שאני חש תקוע. אבל כבר התחיל הסמסטר ואני מרגיש שזה אולי לא הזמן האידיאלי להתחיל בהתנסויות הללו.

מה עוד היה לי השנה? עברתי דירה שוב, עם ההורים, עדיין. זה היה לא צפוי, מסתבר שבעל הדירה הקודמת עשה איזה מהלך מלוכלך והחליט למכור את הדירה ולאלץ אותנו לחפש דירה חדשה, למרות שכשההורים שלנו חתמו על הדירה הוא אמר להם שהם יכולים להיות רגועים ושהוא מצפה לחזור לדירה הזאת בעצמו בעוד עשור בערך. אבא שלי מאוד כעס על המהלך הזה שעשה, מה גם שאבא שלי נהיה מתווך נדל"ן אבל בעל הדירה החליט בכוונה ללכת על חברת תיווך אחרת משל אבא שלי כי כביכול לא סמך עליו כאילו יחבל בעסקה או משהו במקום לסמוך שאשכרה ישיג את העסקה הכי טובה כי יש לו אינטרס לכך. והיו לבעל הדירה עוד כל מיני בקשות מוגזמות מההורים שלי, הם עשו שיפוצים מסוימים בדירה עם הכניסה והוא רצה לשפץ כדי להחזיר אותה לקדמותה (לדעתי דברים שפשוט יהפכו אותה לפחות טובה משמעותית), אחרי שעזבנו הוא כעס כביכול שלא ניקינו למרות שכן ניקינו, כל מיני התקטננויות כאלו. אבא שלי קילל אותו כל כך. אז במאי-יוני הגיעו כל מיני אנשים לראות את הדירה ואנחנו הלכנו לראות דירות בעצמנו. לדעתי ועם ניסיוני עוד בדירה הראשונה שעזבנו (שזה היה סך הכל בזמן הקורונה, לא כזה ממזמן) שבה גדלתי והייתי מאוד סנטימנטלי כלפיה, כשבאים אנשים לראות את הדירה שלך כל שני וחמישי זו אחת התחושות הפחות נעימות של חדירה לפרטיות (כמובן יש דברים יותר נוראיים, זה מאוד "בעיית עולם ראשון" שכזו). מה גם שמאוד אהבתי את הדירה הקודמת. הייתי סנטימנטלי מאוד לדירה הראשונה, זו שגדלתי בה, הדירה הקודמת, השנייה, הייתה יחסית דומה לה ועם גינה קטנה יותר אבל בתכלס נראה לי מתוכננת קצת יותר טוב ועם מרחב סלון קצת יותר גדול והחדר שבו הייתי היה יותר גדול אז מאוד אהבתי אותה והייתי שמח לגור בה עוד. אבל הייתה עוד סיבה שהטריד אותי לעבור שוב דירה. זה דבר אחד לעבור דירה עם ההורים בגיל 23 כשאני רק מתחיל לימודי תואר ראשון, בזמן קורונה, דירה שנייה שאני גר בה (שאני זוכר לפחות) בסך הכל, כשאח שלי (אמנם לאחר שנה ומשהו בערך) חזר לגור איתנו לזמן מה בעוד הוא עובד על התזה ומחפש עבודה. זה כבר דבר אחר לעבור דירה עם ההורים בגיל 26, לקראת סוף התואר, כשהאח מנצל את ההזדמנות ומחפש ומוצא בעצמו דירה לעבור אליה עם זוגתו, כשלי עדיין אין אופק. זה מרגיש לי ממש כישלון מצדי. אמרתי לעצמי כבר זמן מה שבגיל 25 אעבור דירה, לא אגור עם ההורים. למה? כי זה הגיל ששני האחים שלי עזבו את הבית. כן אחד חזר לשנה, אבל בשנה הזו הוא עשה דברים משמעותיים, עכשיו הוא עובד בחברה שמכניסה לו בחודש סכום שאני עשיתי בעבודה הגרועה הקודמת שלי כמעט בשנה. אז מילא אם הייתי ממשיך לגור איתם גם גיל 26-27 באותה דירה, אבל סוף סוף לעבור דירה בגיל הזה ושזה עדיין יהיה עם ההורים? מרגיש לי קצת פתטי. למרות שאני יודע שמחירי הדירות מאוד גבוהים עכשיו ורוב החברים שלי במצב דומה גם אם להם יש מטרות מאוד ברורות בחיים ושאני רואה אותם פועלים להשיג אותן כך שזה עניין שלא רק קשור לתקיעות האישית שלי אלא למצב הכלכלי הכללי בחברה, אבל אני עדיין חש דיי מאוכזב מעצמי. לבסוף עברנו דירה שוב בתוך העיר, אפילו בערך על אותו קו של שתי הדירות הקודמות. נכנסתי לחדר דיי משונה, צורת משושה קצת מוזר (בעצם בתכלס מתומן, תחיו באשליות) והצלחתי איכשהו לעצב אותו בצורה דיי יצירתית ונוחה. קומה שלישית כך שאין יותר גינה, אבל יש שתי מרפסות קטנות, החתולה נאלצת להסתדר, חוזרת לחול חתולים המסורתי . עכשיו היא מייללת הרבה, לא נראה לי זה קשור לחול, נראה לי שהיא סתם רוצה יותר צומי לעת זקנה. מעבר הדירה היה ממש כשהייתי בחו"ל שוב כך שזה היה דיי משונה; ארזתי את חפציי + מזוודה בדירה אחת, וחזרתי לפתע לדירה אחרת כשחפציי עוד בארגזים.

אז זה מוביל אותי כעת לנושא האחרון - נקודת האור, מספר חודשי הקיץ של 2023 שהיו דווקא חיוביים להפליא. סיימתי סמסטר ב' שנה ג', קיבלתי ציונים טובים במבחנים, עבודת סיום אחת עשיתי לפני הטיסה לחו"ל, גם בה קיבלתי ציון טוב, עבודה אחרת היו לי עוד חודשים להשלים, אז אותה דחיתי דיי הרבה וסיימתי רק לאחרונה כי גם זו נדחתה בגלל המלחמה. באביב חבריי הציעו לי להצטרף אליהם לקראוון אורקסטרה, תוכנית מוזיקלית המשלבת מוזיקאים צעירים מישראל ומגרמניה כשלבסוף מופיעים בגרמניה. אז הצעתי את עצמי לתוכנית הזאת בתור זמר והתקבלתי. במקביל נפגשתי לראשונה עם שולטת מהאתר וזה היה מאוד נחמד ומרגש. ראינו סרט והיא הייתה מקסימה ומפתה ועם ריח נפלא. בנוסף קצת לפני שהתחיל הפרוייקט נהיה לי באופן דיי פתאומי קטע עם ידידה שהתכתבי עמה זמן מה. לא זו שהתכתבי עמה בזמן שהייתי בלונדון, זו א-מינית (אגב מתישהו התוודיתי בפניה על ההעדפות המיניות שלי ואמרתי לה שאני כותב באתר והיא התלהבה ופתחה משתמש בעצמה מתוך סקרנות) וגרה רחוק. אחת אחרת שגרה גם ברעננה ונראית דיי טוב והכרתי אותה גם בקיופיד אבל נהיינו ידידים איכשהו, למעשה עוד הכרתי אותה קודם מכל מיני קבוצות פייסבוק של גיקים, מחזות זמר וכו'. היא מאוד חסרת טאקט, יש לנו הרבה דימיון אבל אנחנו גם לא מתאימים בשיט בתכלס והיא גם מאוד מודעת לכך. היא רצתה מאוד ללכת לסרט בארבי (ברמה שהיא עשתה קעקוע בארבי, סופר אימפולסיבית) וחברים שלה הבריזו לה או משהו והיא התבאסה אז הצעתי ללכת איתה והיא ראתה את זה כדבר מאוד מקסים ובסוף הערב התנשקנו. אחר כך היה לי משהו משפחתי אך תוך כדי התכתבי עמה והיא כתבה לי שהיא מוצאת אותי מושך וכתבתי לה שאני מוצא אותה מושכת וכתבתי לה שאנחנו לא מתאימים והיא כתבה שהיא מכירה בזה. אז פשוט באתי אליה באותו הלילה, נסענו לפרדס, מקום שאין אנשים והלכנו על זה. התחיל מקסים, המשיך... פחות. לא הלך לי. דיי כי היא לא שולטת, בכלל. וזה פשוט לא עובד לי. חשבתי שאולי יעבוד, לא עבד. ניסיתי ממש להבהיר לה שזו באמת לא היא, זה אני ויש לי זין טיפש שעומד רק לשולטות, זו הייתה התוודות מביכה מאוד אבל נחוצה כדי שלא ירד לה הערך העצמי, כי זאת לגמרי אשמתי, אבל נראה לי לצערי שלמרות המבוכה הרבה זה עדיין לא עזר והיא עדיין לקחה את זה אישית במידה מסוימת. המשכנו להיות ידידים, המעטתי לכתוב קצת אחר כך אבל בהמשך חזרנו להתכתב דיי כרגיל. 

אבל אז הגיע הפרוייקט וזה היה שיא השנה מבחינתי. בהתחלה הגרמנים הגיעו לארץ, התאמנו בחיפה. חבריי החליטו להישאר לאותו שבוע בקיבוץ ליד חיפה אז הצטרפתי אליהם. השירים מכל מיני תרבויות ובכל מיני שפות - יידיש, קורדית, ערבית, יוונית... הגיעו הרבה גרמניות יפות, אך ספוילר - לא היה קטע עם אף אחת מהן לצערי. ביום חופש אחד בארץ חברים שלי החליטו לקחת כמה מן הגרמניות לטיול ביעדים האהובים עליהם - המבורגר כביש 90 ויקב ברמת הגולן. היה חם כמו סאונה. בגרמניה רוב הזמן היינו בוויימאר, עיר שקטה, לא גדולה, מוכרת בתור המקום בו כוננו את "רפובליקת ויימאר", אבל היא לא מיוחדת במיוחד מלבד העובדה ההיסטורית הזו ועוד כמה. אבל היא כן מאוד יפה. באירופה בכל עיר אפילו קטנה יש להם איזה square מרשים. למה אצלנו אין כאלו squares? למה לוויימאר יש square יפה ולרעננה אין? ביום חופש אחד בגרמניה נסענו דרומה לבוואריה, טיפסנו על הר, אכלנו רגל חזיר ועוגות טעימות, ראינו כנסיות יפות והייתה חברה טובה, תענוג. ביום חופש אחר נסענו לארפורט, שהיא גם לא גדולה, אבל לפחות יותר גדולה מוויימאר וקרובה. רוב הזמן היה חזרות. לבסוף היו ארבע הופעות, בוויימאר, ארפורט, לייפציג ו... עוד עיר ששכחתי... אבל יפה! הכל פאקינג יפה שם! היה נחמד מאוד להיות בחברת הגרמניות גם אם לא התפתח שום דבר. לפחות לאחת מהן אני יכול לקרוא ידידה והתכתבתי עמה מאז 7 באוקטובר והיא מאוד תומכת בנו. הייתה גם ישראלית מחיפה שגם עמה היתה לי לא מעט כימיה ומשיכה, אולם, לחלוטין יש לה חבר אז זה באסה. אחד החברים עמם טסתי, טס עצמו לסמסטר בברקלי, בבוסטון, זמן קצר מאוחר יותר. מוזיקאי מחונן ואחלה בנאדם בכללי. הוא חזר לפני מספר שבועות ארצה על מנת להצטרף למילואים בשריון. הוא נכנס ממש לעומק הבוץ, באמת גיבור. דיי מלחיץ אבל הוא משרה תחושת ביטחון של "אני יודע מה אני עושה", אז אני בוטח שעוד ניפגש לאכול המבורגר בתקווה עוד לפני שיחזור לברקלי.

הקונצרטים היו דיי כיפיים, דאגו שלכל אחד יהיה סולו מתישהו, לי היה סולו בשיר יידיש ודאגתי להרשים את הקהל ואת שאר המקהלה בפומפוזיות. אחרי שהסתיימו הקונצרטים היו לנו עוד כמה ימים בוויימאר, הייתה איזו סדנה מוזיקלית כזאת "מחוץ לקופסה", דיי היפית כזאת של לאלתר מוזיקה בכל דרך אפשרית. היא לא הייתה הכי מלהיבה אבל בכל מקרה בעיקר נשארנו כדי להישאר בגרמניה ועם האנשים הללו, עשינו מתישהו פיקניק ואז החשיך וירד גשם אז רצנו והלכנו לאיזה בר ג'אז מסריח מסיגריות. בערב אחר עשינו פיקניק באיזור אחר ואחד התלמידים הגרמניים, שלמעשה היה סיני קוויר מהואנג-ג'ונג ששר בקול מצו-סופרן שהיה ביישן תחילה אך מאוד נפתח בהמשך, הכין לנו אוכל ביתי טעים. דווקא אז השמים היו בהירים וכשהחשיך ראינו המון כוכבים נופלים. אבל מי שעמדה לידי לא נישקה אותי אז כוכבים נופלים לא באמת מגשימים משאלות. כן, כמובן שהתבאסתי שעם כל הזמן שהייתי שם וכל כך הרבה בנות יפות ומקסימות ששמתי עליהן עין, עדיין לא הצלחתי לעשות אף מהלך, ליצור קשר מעבר לידידותי, אבל אני עדיין זוכר מאוד את שלושת השבועות הללו מאוד לטובה. ובקונטרסט עם לונדון, כשהייתי בגרמניה גם עם חברים טובים מבית וגם עם חברה גרמנית טובה, זה היה הרבה יותר מהנה, רחוק מאותה תחושת בדידות תהומית שהייתה לי בלונדון.

כשחזרתי, כאמור לבית אחר, חזר הקשר עם אותה שולטת מהאתר. ראינו שוב סרט וגם נפגשנו אצלה (ועשיתי קצת מטלות בית עבורה) ולבסוף אף הלכנו יחד לפמדום, פעם ראשונה שלי במסיבה מסוג כזה. היה לי קצת קשה, אני מאוד לא רגיל למראות מסוימים שראיתי שם. היא עפה עליי על איך שהתלבשתי לשם עם ווסט ועניבה, מראה מתוקתק, העלתה לי את הביטחון, שבדרך כלל ברצפה. לי זה היה תענוג אפילו לנשק את ידה. אך אני בעיקר זוכר לטובה את הלילה הקודם (זה היה באותו ערב בעצם או לילה קודם?) בו ראינו סרט בדירה שלה והיא שכבה עליי פיזית והקניטה אותי והיה לה ריח משכר כזה, זה היה תענוג. להחזיק אותה, להיות כל כך קרוב אליה. כל מה שאני רוצה בתכלס זה מישהי להתחבק איתה ולראות איתה סרט. אחרי המסיבה נפגשנו עוד פעם אחת, אבל אז היא גילתה שכתבתי כאן על המסיבה וששיתפתי יותר מדי ומבלי שביקשתי ממנה אישור, אז היא כעסה מאוד ובזה דיי נגמר הקשר לדאבוני. למרות שהתנצלתי מקרב לב וערכתי את הפוסט ומחקתי את הדברים שלא הייתי צריך לשתף מראש ושאני מקווה שאנחנו ביחסים טובים בכללי, גם אם אני מבין שאני לא אהיה נשלט שלה. כנראה לא היינו כל כך מתאימים בכל מקרה מלבד היותנו נשלט ושולטת, אבל עדיין אני מרגיש רע שזה היה באופן הזה ושאכזבתי אותה.

מלבד זאת בשבועות לאחר מכן נכנסתי לצ'אט באתר דיי הרבה ומתישהו מישהי שראתה אותי אז במסיבה כתבה לי ומפה לשם נהייתי נהג שלה, בספטמבר בעיקר. רוב הזמן הייתי פשוט נהג שלה וזהו. אבל דיברנו והיא מאוד מקסימה. הרגשתי שהיא לאט לאט מפתה אותי למלכודת הדבש שלה. התנגדתי ברמה מסוימת כי הבנתי שהיא נשואה ושבעלה לא מודע לעניין. מבחינתה זה לא משנה. יש לה כבר הרבה עבדים, אני אחד ממניין. עדיין, אני לא יודע איך אני מרגיש בנוגע לזה שהיא עושה את זה כשהוא לא יודע. המשכתי להסיע אותה מדי פעם אבל אמרתי לה שלא אסכים למשהו מיני כל עוד בן זוגה לא מודע לכך. היא לקחה זאת בהבנה אבל הייתה לי תחושה שהיא חייכה פנימה ותהתה כמה מהר תצליח לפתות אותי ללכת נגד העקרונות שלי. הכי רחוק שהגענו היה סעודה במסעדה איטלקית ולאחר מכן עשיתי לה מסאז' ברגליים בפארק. אני חושש, האם זה היה רחוק מדי? האם זה אינטימי מדי? האם מסאז' ברגליים זה רק מסאז' ברגליים? מזכיר את הדיון של ג'ולז ווינסנט בתחילת ספרות זולה. בכל מקרה זה נקטע כמו הכל באוקטובר. אם אני זוכר נכון ממש ביום חמישי קודם לכן היא תיכננה להיפגש עמי, נפגשתי אז עם חברים אבל היא שכנעה אותי שאפשר להיפגש בשעה מאוחרת ושאעשה לה מסאז'. הבעתי חשש מסוים אבל היא דאגה להרגיע אותו. אני חושב שהיא ממש ניסתה לפתות אותי כמו גברת רובינסון. אך מפאת השעה המאוחרת היא דווקא כתבה לי שהיא נרדמת אז הבנתי למעשה שלא אצטרך להגיע. בכל מקרה ניסיתי כן להגיע, אבל אז ראיתי שהיא לא עונה אז חזרתי הביתה. בתחילת המלחמה עוד כתבתי לה, הבעתי דאגה כשראיתי שנפלו טילים בעיר שלה, אבל בשלב מסוים כבר היו נפילות בכל כך הרבה ערים אז אולי זה קצת מגוחך להביע כל פעם דאגה על כך, מה גם שהיא גרה בעיר גדולה אז הסיכוי שנפילה בעיר שלה = נפילה בבית שלה או סמוך אליו הוא דיי קלוש. עדיין רציתי להראות אכפתיות. אבל למעשה כבר לא התכתבנו זמן מה, אולי זה עדיף.

הייתה עוד מישהי שדיברתי איתה מהצ'אט באתר (אולי בעצם הגיע הזמן שאחזור אליו אחרי שלא הייתי בו מאוקטובר). דיברנו בטלפון בכיפור (כן חבורת כופרים). המשכנו להתכתב בטלגרם עוד זמן מה. היא בניגוד לאחרות שדיברתי עמן, בגיל שלי, והיא פנויה מהבנתי, כך שמערכת יחסים עמה הרבה יותר הגיונית. והיא נראית טוב בקטע מוגזםםםם. ברמה שאני לא מאמין שהיא מתכתבת איתי. אז אני מנסה להרשים אותה. שולח לה קטעי אקפלה שלי. כי זה הדבר היחידי בערך שאני יכול להרשים בו, בשירה. היא אוהבת את זה. אבל היא גם יודעת לשיר, גם לרקוד ומספיק תמונה של הפנים שלה שהיא מוחקת אחרי שנייה ואני בכיס שלה. אז לפעמים אנחנו מתכתבים הרבה, ניסיתי להציע לה לצאת כמה פעמים. היא לא אמרה לא, אבל לפעמים היא דיי מתעלמת ממני לזמן ממושך. וכנראה מסיבות מוצדקות, קורים לה דברים בחיים. עדיין, אני מנסה. הלוואי עליי אם היא תסכים לצאת איתי ואם אצליח להרשים אותה איכשהו.

אני מרגיש קצת לפעמים כאילו בכל רגע נתון I juggle about 5 crushes. הייתי בשיעור עם מישהי יפה ודיברתי איתה, אני רואה סטוריז של מישהי יפה שהתחלתי איתה פעם והיא לא אמרה לי לא, ראיתי שוב באוניברסיטה ידידה מהכיתה שלי בתיכון והיא הייתה כל כך יפה ובא לי אותה כל כך... אז אני מפנטז על מערכות יחסים ועושה אידיאליזציה בראש למספר נשים שונות כאילו יהיו המושלמות עבורי וחושב כבר על מחוות רומנטיות, כשאף פעם פשוט לא קורה עם אף אחת כלום, אפילו לא התחלתי. ברצינות זה מוגזם.

אז לפחות הקיץ, שאני מכיל גם על ספטמבר ולמעשה עד 6 באוקטובר אומר, היה לחלוטין נקודת אור ב-2023. חופשה טובה, חזרה לשירה, שזה מקום בו אני יכול להרשים אנשים, להרגיש יותר בטוח בעצמי, מפגש סוף סוף עם נשים שהחמיאו לי על המראה שהעלו לי את הביטחון אחרי שנים שחשתי ברצפה ומכוער ולא מצליח כלום. חוויות לפחות קרובות למשהו מיני. עדיין הייתי בעבודה שאני לא אוהב אך ניסיתי לפחות לתכנן לעבוד באופן שונה שיותר יתאים לי, שיותר יספק אותי לטווח הארוך, הבוס הזה לדאבוני קצת היה מניאק בקשר לזה אך לתקופה מסוימת הייתה לי תקווה מסוימת שאצליח להוציא מזה עסקה טובה עבורי, אלו היו חודשים שפחות דאגתי ללימודים, קיבלתי ציונים טובים. וגם יצא אופנהיימר שהיה אחלה סרט. הכל השתנה מהר מאוד אך עכשיו כשחזרתי ללימודים אז אולי אצליח לחזור לעצמי של לפני כמה חודשים. אולי אצליח סוף סוף להתחיל עם מישהי מהלימודים? אולי אצליח סוף סוף למצוא את מקומי? התנדבתי לאיזה פרוייקט שירה שראיתי איפהשהו שמשלמים עליו, כך שזו לא באמת התנדבות. עדיין לא הלכתי לחזרה וייתכן שזה איזה משהו מאוד דתי כזה שפחות אתחבר אליו אז עוד נחיה ונראה מה יהיה עם זה, אבל אולי השירה זה יותר המקום שלי באמת? אולי סוף סוף אצליח לא לדחות מטלות ללימודים עד אינסוף כי זה יהיה דיי אינפנטילי לדחות 3 עבודות סמינר בו זמנית. או אולי זה הכל חלומות בהקיץ והכל יתחרבן כמו תמיד.

נחיה ונראה. למרות שמסתבר שאפילו להגיד "נחיה" זו אולי הערכה אופטימית מדי.

הנה קטע ביידיש ששרתי בו סולו למרות שלא ממש רואים אותי בסרטון

אני מרגיש תקוע, קפוא במקום.

התפטרתי מהעבודה קצת אחרי תחילת המלחמה. הרבה זמן שהרגשתי לא מרוצה בעבודה הזו והיא במילא הכניסה לי מעט מאוד. משכורת על סף מינימום במתכונת מספר משמרות בשבוע, ממש לא היה שווה את זה יחסית ללחץ שזה גרם לי להרגיש. התלבטתי אם יש לי עוד אופק שם, לעשות דברים שונים, אבל עם תחילת המלחמה ידעתי ישר שזה לא יקרה והלחץ עלה לרמה של 1000%, לפחות עבורי, בנפשי. אז התפטרתי.

שבוע לאחר מכן ניסיתי כל מיני התנדבויות. לא הרגשתי משמעותי במיוחד אבל לפחות ניסיתי. אחר כך השתקעתי קצת בהתנדבות מהבית, משהו שקשור למערך ההסברה, אבל משהו טכני כזה. אני לא עושה בעצמי תוכן וגם משתדל לא להיכנס לוויכוחים בתגובות. זה עושה לי רע. אתמול עשיתי את זה ואחר כך התקשיתי לישון ואני עדיין חש לחץ. כי מתחיל ויכוח והצד השני מתעלם ממה שכתבתי או מעוות את דבריי ותמיד יוצא מנקודת מבט אנטישמית, גם אם מוסווית טוב-טוב מאחורי דעות פסודו-אינטלקטואליות. ואני יודע שהוויכוח לא ייגמר אבל מקווה שכן. אם אני כותב משהו אחרון אז אחר כך אני כל הזמן בחשש של מה הצד השני יכתוב לי, כי ברור שהוא לא יקבל את זה, לא משנה כמה הגיוני אני מציג את זה, כי נקודת המוצא שלו הוא שאנחנו רעים, אז אם כתבתי משהו שנשמע חס וחלילה הגיוני זה כנראה שקר, או סילוף העובדות, או לא יודע מה שיגיד כדי להצדיק את עצמו. ואם אני לא כותב אחרון אז בעצם ויתרתי לשקרים שלו. אבל בכללי אני אדם שמאוד לא אוהב עימותים ונמנע מהם בכל מאודי, אז להיכנס לוויכוח כזה, גם כשאני יודע שאני צודק לגמרי, עדיין עושה לי רע ודיכאון וחרדות.

בכל מקרה אז גם בהתנדבות הזו בהסברה כבר ירד הקצב יחסית. רוב היום אני כבר פשוט בהעברת הזמן. יש ימים שבהם אני יותר אפקטיבי בזה, לפחות עושה דברים קצת מגוונים, רואה סרט שרציתי לראות הרבה זמן, נכנס לשיעור העשרה בזום שארגנו באוניברסיטה, לפעמים אני נפגש עם חברים שחוזרים ממילואים. ימים אחרים אני פשוט יותר מדי על החדשות ורשתות חברתיות. ובינתיים לא היו חדשות טובות הרבה זמן אז זה רק משאיר בדיכאון. למרות שלצפות בתכני הסברה כן עוזר לי קצת, גורם לי להרגיש פחות לבד, שאנחנו לא משוגעים, לאור הגזלייטינג המשוגע שעושים לנו בעולם.

האירועים שקרו מספיק מדכאים, אבל השנאה בעולם, זה ממש דוקר את ליבי, גורם להרגשה כל כך מנוכרת ובודדה. פשוט שיגעון. הפרופוגנדה צלחה. פאקינג פרופוגנדה סובייטית מזוייפת מלפני עשרות שנים שחזרו עליה מיליון פעם ומצאה את הזמן והמקום שלה באקלים הפוליטי-חברתי-כלכלי של היום בעולם המערבי ונגעה להם בול בנקודה והצליחה בקנה מידה לא נורמלי. באמת לא נורמלי, ממש משוגע, ליטרלי. קווירים בעד בן לאדן. דברים חסרי כל היגיון. ומלאי אנטישמיות. רמת אמינות = היהודים הסוציאליסטים/קפיטליסטים (מה שאתם שונאים יותר) תקעו סכין בגב האומה הגרמנית ובגללם הפסדנו במלחמה הגדולה! עובדות לא משנות, זה מרגיש נכון. ולקדם נרטיב שמושתת בבסיסו על מחיקת הלגיטימיות שלנו לקיום לא יקדם כלום ולא יציל אף אחד, בא לי לצרוח את זה אבל גם זה לא בדיוק יעזור בכלום. זו אידיאולוגיה שבאמת מונעת יותר משנאה מאשר מאכפתיות כנה לזכויות אדם או למיעוט כזה או אחר. אם לא משנאה אז פשוט מבורות מוחלטת.

אז אני לא עובד וכבר פחות מתנדב, ההורים רוצים שאחפש עבודה, רבתי עם אבא שלי על זה לפני שבוע-שבועיים. לא ממש על זה, התחלנו לדבר על זה ואז נהיה ריב על הריב עצמו. לאבא שלי יש גישה דיי מחורבנת לשיחות אישיות. האבסורד הוא שיום קודם לכן דיברתי עם אמא שלי על אותו נושא ולה יש גישה הרבה יותר רגישה לשיחות כאלה והייתה שיחה מועילה. ויום אחר כך הוא בא אליי ומתחיל ויכוח דיי מעליב. אחר כך נפגשתי עם חבר ודיברתי איתו על זה, הוא גם מסכים שכדאי לי לפחות להתחיל לחפש עבודה, להסתכל מה יש, גם אם לא ישר להציע את עצמי. עם העבודה הקודמת שלי למעשה פשוט הסכמתי למקום הראשון שחזר אליי לאחר ששלחתי קורות חיים. הרגשתי בדיעבד שזו הייתה טעות, אז אני לא רוצה לחזור על זה. אז אני דיי בררן. בנוסף, אני עוד סטודנט, לקראת סמסטר אחרון. אולם, כעת פשוט ממשיכים לדחות את הסמסטר, אבל הוא אמור להתחיל מתישהו. אז גם זה מגביל מבחינת עבודה אופציונלית וגם נותן לי סיבה לא לקפוץ על עבודה, אלא אם היא באמת גמישה. למרות שהאחרונה הייתה גמישה ועדיין לא אהבתי אותה. אז אני מסתכל קצת על עבודות, יש לי כמה טאבים שנשארו פתוחים על דברים שעשויים לעניין אותי, אבל עדיין לא שלחתי קורות חיים לאף מקום, עדיין יש בי חשש. אולי אני צריך להתחיל מלעדכן בכלל קורות חיים, בעקבות ההתפטרות ממקום העבודה האחרון לאחר למעלה משנה שם.

גם יש לי פרוסמינר לכתוב, גם מועד ההגשה שלו נדחה אז בעיקרון יש לי עוד לא מעט זמן להגיש אותו, אבל כדאי לי כבר להתחיל לעבוד עליו ברצינות. אך כשחזרתי לעבוד עליו סוף סוף, הרגשתי שוב, תקוע. לבסוף אזרתי אומץ ויצרתי קשר עם המתרגל שלי. עשינו היום זום ואמרתי לו על הבעיות שאני מרגיש עם העבודה, לא כל הבעיות כל כך אקדמיות, חלקן דיי רגשיות-נפשיות. למשל, הכעס שלי על מוסד האקדמיה לאור מה שאנחנו רואים בעיקר בארצות הברית. כתבים מסוימים שעסקנו בהם בקורס ואצטרך כנראה לעסוק בהם בעבודה מאוד מייצגים עבורי את ההגות, הרעיונות, שהולידו, או לכל הפחות השפיעו במידה רבה, על הלך הרוח, האידיאולוגיה, שבבסיס המחשבה שנטמעה אצל אותם סטודנטים ואף פרופסורים באקדמיה בחו"ל, שהפכו פשוט לאנטישמים בשם איזה "מאבק לצדק", שוב העובדות רק מפריעות לנרטיב. מה זה עובדות? מה זה אמת? הרי הכל סובייקטיבי, גם המוסר הוא סובייקטיבי, אם לוחמי החופש חשים שמוצדק עבורם לרצוח תינוק בשביל לקדם את המאבק שלהם, מי אנו שנשפוט אותם? אולי זה בעצם כן מוסרי?כמובן שזה פשטני לומר שמספר המאמרים הללו שקראנו בסמסטר אחראים לדפוס המחשבה הזה, יש שלל דברים שהביאו להלך הרוח הזה, אבל מבחינה מסוימת, דיי רגשית, כנראה לא רציונאלית במיוחד, המאמרים האלה שאצטרך לעסוק בהם והאנשים שכתבו אותם, מאוד מסמלים עבורי, בעיקר בצורת הכתיבה שלהם, את הדבר הזה. שפה גבוהה, מילים שמאבדות משמעות, כאילו המטרה היא להיות כמה שפחות מובן, לכתוב בצופן, שפשוטי העם לא יבינו. להפתעתי המתרגל הבין מאוד את התחושה הזאת שלי והוא מאוד עזר וייעץ לי אולי להתמקד בנושא אחר בעבודה ונראה מאוד מוכן לעזור לי עם זה. אולם, זה עדיין יהיה מאתגר, לבטח אם אחליט עכשיו באמת לשנות את מיקוד העבודה רק מספר שבועות לפני ההגשה, כאשר היו לי חודשים רבים מאז סיום הסמסטר הקודם למעשה לעבוד על הפרוסמינר. אולי אם הייתי פחות דוחה את תחילת העבודה, בתחילת אוקטובר כבר הייתי יכול להיות מאוד קרוב לסיומה ואז הייתי פחות מתקשה לחזור ולסיימה.

אני עדיין חושב על פוליטיקה והמלחמה והסכסוך כל היום, כל מה שאני עושה, גם אם אראה סרט לא קשור, גם אם אהיה עם חברים, אפילו באמצע שאני מאונן, פתאום תפלוש מחשבה, ויכוח על הסכסוך בראש שלי, מחשבה מייאשת על המצב. הלב פועם, אני חש חרדה, או פחד? אני לא סגור עדיין על ההבדל. אני נהיה מודע לנשימות שלי ואז הן נהיות לא שוויוניות. וזה כל הזמן, אני מתקשה לישון, אפילו שלא נפגע למזלי הרב אף אחד מהמשפחה שלי או אף חבר קרוב. חלק מחבריי במילואים אבל לא אמורים להיות בסכנה. כן היו בני שכבה מהתיכון שלי שלא היו כה ברי מזל כמוני, בשבוע הראשון הייתי בהלוויה של אחד, לא מישהו שהכרתי קרוב, היו לי אינטראקציות עמו בחטיבה, אבל עדיין, בן 26, זה לא אמור לקרות. הכל מדכא. 

אני חש אשמה אם אהיה יותר מדי באסקפיזם, למרות שגם אם אהיה יותר מדי באסקפיזם, המחשבות נשארות, אז אולי זה לא באמת אסקפיזם. אני חש בחילה, מרגיש שזה תוצר לוואי מוזר של... להיות בלחץ כללי מתמיד למשך ימים. מנגד אני לא ממש מצליח לאגור אומץ, או אולי לא אומץ - החלטיות, ביטחון עצמי בסיסי כזה, בשביל לשלוח קורות חיים למקום עבודה, להמשיך לנסות התנדבויות, לשעוט על העבודה לאוניברסיטה כך שאוכל לסיים אותה או את רובה עד תחילת דצמבר כבר ושזו תהיה דאגה אחת מאחוריי, או אפילו לחזור במלוא המרץ לתחביבים קודמים שלי מבלי לחשוב כל היום על דברים אחרים - למשל להשתמש בזמן הפנוי בכדי להמשיך בלימודי האיטלקית שלי, יותר מדואלינגו ביום, או לשיר ולנגן יותר, לכתוב, או אפילו כן לראות יותר סרטים וסדרות שהיו לי ברשימה הרבה זמן מבלי לחוש אשמה על כך, או צורך להסתכל בטלפון כל כמה דקות, או אפילו שעות.

ואני ממש רוצה מישהי שתחבק אותי ולחבק אותה ולחוש חום וקרבה, אני מרגיש מאוד בודד. כרגע קר ותקוע. אני מרגיש מאוד רחוק מכך.

אני מקווה שבפעם הבאה שאכתוב כאן כבר אחוש יותר טוב ושנהיה כולנו במצב יותר טוב.