הרבה זמן לא כתבתי פה
אחזור ארצה מפורטוגל בקרוב
בינתיים זה לא הנושא
נכנסנו לדירה בברגה, אני וההורים. אחרי הרבה זמן בלי חופשה שהרגשתי קצת זומבי סוף סוף היו לי ימי חופשה וההורים הגיעו לפה בול ביום ההולדת שלי. תחילה נסעתי לפורטו לפגוש אותם, לאחר מכן טיילנו ברחבי פורטוגל. היו עוד מספר ימים תוך כדי החופשה שלא הייתה לי חופשה, משמע הייתי צריך לעבוד, אז בימים אלו התבססנו בליסבון. לאחר מכן נסענו באזורים כפריים לרוב, ראיתי נופים שלא יכלתי לראות בלעדיהם כי צריך לנסוע אליהם ברכב פרטי. מדינה יפה. נהניתי, גם עם דברים מעצבנים שההורים עושים לפעמים, אחרי הרבה זמן שלא התראינו זה בסדר. לקראת הסוף נסענו צפונה. היינו בעיירה יפה בשם גווימארש ובה היה איזה פסטיבל הוקרה לכבאים ולאחר מכן נסענו לברגה ושם היה פסטיבל אחר בסגנון רומי, ממש אנשים הלכו ברחובות עם טוגות והיו דוכנים והצגות לציבור, היה חם אבל הייתה אווירה ייחודית. אמא עשתה בוקינג למקומות בהם לנו בערך יום-יומיים לפני שהגענו לשם. בבראגה היא בחרה באיזו דירת פנטהאוז, גם עשתה בוקינג ליום נוסף אחרי שהם הולכים עבורי שאוכל להישאר שם לעוד יום. עוד לא ידעתי מה לעשות לאחר מכן, נותר לי עוד שבוע ימי חופשה. נפגשנו עם בעלת הדירה שהסבירה לנו על הדירה ועל החוקים שלה, בינהם כמה חוקים קצת הזויים, כמו ששימוש במזגן עולה שלושים יורו. היא גם לא ממש ידעה אנגלית, ניסיתי לתקשר איתה בקצת פורטוגזית שידעתי אבל זה לא היה מספיק. היא התקשרה לאחיה שיודע אנגלית יותר טובה כדי שיסביר לנו. תוך כדי אמא הייתה מוסחת. היא דיברה עם שכנה וחברה שלה שביקרה בדירה בארץ להאכיל את החתולה, קייט. מדי פעם גם אחים שלי באו לדירה להאכיל, לפנות לה את החול, וללטף אותה שלא תהיה לבד. לא ראיתי אותה שמונה חודשים, כמו שלא ראיתי גם את אחיינית שלי מאז שנולדה, הרבה דברים לא ראיתי, משהו שגרם לי לרצות לחזור. השכנה סיפרה לאמא שלי שקייט לא במצב טוב. היא בת 20 כבר. כשעזבתי היא אמנם כבר לא הייתה קופצת כפי שהייתה בעבר והייתה ישנה יותר ודורשת יותר צומי, אבל סך הכל נראתה במצב טוב לדעתי, בטח לגילה. בהמלצת הווטרינרים נתנו לה מזון כלייתי. אמא התקשרה לאח שלי שיבוא לבדוק עליה. הוא וחברה שלו אימצו בעצמם שני חתולים מאז שעברו לגור ביחד, למעשה שלושה אבל הראשון נפטר לאחר שנה. בטוח לומר אבל שהוא טוב בטיפול בחתולים וזו החתולה שלנו, הראשונה, עבורי מגיל שבע, עבורו מגיל 11, לא רק חתולה, בת משפחה. אז היה מצב קצת כאוטי שאמא שלי מדברת עם השכנה במרפסת של דירה חדשה שרק הגענו אליה תוך כדי שבעלת הבית מסבירה לנו על הדירה באמצעות אח שלה בטלפון. לאחר מכן בעלת הדירה הלכה. לא דאגתי לקייט. כלומר כמובן שדאגתי, אבל לא דאגתי, במובן שידעתי שהיא תהיה בסדר, אין סיבה שלא. מבוגרת כן, אבל היא חתולה שורדת. בשבוע לפני בשיחות וידאו עם אחים שלי הם אמרו שהיא במצב טוב, מתישהו גם ראיתי אותה בשיחות וידאו והיא נראתה טוב. אולי היא חולה עכשיו אבל אפשר לטפל בזה. מה שבטוח - אני חוזר ארצה תוך פחות מחודש, אספיק לראות אותה, ללטף אותה, ואם באמת תהיה חולה סופנית, להיפרד ממנה, לסגור מעגל ארוך שנים. תכננתי לחזור ארצה עוד קודם אבל הבעייתיות של קביעת חופשות בעבודה הזו מנעה את זה, לכן החלטתי לפרוש מוקדם כביכול, בסוף יוני במקום בספטמבר כפי שהייתי אמור בחוזה.
בעלת הדירה הלכה, אבא רטן על החוק המגוחך של המזגן ואח שלי הגיעה הביתה אמר לאמא שבאמת קייט הייתה במצב לא טוב, ישנה על השטיח במקום על הספה ולא הגיבה אפילו לעוף שהוא ניסה לתת לה. הוא לקח אותה לווטרינר והתקשר משם. אמרו שהיא הייתה מיובשת ויש אפשרות לבדיקת דם להבין מה יש לה או... תוך כדי השיחה אבא השלים לבד.. היא חתולה מבוגרת, אם יש לה משהו חמור אולי מיותר להילחם בזה, עדיף אולי להרדים אותה. אני הייתי בשוק שזה יצא לו בכלל מהפה, לא אכפת לו??? אמרתי לאמא ולאחי - ברור שעושים לה בדיקה! התעצבנתי על אבא שלי, אז החתולה התייבשה, נותנים לה עירוי, מטפלים בה כפי שאפשר, זו לא סיבה לרצוח אותה רק כי היא זקנה! היו עליי מטענים רבים איתו, מריבים אחרים עם אבא שאוהב לריב, אבל גם בנושא החתולה, הוא נהג להתלוצץ הרבה שזו חתולת פחים ושעדיף היה כלב ולקרוא לה "החתולה שלך" במקום להתייחס אליה כ-החתולה שלנו. עם זאת הוא כן טיפל בה והאכיל אותה ולקח אותה לווטרינרית כשצריך, אבל לא היה לי ביטחון כמה זה עבורי וכמה עבורה. אבל כשאני התעצבנתי עליו הוא התעצבן עליי, ויש לו פיוז קצר "אתה לא ראית אותה בחודשים האחרונים!" זה פגע בי, כי זה היה נכון. אבל הוא נעץ סכין וסובב אותה, הוא אמר שזה למעשה אנכי יותר שאני רוצה להאריך לה את הסבל בשביל עצמי, בשביל להספיק לראות אותה. הייתי בהלם - כבר מוותרים על לנסות לעזור לה? והוא מפנה את זה כנגדי? שאני גורם לה סבל בכך שאני רוצה עוד לראות אותה? ללטף אותה? אני חוזר אוטוטו, גם אם היא חולה זה לוקח זמן הרי, לא הולכים על להרדים כפיתרון הראשון. הוא ואמא אמרו לי שבחודשים האחרונים היא ישנה רוב היום וגם שכן הקדימו לה את התור הקודם לווטרינר כי ידעו שהיא במצב פחות טוב, זה הם כן אמרו לי בשיחות קודמות, אך הם לא אמרו לי שהיא בקושי אוכלת ושותה. את זה לא ידעתי, אמא אמרה שלא רצו להדאיג אותי וקיוו שהיא תחזיק מעמד עד שאחזור. אבא אמר שבכל מקרה גם אם יתנו לה משהו שיעזור לה עכשיו היא תחזיק שבוע-שבועיים וזה לא יהיה טוב לה, עצבן אותי שהוא אומר את זה בכלל, הוא לא וטרינר, מאיפה הוא יודע?! חששתי שהוא ממהר להרדים אותה לפני שמוכרחים. היא חתולה שורדת, היא תשרוד את זה, אני עוד אראה אותה, אספיק להיפרד ממנה בעצמי. אבא גם החל לרדת לפסים אישיים בוויכוח כפי שהוא עושה בכל ויכוח, להעלות את הטונים, לדבר על כמה הוא יודע יותר ממני, להאשים אותי באנוכיות וכו'. אמרתי להם שאני בשוק ממה שהם אומרים ושמהפרספקטיבה שלי קייט הייתה בסדר, אפילו השבוע האחים אמרו שהיא בסדר, עכשיו התייבשה ושאפשר לטפל בזה בקלות אבל במקום זאת הם ממהרים לדון בהרדמה שלה פשוט כי היא זקנה. אמא הבינה אותי והסבירה לי שזה לא המצב ושכן חלה התדרדרות במצבה והיא מצטערת שלא סיפרו לי ושזה קורה ככה בפתאומיות עבורי. אבא במקום להביע אמפתיה עם כך שחלקתי את הפרספקטיבה שלי ואפילו השתמשתי במינוח "מהפרספקטיבה שלי", החליט שאני "ממציא פנטזיות". אמרתי לו שהוא רק מוכיח בכך שהוא חסר יכולת אמפתיה והלכתי.
התקשרתי לחבר טוב להוציא קיטור, כבר יצא שבאתי לבית של החבר הזה אחרי ויכוחים עם אבא, אז הפעם לא יכלתי ללכת לבית שלו, אבל התקשרתי ודיברנו והוא עזר לשים דברים בפרספקטיבה, תוך כדי כך אח שלי התקשר מהווטרינרית עם תוצאות הבדיקה. הפסקתי את השיחה עם החבר והתאגדתי עם ההורים. התוצאות היו off the charts באופן לא טוב. הווטרינרית אמרה שהייתה לה מחלת כליות כבר הרבה זמן, זאת ידענו, אבל שכעת נראה שיש לה קריסה כלייתית (או משהו בסגנון, לא זוכר בדיוק את הנאמר). אפשר לנסות לטפל בזה אבל אין הבטחה שהטיפול יעזור ולא אפילו יעשה יותר נזק, ולחתולים לא בדיוק עושים השתלת כלייה, אין יותר מדי מה לעשות ומה שניתן לעשות כנראה לא יחזיק לטווח ארוך. הייתי בתדהמה. ההורים עוד דיברו ביניהם קודם, כנראה אמא נזפה באבא תוך כדי שדיברתי עם החבר, להבין אותי ולהיות יותר אמפתי, אז הם השאירו לי להחליט כביכול מה לעשות, אבל למעשה לא ממש הייתה בחירה, אני עכשיו זה שצריך לומר שצריך להרדים אותה??? לא יכלתי לומר זאת אבל זה היה מובן. אח שלי הפך את השיחה לשיחת וידאו כדי שנוכל לראות אותה, להיפרד ממנה. היא דווקא כן נראתה מגיבה בשלב הזה, עטופה בשמיכה נראה לי, עיניים פקוחות, יללה, חמודה. ההורים אמרו לי להיפרד ממנה. החזקתי את הטלפון, הסתכלתי עליה ורעדתי, לא יכלתי לומר כלום, החלתי להתייפח. לא בכיתי ככה מאז... יונה. כשדיברתי עם חבר שלי מהצבא אחרי שהחבר המשותף של שנינו מהצבא, יונה, נרצח בפיגוע ברכבת הקלה ביפו בתחילת אוקטובר. כן, זה בן אדם וזו חתולה, אבל היא הייתה בת משפחה עשרים שנה! למעשה על שניהם בכיתי יותר משבכיתי על סבא וסבתא אפילו. זה נשמע נורא, אבל אולי זה משום שסבא וסבתא דעכו לאט והייתה הקלה מסוימת בפטירה שלהם כי ידעתי שהם לא היו רוצים להיות במקום שהם היו בסוף חייהם, אפילו כמה שנים קודם לכן כשהם היו יותר מודעים וצלולים. עם יונה זה היה כה פתאומי, אדם כה צעיר, ועם קייט, עבור ההורים שלי זה כנראה כן היה הדרגתי אבל עבורי - זה הכה בי כמו ברק ביום בהיר. דקה שתיים שאני עם הטלפון ביד מול קייט, אמור להיפרד ממנה אבל לא יוצאות לי מילים, נתתי את הטלפון להורים והלכתי לשירותים, להתפרק ולקנח את האף שזלג כמו מכונת גלידה במקדונלדס.
חזרתי לחבר שלי ואמרתי לו מה קרה. הוא גם הכיר את קייט אז גם הצטער לשמוע. תוך כדי השיחה ההורים שוב חוזרים אליי, עם דילמה מוסרית נוספת - האם לקבור את קייט בקבר מסומן (שעולה כמובן מלא כסף) או לא. התעצבנתי שבכלל שואלים אותי, כאילו היו חייבים לשאול אותי, אבל זה גם שם אותי בפוזיציה של לומר להם לשלם כסף לא שלי לקבר לחתולה או לסרב ולהיראות קטנוני על כסף ולא אכפתי כלפיה כפי שהצטיירתי כמה דקות לפני כן כשרבתי עם אבא עליה. אבא שכבר הבין את טעותו אמר לשלם, אני שלא רציתי את זה עליי אמרתי שלא צריך, זה כבר לא משנה בלאו הכי. הלכתי לחדר. אמא פתחה אלבום תמונות משותף ב-Google Photos לתמונות של קייט. הוספתי הרבה תמונות ונזכרתי בה. יש תמונה שלה כגורה על הגב שלי בגיל 7 או 8, אפילו אין לי שם את כל השיניים עוד. אבא שלי נכנס לחדר שלי להתנצל על בחירת מילים לא טובה בוויכוח ולומר שכן היה אכפת לו מקייט ושהוא גם עבר את זה עם שלושה כלבים בילדותו. הוא עשה את הדבר הנכון, הראוי לאבא טוב ואכפתי, אבל זה עדיין עצבן אותי. הוא כל הזמן נכנס איתי לריבים, רב באופן מלוכלך, יורד לפסים אישיים, אומר דברים שהוא לא צריך לומר, ואז בדיעבד מתנצל על איך שהתנסח ועושה מחווה טובה עבורי (עדיין יש לי שובר לבנדיקט כמחווה טובה על פעם אחרת שהוא התווכח איתי, קילל אותי ואחר כך הרגיש רע והתנצל). הוא לא יכול פשוט ללמוד מטעויות ולא להיכנס לוויכוחים או לכל הפחות לא להתווכח בצורה הפוגענית הזו שוב ושוב? אבל אני מניח שאי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים ואי אפשר לשנות את האישיות לאבא שהתנהג ככה מהילדות שלי.
למחרת התוכניות לא השתנו, המשכנו לטייל רוב היום, למרות שהרגשתי שזה חסר משמעות. היינו במקומות יפהפיים והרגשתי ריקני לחלוטין. מה אכפת לי שאנחנו במקום הזה? רק רציתי להישאר במיטה. בקושי אכלתי, גם חשתי בחילה מהנסיעה בסללומים בהרים. ניסיתי בערב להזמין את הטיסה ארצה באמצעות שובר מהעבודה אבל זה לא עבד והתעצבנתי עוד יותר. ההורים התכוננו לעזוב ביום למחרת. הלכנו למסעדה. בעיר עוד היה הפסטיבל הרומי הזה. יום קודם שראיתי את זה בצהריים ממש התלהבתי, זה נראה כיפי וקסום, משהו לספר לחברים. עכשיו זה נראה לא במקום פתאום, מיותר, היה יפה אבל לא יכלתי להינות מזה. בשבועיים קודם לכן תהיתי מה לעשות עם שארית החופשה שלי אחרי שההורים הולכים; האם לנסוע עוד צפונה לספרד טרם אחזור לליסבון? האם לחזור לליסבון בהדרגה תוך כדי שאני נשאר במקומות כמו טומאר? האם ישר לחזור לליסבון ומשם לעשות מסע כוכב למקומות כמו סינטרה? או שמא לחזור ישר לליסבון ומשם לטוס לכמה ימים באיים כמו האזוריים או המדיירה? אבל לא היה לי חשק לטיולים יותר. אני עכשיו כותב את זה, אני בחופשה, אבל אני בדירה, לא יודע מה לעשות. לא דמיינתי שלא אראה אותה יותר, שלא אלטף אותה יותר. אולי אני מגזים שאני עדיין באבל, כבר עברו כמה ימים, וזו רק חיה לא בן אדם. וגם לא שאני טיפוס טבעוני או משהו שמבחינתו אין הבדל, רחוק מזה. אבל זו קייט. בת בית 20 שנה. מה זה בית בלעדיה?
ביום למחרת, תוך כדי הנסיעה במקומות יפים מדי בהרים שעשו לי בחילה השיר הזה היה בפליילסט ומשום מה פגע בול
לא יודע מה לעשות עכשיו. לא שיש מה לעשות. כלום לא יחזיר אותה. הרגשתי כל כך אשמה שעזבתי אותה מלכתחילה. אמרתי גם להורים. שנה מיותרת בחו"ל. לא הייתי צריך לעזוב. פספסתי אותה. פספסתי את הלוויה של יונה והמפגש עם חבריי מהצבא. פספסתי את החבר שחזר מארה"ב לזמן קצר. פספסתי את האחיינית שלי שכרגע אני מכיר רק דרך מסך הטלפון. ובשביל מה? אני לא בטוח. ההורים אמרו שלא, שזה היה מעשה אמיץ, צבירת חוויות, פתיחת ראש, הזדמנויות נסתרות, אבל הם תמיד אומרים דברים כאלה, מנסים להעלות לי את הביטחון. לפחות אני חוזר בקרוב. למרות שהבית לא יהיה אותו דבר.