אז נראה לי שזה דיי קונצנזוס ש-2023 הייתה דיי מחורבנת. השנה כמו ב-2020 מן הסתם אירועים חיצוניים מאוד הגדירו לנו את השנה, זו לא רק שנה שאנו מגדירים לעצמנו על ידי החוויות האישיות שלנו שעיצבו לנו את השנה ושאר העולם ממשיך כרגיל במצב דיפולט. שאר העולם, או יותר מדויק המדינה, עיצבו מאוד את השנה האישית. תחילה בתחושה כללית כזאת שהכל מתחרבן לאורך זמן ממושך ובהמשך באסון לאומי שהוביל את כולם בערך לדיכאון. אבל גם בהסתכלות על השנה האישית 2023 לא הייתה שנה זוהרת במיוחד.
אז היא התחילה עם פוטנציאל אני מניח, אבל גם עם תקיעות, עם סטאטוס קוו שנמשך, שנה שלישית של תואר ראשון באוניברסיטה, מסיים סמסטר א', עדיין גר עם ההורים, לפחות גם אחי הגדול גר איתנו לתקופה מסוימת אז זה מקל קצת על התחושה שזה עוד בסדר. בלי זוגיות וגם בלי ממש אופק לזה. פשוט לא הצליח לי, לא באפליקציות, לא במציאות, בכללי לא ממש הצלחתי ליצור הרבה קשרי ידידות באוניברסיטה אז בטח שלא זוגיות. נראה לי בתכלס לא הייתי בדייט של ממש כל 2023, תלוי איך מגדירים דייט אני מניח, ואולי אני שוכח משהו מתחילת השנה. מסיים סמסטר א', במבחנים הולך לי סבבה אבל אז יש לי שתי עבודות הגשה גדולות ואני דיי... נוטה לדחיינות. זה הלחיץ אותי מאוד. בזבזתי יותר מדי זמן בין הסמסטרים ב... להעביר את הזמן אני מניח, לא זוכר מה עשיתי בדיוק. אבל מעט מאוד עבודה מעשית. ואז הסמסטר עמד להתחיל והיו לי שתי עבודות שעוד לא כתבתי בהן מילה, אחת להגשה מיידית, אחת לאחרי פסח אז היה קצת זמן אבל היא גם הייתה יותר גדולה. היה איזה שבוע שנתתי ספרינט אבל זה לא היה מספיק. נכנסתי למשבר פתאום. שקלתי ברצינות לרגע פאקינג לעזוב את התואר כי אני לא מצליח להתמודד עם העבודות האלה ואי אפשר לסיים את התואר בלעדיהן. אבל אז שאלתי את מזכירות החוג ומסתבר שטעיתי בתאריך ההגשה והיו לי עוד כמה ימים להשלים אותה, בנוסף שלחו לנו מייל שניתנה בכל מקרה דחייה נוספת במועד ההגשה, פתאום היה לי הרבה זמן וכבר עשיתי את רוב העבודה באותו שבוע של ספרינט מלחיץ, אז לסיים אותה בזמן המורחב שניתן לי היה הרבה יותר קל. בנוסף לראשונה נעזרתי ב-Chat GPT שיעזור לי. הוא לא כתב לי את העבודה, אבל עזר לי בניסוחים של פסקאות. זו רמאות? עדיין עשיתי את המחקר בעצמי ורוב מה שכתבתי היה אני, חלק היה GPT פה ושם, בעיקר בסיכום חומר רב לפסקה או שתיים מתומצתות ובכל מקרה בסוף עשיתי עוד עריכה. אגב אותה עבודה הייתה בנושא מיניות, אז כתבתי קצת על ההיסטוריה של ה-BDSM במערב בעיקר בהתייחסות להגדרה של זה במאות ה-19 וה-20. הוספתי קצת מהידע האישי שלי על מה שקורה היום אך כתבתי על זה בצורה של בחינה אובייקטיבית של מתבונן מן הצד, כתיבה מחקרית כשלמעשה אני יודע על זה מתוך כיוון... פחות מחקרי. שקלתי אז אם אולי להעלות בחלקים את העבודה שכתבתי לכלוב אבל בתכלס יצאה לא מקצועית מספיק אז נמנעתי. אבל הפרופסור אהב ונתן לי ציון טוב מאוד מזכרוני. הבעיה היא שלא למדתי את הלקח (אני אף פעם לא לומד) ואת העבודה השנייה שהיה לי עוד זמן לכתוב, גם דחיתי ושוב נאלצתי לספרינט בסיום, וזו הייתה עבודה יותר גדולה, איכשהו אני מצליח כמעט תמיד לסיים בזמן, אבל בעוד לעבודה הראשונה אחרי ש-"סיימתי בזמן" הסתבר לי שיש לי עוד זמן לשכתב ולשפץ, בשנייה לא היה לי לפתע עוד זמן ונאלצתי להגיש טיוטה ראשונית או שניונית, שזה ממש לא מספיק לעבודה סמינריונית והפרופסור אמרה לנו בפירוש לא לעשות את זה, אבל לא הייתה לי ברירה בגלל הדחיינות הארורה שלי. בזו קיבלתי לבסוף (אחרי הרבה זמן) ציון פחות טוב מבראשונה והרבה הערות, אבל בסופו של דבר זה עדיין היה ציון דיי טוב אז אני מניח שלא נורא. אבל כפי שנאמר ב-Ted Talk על הדחיינות שכולם ראו בזמן שדחו דברים, הבעיה היא לא הדחייה של העבודות עם הדדליין, הבעיה בדחיינות היא בדחייה של דברים נטולי דדליין; למשל אם אני רוצה לכתוב תסריט אף אחד לא יציב לי סתם ככה דדליין, אני צריך פשוט להתחיל לכתוב, אך דחיינות ללא דדליין תדחה את זה לאין קץ ואז נשארים באוו מצב תקיעות.
אבל היה דבר אחד ב-2023 שכן ציפיתי לו בהחלט. היו לי כבר קרוב לארבע שנים כרטיסים לאלטון ג'ון בלונדון לאחת ההופעות האחרונות שלו בסיבוב ההופעות האחרון שלו, שנדחו ונדחו מן התאריך המקורי שלהם ב-2020 מסיבות ברורות ולבסוף נפלו על אפריל 2023 אחרי הרבה זמן. בדקתי וזה נפל על זמן מושלם של חופשת פסח במהלך סמסטר ב'. היו לי שני כרטיסים ותכננתי ללכת עם חבר נוסף שגם אוהב את אלטון. הוא גם לומד באוניברסיטת תל אביב כך שעל הנייר זה אמור להיות מושלם גם בשבילו. אולם, הוא כבר היה בעבר בהופעה של אלטון ג'ון בארץ בניגוד אליי ובאותה עת שתכננתי לטוס היה לו הרבה על הראש (למרות שהוא מסוג האנשים שאיכשהו תמיד יש להם הרבה על הראש) מה גם שעוד טיסה לחו"ל שהוא לא תכנן זה דיי יקר עבור סטודנט. אז הייתי צריך למצוא מישהו אחר לטוס איתו והיו לי רק חודשים ספורים לכך, אז שאלתי כמה חברים ושאלתי את אחים שלי אבל מסיבות של זמן לא טוב או של חוסר עניין בהוצאה לא צפויה שכזאת הם נמנעו, מה גם שהזמן של ההופעה עצמה נפל בול על ליל הסדר. אבל האמת לא הייתי כזה מאוכזב, דווקא דיי התלהבתי, כי למעשה כבר כמה חודשים טובים התכתבתי עם מישהי מלונדון וחשבתי שזו הזדמנות מצוינת להיפגש סוף סוף. כתבתי על כך כבר בפוסט קודם לאחר שחזרתי מלונדון, אך עכשיו אתוודה גם שהיא הייתה גם מהעולם הזה של ה-BDSM. כמובן היה לי חשש התחלתי, נפלתי ב-scams כאלה בעבר בגלל הזין האידיוט שלי, אבל היא סיפקה לי ראיות שהיא אמיתית והאמת היא דווקא הייתה מאוד נחמדה ו-down to earth ואמרתי לה זמן מה שיש תוכניות לטוס ללונדון וכשההופעה התקרבה וכשהבנתי שחברים שלי לא יטוסו איתי הצעתי לה להצטרף אליי ונראה שהיא דיי שמחה מההצעה ולג'יט התלהבה לקראת הפגישה. גם לקראת הפגישה עמה וגם מפני שהנה אני טס ללונדון (כמה פעמים כבר ייצא לי?) ואני אוהב מיוזיקלס, קניתי כרטיסים גם למספר מחזות זמר בווסט אנד, אחד שכבר ראיתי בעבר, במיוחד בשבילה למעשה, וגם אחד שלא ראיתי רק בשבילי ועוד אחד שלא ראיתי עבור שנינו. היו לי ציפיות גבוהות. בפעם הראשונה שהייתי בחו"ל לבד, בברלין, היה הסקס הראשון שלי. כשהייתי בסמסטר חוץ באיטליה לא צלח לי והרגשתי לבסוף דיי בודד למרות שכביכול זו הייתה הסיטואציה המושלמת ליצור קשר עם סטודנטית נוספת, התאכזבתי שלא הצלחתי בכך אבל חשבתי שהפעם זו ההזדמנות המושלמת. לא צריך להיות סקס, אבל כל אינטימיות אראה בה כהצלחה. ואיך לא תהיה אינטימיות אחרי שאקח אותה למיוזיקלס בווסט אנד ולמופע של אלטון ג'ון? ממש תוכנית מושלמת. אבל בסוף הכל היה אכזבה אחת גדולה. כשהגעתי היא פתאום המעטה לתקשר עמי, כתבה שחברה שלה הגיעה מחו"ל והן מתכננות להיפגש ושזה הגיע משום מקום והלכתי למחזמר הראשון לבד. אחר כך הייתה אמורה להיות ההופעה שכה ציפיתי לה במשך שנים, אלטון ג'ון, חשבתי שזו תהיה הדרך האולטימטיבית להרשים אותה, אך גם לקראת ההופעה הזו היא פשוט לא תקשרה למרות שעשיתי הכל, ניסיתי להשיג אותה בכל דרך אפשרית ובסוף הלכתי לשם לבד ובעצב. ההופעה הייתה מעולה אבל הכיסא הריק לידי הזכיר לי כל הזמן שאני לוזר. למחרת היא כתבה לי כזו "סליחה" אבל גם לקראת המחזמר האחרון לא תקשרה והבנתי שאני לבד בזה. ניסיתי קצת להתחיל עם מלצריות בקטנה, לשאול אותן אם הן רוצות ללכת למחזמר. חינם אין כסף. הלכתי לברים מיוחדים כאלה של מחזות זמר ששרים בהם בשביל זה, אמרתי להן מה קרה והן דיי ריחמו עליי, אבל לא יכלו לבוא באמת. הלכתי לכל ההופעות האלה לבד. התכתבתי הרבה עם ידידה שהייתה מאוד תומכת ומאוד כעסה על האישה הזאת. זה קצת עזר, אבל חזרתי מאוד מדוכא מ-"החופשה" הזאת. ומן הסתם לא אמרתי למשפחה שתכננתי ללכת עם שולטת מהאינטרנט ושזו הבריזה לי בסוף כי זה נשמע בערך הדבר הכי מביך שאפשר לומר, לא זוכר מה אמרתי להם בנוגע לכרטיסים לאלטון כי הם ידעו שזה היה לא זול, אולי אמרתי להם שמכרתי למישהו או משהו. מה שכן אולי כן אחזור ללונדון מתישהו, גם בשביל המיוזיקלס וגם כי בקמדן מרקט היה פשוט האוכל הסיני הכי טעים שאכלתי בחיים בערך.
אגב בדיעבד, גם הייתה לי בלונדון בערך התקרית האנטישמית הראשונה שלי ב-real life, נזכרתי בזה לנוכח האירועים האחרונים פתאום. הייתי בהוסטל שבתכלס היה דיי פח בדרום לונדון, קצת רחוק מהמרכז. כשהגעתי לשם לראשונה הייתי צריך לחכות זמן מה עד שיפתחו לי כי היו שעות קבלה מאוד מסוימות והיה איזה שיכור ליד שפטפט עם אנשים, הוא שאל אותי מתישהו מאיפה אני וכשאמרתי שאני מישראל הוא שאל אם אני יהודי וכשאמרתי שכן הוא כזה ירק על הרצפה וקילל ואמר שהוא מוסלמי ופלט כל מיני קללות על יהודים. לא לקחתי אותו ברצינות יותר מדי כי כאמור הוא היה מאוד שיכור, לא יודע אם הוא היה הומלס או מה והוא עשה צחוקים עם אנשים ואז פתאום היה נהיה רציני, לא יודע איך לשפוט את זה. אבל בדיעבד זה דבר דיי מטריד ובריוני.
וכמובן שלושת החודשים האחרונים של השנה היו גם נוראיים, נכנסתי לדיכאון וחרדות כמו כולם בערך. אני לא מכיר אישית יותר מדי אנשים שנפגעו, הכי קרוב אלו מספר אנשים שהיו עמי בתיכון, אחד שקצת הכרתי באמת בעיקר בחטיבה, הלכתי להלוויה שלו בשבוע הראשון, עוד אחד שהיה חטוף ובהמשך אמרו שמת בשבי, הכל ממש עצוב. מסתבר גם שדיי הרבה אנשים מהתיכון שלי, גם ממחזורים שונים שלא הכרתי, נהרגו או נחטפו, למרות שאני מרעננה שזה כביכול לא קשור, רחוק מהדרום, אבל מראה כמה שאנחנו ארץ קטנה ושכנראה באמת כולם הושפעו במידה כזאת או אחרת. ניצלתי קצת את מצב החירום גם כדי להתפטר מהעבודה. חשבתי על זה זמן מה. בתכלס הייתי אמור לסיים לעבוד בקיץ אבל המשכתי עוד והבוס שלי רצה שאמשיך עוד, היינו שני עובדים סך הכל במשך הרבה זמן ורק לקראת סוף הקיץ הוא הביא סוף סוף עוד עובדים. דיברתי עמו זמן מה על שינוי צורת ההעסקה שלי, הצעתי לו משהו, הוא נתן לי בחזרה אופציית ניסיון כזאת ובה הציע שכר מאוד נמוך אך עם אופציה להעלות אם "הניסוי יצליח". האמת זאת הייתה ההתחבטות העיקרית שלי ממש בסוף השבוע של האסון. הייתי בחיפה עם המשפחה ושיתפתי אותם בהתלבטות ולבסוף הסכמתי למה שהציע בשישי ובשבת כבר הבנתי שזה לא יקרה. זו עבודה בעריכת תוכן באיזה אתר חדשות לא הכי מוכר והבנתי שמה שהוא יצטרך בזמן הקרוב אלו עובדים שוטפים שפשוט יכתבו הרבה כתבות, לא צריך עובד שימצא נושאים מקוריים מהארץ ומהעולם כך שההצעה שלי נהייתה לא רלוונטית. ולא סבלתי בתכלס את העבודה. בימים יותר נורמליים פשוט התרגלתי אליה ועשיתי אותה על אוטומט תוך שאני שומע מוזיקה והיה לא נורא, אולי אף נחמד. אבל בימים אחרים פשוט הרגשתי בלחץ כל הזמן וכשכתבתי על עוד רעל פוליטי או על אסונות פשוט הרגשתי רע. ובאותו שבוע עוד היו לי משמרות וכתבתי תוך שחשתי בחרדה נוראית. כתבתי לו בסוף השבוע לאחר מכן כמדומני, התפטרתי וכתבתי שאני מעדיף להשקיע את זמני בהתנדבות. התנדבתי דיי הרבה בדברים שונים בשבועיים העוקבים אבל אז האטתי קצב, התחלתי להתנדב מהבית במשהו טכני שקשור למערך ההסברה, אבל אחרי עוד שבועיים גם זה האט וממתישהו פשוט לא עשיתי כלום למשך זמן מה. הסמסטר גם נדחה ונדחה. זה אמור להיות הסמסטר האחרון, רק להשלמות של כמה סמינרים ואיזה קורס חובה. ואז נשארתי בלי עבודה, הפסקתי להתנדב, לא ממש מצאתי את המקום שלי באף התנדבות, הרגשתי רע וחששתי לחפש עבודה חדשה כי מה יקרה אם אחפש עבודה חדשה וחס וחלילה אמצא?! מה לעבוד שוב בזמן סמסטר? בעבודה שכנראה גם תשלם גרושים? מתישהו נכנסתי לוויכוח דיי מגעיל עם אבא שלי בנושא. יש לו כוונות טובות אך נטייה להיות דיי חסר טאקט בלשון המעטה ומאוד מתנשא. כשדיברתי עם אמא על אותו נושא היא הייתה מכילה ומבינה ורגישה ופשוט הביעה דאגה והציעה כל מיני הצעות משלה. כשדיברתי עם אבא הוא פשוט היה דורסני וזה נהיה לי לא נעים עד שהרגשתי מתישהו פשוט צורך לצאת מהבית. חזרתי אחרי שהוא הלך לישון. הוא ניסה סוג של להתנצל בלי להתנצל יום אחר כך. פשוט ניסיתי להימנע ממנו זמן מה ומתישהו זה דיי שקע ונשכח. דיברתי עם אמא והיא כנראה דיברה איתו על להניח לי בקטע הזה של חיפוש עבודה. במקביל אני ממשיך ללכת לפסיכולוג וגם פניתי לאוניברסיטה שהציעה ייעוץ תעסוקתי בחינם ועשיתי כמה פגישות זום עם מישהי שעזרה לי לעדכן את קורות החיים שלי כהלכה ולפתוח לינקדאין ולכוון למקצועות מסוימים, אבל היא גם בציפייה פשוט שאתחיל לשלוח קורות חיים למקומות עד שיקבלו אותי כאילו זה מה שאני פשוט צריך לרצות. חשבתי שנשקיע יותר זמן בלדבר, בלהבין מה אני בכלל רוצה. אני אצל הפסיכולוג הזה כבר למעלה משנה ואני עדיין לא בטוח למרות שאני מדבר על זה דיי הרבה אצלו. משהו תוקע אותי מלעשות את זה. חשבתי שיועצת תעסוקתית תעזור במיוחד בקטע הזה של למצוא מה אני רוצה לעשות, לא רק בקטע של איך להציג את עצמי כדי להתקבל לעבודות כשהשאלה אילו עבודות היא פחות רלוונטית. אני מפחד לשלוח קורות חיים ולהתקבל לעבודה שאני לא אוהב וגם בה להיתקע ליותר מדי זמן. הפסיכולוג שלי מאידך אמר לי לאחרונה שאני צריך להתנסות יותר ושתוך כדי אני גם אלמד איך לחלץ את עצמי יותר טוב ממצבים כאלה שאני חש תקוע. אבל כבר התחיל הסמסטר ואני מרגיש שזה אולי לא הזמן האידיאלי להתחיל בהתנסויות הללו.
מה עוד היה לי השנה? עברתי דירה שוב, עם ההורים, עדיין. זה היה לא צפוי, מסתבר שבעל הדירה הקודמת עשה איזה מהלך מלוכלך והחליט למכור את הדירה ולאלץ אותנו לחפש דירה חדשה, למרות שכשההורים שלנו חתמו על הדירה הוא אמר להם שהם יכולים להיות רגועים ושהוא מצפה לחזור לדירה הזאת בעצמו בעוד עשור בערך. אבא שלי מאוד כעס על המהלך הזה שעשה, מה גם שאבא שלי נהיה מתווך נדל"ן אבל בעל הדירה החליט בכוונה ללכת על חברת תיווך אחרת משל אבא שלי כי כביכול לא סמך עליו כאילו יחבל בעסקה או משהו במקום לסמוך שאשכרה ישיג את העסקה הכי טובה כי יש לו אינטרס לכך. והיו לבעל הדירה עוד כל מיני בקשות מוגזמות מההורים שלי, הם עשו שיפוצים מסוימים בדירה עם הכניסה והוא רצה לשפץ כדי להחזיר אותה לקדמותה (לדעתי דברים שפשוט יהפכו אותה לפחות טובה משמעותית), אחרי שעזבנו הוא כעס כביכול שלא ניקינו למרות שכן ניקינו, כל מיני התקטננויות כאלו. אבא שלי קילל אותו כל כך. אז במאי-יוני הגיעו כל מיני אנשים לראות את הדירה ואנחנו הלכנו לראות דירות בעצמנו. לדעתי ועם ניסיוני עוד בדירה הראשונה שעזבנו (שזה היה סך הכל בזמן הקורונה, לא כזה ממזמן) שבה גדלתי והייתי מאוד סנטימנטלי כלפיה, כשבאים אנשים לראות את הדירה שלך כל שני וחמישי זו אחת התחושות הפחות נעימות של חדירה לפרטיות (כמובן יש דברים יותר נוראיים, זה מאוד "בעיית עולם ראשון" שכזו). מה גם שמאוד אהבתי את הדירה הקודמת. הייתי סנטימנטלי מאוד לדירה הראשונה, זו שגדלתי בה, הדירה הקודמת, השנייה, הייתה יחסית דומה לה ועם גינה קטנה יותר אבל בתכלס נראה לי מתוכננת קצת יותר טוב ועם מרחב סלון קצת יותר גדול והחדר שבו הייתי היה יותר גדול אז מאוד אהבתי אותה והייתי שמח לגור בה עוד. אבל הייתה עוד סיבה שהטריד אותי לעבור שוב דירה. זה דבר אחד לעבור דירה עם ההורים בגיל 23 כשאני רק מתחיל לימודי תואר ראשון, בזמן קורונה, דירה שנייה שאני גר בה (שאני זוכר לפחות) בסך הכל, כשאח שלי (אמנם לאחר שנה ומשהו בערך) חזר לגור איתנו לזמן מה בעוד הוא עובד על התזה ומחפש עבודה. זה כבר דבר אחר לעבור דירה עם ההורים בגיל 26, לקראת סוף התואר, כשהאח מנצל את ההזדמנות ומחפש ומוצא בעצמו דירה לעבור אליה עם זוגתו, כשלי עדיין אין אופק. זה מרגיש לי ממש כישלון מצדי. אמרתי לעצמי כבר זמן מה שבגיל 25 אעבור דירה, לא אגור עם ההורים. למה? כי זה הגיל ששני האחים שלי עזבו את הבית. כן אחד חזר לשנה, אבל בשנה הזו הוא עשה דברים משמעותיים, עכשיו הוא עובד בחברה שמכניסה לו בחודש סכום שאני עשיתי בעבודה הגרועה הקודמת שלי כמעט בשנה. אז מילא אם הייתי ממשיך לגור איתם גם גיל 26-27 באותה דירה, אבל סוף סוף לעבור דירה בגיל הזה ושזה עדיין יהיה עם ההורים? מרגיש לי קצת פתטי. למרות שאני יודע שמחירי הדירות מאוד גבוהים עכשיו ורוב החברים שלי במצב דומה גם אם להם יש מטרות מאוד ברורות בחיים ושאני רואה אותם פועלים להשיג אותן כך שזה עניין שלא רק קשור לתקיעות האישית שלי אלא למצב הכלכלי הכללי בחברה, אבל אני עדיין חש דיי מאוכזב מעצמי. לבסוף עברנו דירה שוב בתוך העיר, אפילו בערך על אותו קו של שתי הדירות הקודמות. נכנסתי לחדר דיי משונה, צורת משושה קצת מוזר (בעצם בתכלס מתומן, תחיו באשליות) והצלחתי איכשהו לעצב אותו בצורה דיי יצירתית ונוחה. קומה שלישית כך שאין יותר גינה, אבל יש שתי מרפסות קטנות, החתולה נאלצת להסתדר, חוזרת לחול חתולים המסורתי . עכשיו היא מייללת הרבה, לא נראה לי זה קשור לחול, נראה לי שהיא סתם רוצה יותר צומי לעת זקנה. מעבר הדירה היה ממש כשהייתי בחו"ל שוב כך שזה היה דיי משונה; ארזתי את חפציי + מזוודה בדירה אחת, וחזרתי לפתע לדירה אחרת כשחפציי עוד בארגזים.
אז זה מוביל אותי כעת לנושא האחרון - נקודת האור, מספר חודשי הקיץ של 2023 שהיו דווקא חיוביים להפליא. סיימתי סמסטר ב' שנה ג', קיבלתי ציונים טובים במבחנים, עבודת סיום אחת עשיתי לפני הטיסה לחו"ל, גם בה קיבלתי ציון טוב, עבודה אחרת היו לי עוד חודשים להשלים, אז אותה דחיתי דיי הרבה וסיימתי רק לאחרונה כי גם זו נדחתה בגלל המלחמה. באביב חבריי הציעו לי להצטרף אליהם לקראוון אורקסטרה, תוכנית מוזיקלית המשלבת מוזיקאים צעירים מישראל ומגרמניה כשלבסוף מופיעים בגרמניה. אז הצעתי את עצמי לתוכנית הזאת בתור זמר והתקבלתי. במקביל נפגשתי לראשונה עם שולטת מהאתר וזה היה מאוד נחמד ומרגש. ראינו סרט והיא הייתה מקסימה ומפתה ועם ריח נפלא. בנוסף קצת לפני שהתחיל הפרוייקט נהיה לי באופן דיי פתאומי קטע עם ידידה שהתכתבי עמה זמן מה. לא זו שהתכתבי עמה בזמן שהייתי בלונדון, זו א-מינית (אגב מתישהו התוודיתי בפניה על ההעדפות המיניות שלי ואמרתי לה שאני כותב באתר והיא התלהבה ופתחה משתמש בעצמה מתוך סקרנות) וגרה רחוק. אחת אחרת שגרה גם ברעננה ונראית דיי טוב והכרתי אותה גם בקיופיד אבל נהיינו ידידים איכשהו, למעשה עוד הכרתי אותה קודם מכל מיני קבוצות פייסבוק של גיקים, מחזות זמר וכו'. היא מאוד חסרת טאקט, יש לנו הרבה דימיון אבל אנחנו גם לא מתאימים בשיט בתכלס והיא גם מאוד מודעת לכך. היא רצתה מאוד ללכת לסרט בארבי (ברמה שהיא עשתה קעקוע בארבי, סופר אימפולסיבית) וחברים שלה הבריזו לה או משהו והיא התבאסה אז הצעתי ללכת איתה והיא ראתה את זה כדבר מאוד מקסים ובסוף הערב התנשקנו. אחר כך היה לי משהו משפחתי אך תוך כדי התכתבי עמה והיא כתבה לי שהיא מוצאת אותי מושך וכתבתי לה שאני מוצא אותה מושכת וכתבתי לה שאנחנו לא מתאימים והיא כתבה שהיא מכירה בזה. אז פשוט באתי אליה באותו הלילה, נסענו לפרדס, מקום שאין אנשים והלכנו על זה. התחיל מקסים, המשיך... פחות. לא הלך לי. דיי כי היא לא שולטת, בכלל. וזה פשוט לא עובד לי. חשבתי שאולי יעבוד, לא עבד. ניסיתי ממש להבהיר לה שזו באמת לא היא, זה אני ויש לי זין טיפש שעומד רק לשולטות, זו הייתה התוודות מביכה מאוד אבל נחוצה כדי שלא ירד לה הערך העצמי, כי זאת לגמרי אשמתי, אבל נראה לי לצערי שלמרות המבוכה הרבה זה עדיין לא עזר והיא עדיין לקחה את זה אישית במידה מסוימת. המשכנו להיות ידידים, המעטתי לכתוב קצת אחר כך אבל בהמשך חזרנו להתכתב דיי כרגיל.
אבל אז הגיע הפרוייקט וזה היה שיא השנה מבחינתי. בהתחלה הגרמנים הגיעו לארץ, התאמנו בחיפה. חבריי החליטו להישאר לאותו שבוע בקיבוץ ליד חיפה אז הצטרפתי אליהם. השירים מכל מיני תרבויות ובכל מיני שפות - יידיש, קורדית, ערבית, יוונית... הגיעו הרבה גרמניות יפות, אך ספוילר - לא היה קטע עם אף אחת מהן לצערי. ביום חופש אחד בארץ חברים שלי החליטו לקחת כמה מן הגרמניות לטיול ביעדים האהובים עליהם - המבורגר כביש 90 ויקב ברמת הגולן. היה חם כמו סאונה. בגרמניה רוב הזמן היינו בוויימאר, עיר שקטה, לא גדולה, מוכרת בתור המקום בו כוננו את "רפובליקת ויימאר", אבל היא לא מיוחדת במיוחד מלבד העובדה ההיסטורית הזו ועוד כמה. אבל היא כן מאוד יפה. באירופה בכל עיר אפילו קטנה יש להם איזה square מרשים. למה אצלנו אין כאלו squares? למה לוויימאר יש square יפה ולרעננה אין? ביום חופש אחד בגרמניה נסענו דרומה לבוואריה, טיפסנו על הר, אכלנו רגל חזיר ועוגות טעימות, ראינו כנסיות יפות והייתה חברה טובה, תענוג. ביום חופש אחר נסענו לארפורט, שהיא גם לא גדולה, אבל לפחות יותר גדולה מוויימאר וקרובה. רוב הזמן היה חזרות. לבסוף היו ארבע הופעות, בוויימאר, ארפורט, לייפציג ו... עוד עיר ששכחתי... אבל יפה! הכל פאקינג יפה שם! היה נחמד מאוד להיות בחברת הגרמניות גם אם לא התפתח שום דבר. לפחות לאחת מהן אני יכול לקרוא ידידה והתכתבתי עמה מאז 7 באוקטובר והיא מאוד תומכת בנו. הייתה גם ישראלית מחיפה שגם עמה היתה לי לא מעט כימיה ומשיכה, אולם, לחלוטין יש לה חבר אז זה באסה. אחד החברים עמם טסתי, טס עצמו לסמסטר בברקלי, בבוסטון, זמן קצר מאוחר יותר. מוזיקאי מחונן ואחלה בנאדם בכללי. הוא חזר לפני מספר שבועות ארצה על מנת להצטרף למילואים בשריון. הוא נכנס ממש לעומק הבוץ, באמת גיבור. דיי מלחיץ אבל הוא משרה תחושת ביטחון של "אני יודע מה אני עושה", אז אני בוטח שעוד ניפגש לאכול המבורגר בתקווה עוד לפני שיחזור לברקלי.
הקונצרטים היו דיי כיפיים, דאגו שלכל אחד יהיה סולו מתישהו, לי היה סולו בשיר יידיש ודאגתי להרשים את הקהל ואת שאר המקהלה בפומפוזיות. אחרי שהסתיימו הקונצרטים היו לנו עוד כמה ימים בוויימאר, הייתה איזו סדנה מוזיקלית כזאת "מחוץ לקופסה", דיי היפית כזאת של לאלתר מוזיקה בכל דרך אפשרית. היא לא הייתה הכי מלהיבה אבל בכל מקרה בעיקר נשארנו כדי להישאר בגרמניה ועם האנשים הללו, עשינו מתישהו פיקניק ואז החשיך וירד גשם אז רצנו והלכנו לאיזה בר ג'אז מסריח מסיגריות. בערב אחר עשינו פיקניק באיזור אחר ואחד התלמידים הגרמניים, שלמעשה היה סיני קוויר מהואנג-ג'ונג ששר בקול מצו-סופרן שהיה ביישן תחילה אך מאוד נפתח בהמשך, הכין לנו אוכל ביתי טעים. דווקא אז השמים היו בהירים וכשהחשיך ראינו המון כוכבים נופלים. אבל מי שעמדה לידי לא נישקה אותי אז כוכבים נופלים לא באמת מגשימים משאלות. כן, כמובן שהתבאסתי שעם כל הזמן שהייתי שם וכל כך הרבה בנות יפות ומקסימות ששמתי עליהן עין, עדיין לא הצלחתי לעשות אף מהלך, ליצור קשר מעבר לידידותי, אבל אני עדיין זוכר מאוד את שלושת השבועות הללו מאוד לטובה. ובקונטרסט עם לונדון, כשהייתי בגרמניה גם עם חברים טובים מבית וגם עם חברה גרמנית טובה, זה היה הרבה יותר מהנה, רחוק מאותה תחושת בדידות תהומית שהייתה לי בלונדון.
כשחזרתי, כאמור לבית אחר, חזר הקשר עם אותה שולטת מהאתר. ראינו שוב סרט וגם נפגשנו אצלה (ועשיתי קצת מטלות בית עבורה) ולבסוף אף הלכנו יחד לפמדום, פעם ראשונה שלי במסיבה מסוג כזה. היה לי קצת קשה, אני מאוד לא רגיל למראות מסוימים שראיתי שם. היא עפה עליי על איך שהתלבשתי לשם עם ווסט ועניבה, מראה מתוקתק, העלתה לי את הביטחון, שבדרך כלל ברצפה. לי זה היה תענוג אפילו לנשק את ידה. אך אני בעיקר זוכר לטובה את הלילה הקודם (זה היה באותו ערב בעצם או לילה קודם?) בו ראינו סרט בדירה שלה והיא שכבה עליי פיזית והקניטה אותי והיה לה ריח משכר כזה, זה היה תענוג. להחזיק אותה, להיות כל כך קרוב אליה. כל מה שאני רוצה בתכלס זה מישהי להתחבק איתה ולראות איתה סרט. אחרי המסיבה נפגשנו עוד פעם אחת, אבל אז היא גילתה שכתבתי כאן על המסיבה וששיתפתי יותר מדי ומבלי שביקשתי ממנה אישור, אז היא כעסה מאוד ובזה דיי נגמר הקשר לדאבוני. למרות שהתנצלתי מקרב לב וערכתי את הפוסט ומחקתי את הדברים שלא הייתי צריך לשתף מראש ושאני מקווה שאנחנו ביחסים טובים בכללי, גם אם אני מבין שאני לא אהיה נשלט שלה. כנראה לא היינו כל כך מתאימים בכל מקרה מלבד היותנו נשלט ושולטת, אבל עדיין אני מרגיש רע שזה היה באופן הזה ושאכזבתי אותה.
מלבד זאת בשבועות לאחר מכן נכנסתי לצ'אט באתר דיי הרבה ומתישהו מישהי שראתה אותי אז במסיבה כתבה לי ומפה לשם נהייתי נהג שלה, בספטמבר בעיקר. רוב הזמן הייתי פשוט נהג שלה וזהו. אבל דיברנו והיא מאוד מקסימה. הרגשתי שהיא לאט לאט מפתה אותי למלכודת הדבש שלה. התנגדתי ברמה מסוימת כי הבנתי שהיא נשואה ושבעלה לא מודע לעניין. מבחינתה זה לא משנה. יש לה כבר הרבה עבדים, אני אחד ממניין. עדיין, אני לא יודע איך אני מרגיש בנוגע לזה שהיא עושה את זה כשהוא לא יודע. המשכתי להסיע אותה מדי פעם אבל אמרתי לה שלא אסכים למשהו מיני כל עוד בן זוגה לא מודע לכך. היא לקחה זאת בהבנה אבל הייתה לי תחושה שהיא חייכה פנימה ותהתה כמה מהר תצליח לפתות אותי ללכת נגד העקרונות שלי. הכי רחוק שהגענו היה סעודה במסעדה איטלקית ולאחר מכן עשיתי לה מסאז' ברגליים בפארק. אני חושש, האם זה היה רחוק מדי? האם זה אינטימי מדי? האם מסאז' ברגליים זה רק מסאז' ברגליים? מזכיר את הדיון של ג'ולז ווינסנט בתחילת ספרות זולה. בכל מקרה זה נקטע כמו הכל באוקטובר. אם אני זוכר נכון ממש ביום חמישי קודם לכן היא תיכננה להיפגש עמי, נפגשתי אז עם חברים אבל היא שכנעה אותי שאפשר להיפגש בשעה מאוחרת ושאעשה לה מסאז'. הבעתי חשש מסוים אבל היא דאגה להרגיע אותו. אני חושב שהיא ממש ניסתה לפתות אותי כמו גברת רובינסון. אך מפאת השעה המאוחרת היא דווקא כתבה לי שהיא נרדמת אז הבנתי למעשה שלא אצטרך להגיע. בכל מקרה ניסיתי כן להגיע, אבל אז ראיתי שהיא לא עונה אז חזרתי הביתה. בתחילת המלחמה עוד כתבתי לה, הבעתי דאגה כשראיתי שנפלו טילים בעיר שלה, אבל בשלב מסוים כבר היו נפילות בכל כך הרבה ערים אז אולי זה קצת מגוחך להביע כל פעם דאגה על כך, מה גם שהיא גרה בעיר גדולה אז הסיכוי שנפילה בעיר שלה = נפילה בבית שלה או סמוך אליו הוא דיי קלוש. עדיין רציתי להראות אכפתיות. אבל למעשה כבר לא התכתבנו זמן מה, אולי זה עדיף.
הייתה עוד מישהי שדיברתי איתה מהצ'אט באתר (אולי בעצם הגיע הזמן שאחזור אליו אחרי שלא הייתי בו מאוקטובר). דיברנו בטלפון בכיפור (כן חבורת כופרים). המשכנו להתכתב בטלגרם עוד זמן מה. היא בניגוד לאחרות שדיברתי עמן, בגיל שלי, והיא פנויה מהבנתי, כך שמערכת יחסים עמה הרבה יותר הגיונית. והיא נראית טוב בקטע מוגזםםםם. ברמה שאני לא מאמין שהיא מתכתבת איתי. אז אני מנסה להרשים אותה. שולח לה קטעי אקפלה שלי. כי זה הדבר היחידי בערך שאני יכול להרשים בו, בשירה. היא אוהבת את זה. אבל היא גם יודעת לשיר, גם לרקוד ומספיק תמונה של הפנים שלה שהיא מוחקת אחרי שנייה ואני בכיס שלה. אז לפעמים אנחנו מתכתבים הרבה, ניסיתי להציע לה לצאת כמה פעמים. היא לא אמרה לא, אבל לפעמים היא דיי מתעלמת ממני לזמן ממושך. וכנראה מסיבות מוצדקות, קורים לה דברים בחיים. עדיין, אני מנסה. הלוואי עליי אם היא תסכים לצאת איתי ואם אצליח להרשים אותה איכשהו.
אני מרגיש קצת לפעמים כאילו בכל רגע נתון I juggle about 5 crushes. הייתי בשיעור עם מישהי יפה ודיברתי איתה, אני רואה סטוריז של מישהי יפה שהתחלתי איתה פעם והיא לא אמרה לי לא, ראיתי שוב באוניברסיטה ידידה מהכיתה שלי בתיכון והיא הייתה כל כך יפה ובא לי אותה כל כך... אז אני מפנטז על מערכות יחסים ועושה אידיאליזציה בראש למספר נשים שונות כאילו יהיו המושלמות עבורי וחושב כבר על מחוות רומנטיות, כשאף פעם פשוט לא קורה עם אף אחת כלום, אפילו לא התחלתי. ברצינות זה מוגזם.
אז לפחות הקיץ, שאני מכיל גם על ספטמבר ולמעשה עד 6 באוקטובר אומר, היה לחלוטין נקודת אור ב-2023. חופשה טובה, חזרה לשירה, שזה מקום בו אני יכול להרשים אנשים, להרגיש יותר בטוח בעצמי, מפגש סוף סוף עם נשים שהחמיאו לי על המראה שהעלו לי את הביטחון אחרי שנים שחשתי ברצפה ומכוער ולא מצליח כלום. חוויות לפחות קרובות למשהו מיני. עדיין הייתי בעבודה שאני לא אוהב אך ניסיתי לפחות לתכנן לעבוד באופן שונה שיותר יתאים לי, שיותר יספק אותי לטווח הארוך, הבוס הזה לדאבוני קצת היה מניאק בקשר לזה אך לתקופה מסוימת הייתה לי תקווה מסוימת שאצליח להוציא מזה עסקה טובה עבורי, אלו היו חודשים שפחות דאגתי ללימודים, קיבלתי ציונים טובים. וגם יצא אופנהיימר שהיה אחלה סרט. הכל השתנה מהר מאוד אך עכשיו כשחזרתי ללימודים אז אולי אצליח לחזור לעצמי של לפני כמה חודשים. אולי אצליח סוף סוף להתחיל עם מישהי מהלימודים? אולי אצליח סוף סוף למצוא את מקומי? התנדבתי לאיזה פרוייקט שירה שראיתי איפהשהו שמשלמים עליו, כך שזו לא באמת התנדבות. עדיין לא הלכתי לחזרה וייתכן שזה איזה משהו מאוד דתי כזה שפחות אתחבר אליו אז עוד נחיה ונראה מה יהיה עם זה, אבל אולי השירה זה יותר המקום שלי באמת? אולי סוף סוף אצליח לא לדחות מטלות ללימודים עד אינסוף כי זה יהיה דיי אינפנטילי לדחות 3 עבודות סמינר בו זמנית. או אולי זה הכל חלומות בהקיץ והכל יתחרבן כמו תמיד.
נחיה ונראה. למרות שמסתבר שאפילו להגיד "נחיה" זו אולי הערכה אופטימית מדי.
הנה קטע ביידיש ששרתי בו סולו למרות שלא ממש רואים אותי בסרטון
https://www.youtube.com/watch?v=xC-rgxwOqTg&ab_channel=PolinaShepherd