טוב היה לי סופ"ש עמוס חוויות אז הגיע הזמן שאכתוב אותן.
אך אתחיל עוד קודם. חזרתי מחו"ל ולא דיברתי עם המלכה זמן מה. איני יודע אם לקרוא לה המלכה שלי, שכן לא ממש קבענו הגדרות כאלו. פגשתי אותה פעמיים בסופ"ש אחד בערך שבוע לפני הפרויקט כמדומני, אולי קצת יותר. לאחר מכן התכתבנו ונראה שהיא קצת דוחה אותי. היא לא מעוניינת במערכת יחסים, שזה דיי הגיוני שכן יש בינינו קצת פער גילאים ואנו במקומות קצת שונים בחיים וגם אנחנו כנראה לא מספיק מתאימים בדברים אחרים. היא גם אמרה לי שאני לא מוכן באמת להיות עבד שלה, שכן היא דורשת שעבוד טוטאלי וזו אמנם פנטזיה שלי, אבל זה גם מלחיץ אותי, אני אדם דיי חרדתי, לאבד שליטה לגמרי זה מפחיד. גם בכללי אני כנראה לא יכולה להשביע את רעבונה מבחינת בדס"מ, שכן היא באמת סדיסטית ואני לא ממש מזוכיסט, למען האמת אני דיי רגיש, כשהיא הכאיבה לי רק קצת זה היה דיי הרבה בשבילי, רעיונית הייתי רוצה להצליח להכיל כאב בשבילה, אבל פיזית זה קשה מדי עבורי. היא מוצאת אותי מושך, שזה מחמיא לי, אך היא גם לא רוצה להיות אימפולסיבית ולפעול רק מהבטן. אז לאן ממשיכים מכאן? איני יודע, אנו לא מוגדרים, אך גם לא פתאום ניתקנו קשר לגמרי או החלטנו או שהיא החליטה לא לדבר או לא להיפגש. אותו סופ"ש עדיין היה חוויה טובה עבור שנינו, אני מרגיש שאני נשלט מאוד טבעי ושהיא שולטת מאוד טבעית, זה כמו הצדדים ההפוכים של שני מגנטים, יש נטייה טבעית להימשך. אז הרגשתי קצת שהאופציות נשארו פתוחות וסגורות יחדיו.
אז לאחר שחזרתי מחו"ל ובמיוחד כשראיתי שלמלכה היה יום הולדת, כתבתי לה, איחלתי לה מזל טוב וסיפרתי קצת על החוויות שלי מחו"ל. הרגשתי נינוחות מצדה אז יומיים לאחר מכן חשבתי לשאול אותה על מסיבת הפמדום של הסופ"ש. ראיתי שבפעם הראשונה מזה מלא זמן אהיה בבית ופנוי במוצ"ש. כמעט תמיד שמים לי משמרות במוצ"ש. וגם הרגשתי בשל סוף סוף לנסות ללכת למסיבה כזו, לראות מה קורה שם, לנסות אולי לחוות את זה. בנוסף, ראיתי שבסופ"ש יצא הסרט החדש של ליאם ניסן שהיא התלהבה מהטריילר שלו במפגש הראשון שלנו כשהלכנו לראות את משימה בלתי אפשרית 7. היא מתה על אקשן חסר מעצורים. ראיתי שזה קיבל דירוגים יחסית נמוכים, אבל לי לא שינה, רציתי ללכת לראות איתה סרט כדי ללכת לראות איתה סרט, לא עבור הסרט עצמו. אז ניסיתי לכתוב לה שוב, אבל היא קראה את הפוסט הקודם שלי שמסכם את חוויות חו"ל שבו כתבתי הרבה על הבנות שפגשתי שם ונראה שהיא לא מרוצה. במהרה היא הכניסה אותי מחדש למיינדסט של הנשלט שלה, היא עושה את זה כל כך בטבעיות. כתבתי לה שהיא מניפולטיבית, כאילו בקטע טוב, אני פשוט נמשך לרעיון הזה שיעשו לי מניפולציות באופן... לא בריא. אבל היא טענה שמה פתאום! שהיא טבעית ככה, זה לא מתוכנן. עדיין היא מצליחה לסובב אותי ממש בקלות ולגרום לי לשקול מילים ולהלל אותה. אז כן דיברנו על האורדורה ובסוף הזכרתי גם את הסרט של ליאם ניסן והיא התלהבה.
יום לאחר מכן, קמתי להודעה לא צפויה ממנה שהיא כתבה לי שהיא ברעננה לפרק זמן קצוב ושאני יכול לבוא לפגוש אותה. קמתי במהרה, התלבשתי, צחצחתי שיניים ויצאתי מהבית אפילו בלי לאכול. ראיתי שלא יהיה לי זמן רב לפגוש אותה, אבל הייתי מוכן רק לבוא לנשק את ידה וללכת. לקחתי אוטובוס אבל הוא לא לקח אותי כל הדרך ולא היה אוטובוס נוסף שייקח אותי את שאר הדרך או את חלקה בזמן הקרוב. היא כתבה לי לעזוב את זה, אבל אני כבר התחלתי לרוץ. היא כתבה לי לא לרוץ, אז הפסקתי, אבל עדיין הלכתי מהר, ראיתי שהדקות אוזלות. הגעתי קרוב אליה אבל טעיתי בפניה כנראה, היא התקשרה אליי וניסתה להבין מה קורה ובסוף הצלחתי להגיע אלייה והתחבקנו ונישקתי את ידה והרחתי את הריח המדהים שלה והיא כבר הייתה צריכה ללכת. קניתי קולה כדי לא למות מהתייבשות וישבתי כמה דקות ואז התחלתי לחזור הביתה. היא כתבה שאולי תוכל לפגוש אותי שוב באחת במקום אחר בעיר. אולם, הייתי צריך כבר לחזור הביתה. אני בדירה חדשה ולא היה לי ארון בחדר, אז אמרו שיגיעו להרכיב לי את הארון בין אחת לחמש. ביאס אותי רצח. לפחות כן הגיעו להרכיב אותו בזמן ועשו עבודה טובה. אבל כבר בשלב הזה לגמרי נכנסתי מחדש למיינדסט של הנשלט שלה. התרגשתי לפגוש אותה בשישי לסרט.
נפגשנו בשישי, בתחילת היום היא כתבה לי לקנות קצפת וסירופ שוקולד טבעוניים לקראת שבת, עשיתי זאת בהצלחה. אחים שלי לא הגיעו לארוחת שישי אז לא היה מה שייעכב אותי, אבל היא כתבה לי להגיע אליה רבע שעה לפני הסרט, היא גרה דיי קרוב לקולנוע. עדיין, רציתי להקדים ליתר ביטחון אם יהיו עיכובים בדרך. לא היו לי אבל באמצע הנסיעה קלטתי שלא שלחתי לה צילום מסך של הווייז כפי שהיא ביקשה אז נלחצתי. הגעתי עדיין כמה דקות לפני הזמן, אז ניסיתי להסתכל מהר על סרטון של איך לעשות פוט מסאז' טוב, תמיד כדאי להיות מוכנים. דקה או שתיים לפני הזמן המיועד כתבתי לה שאני שם, אבל היא לא הגיבה. עשר דקות לפני הסרט היא כתבה שהיא צריכה להוציא את הכלבה לטיול. יש לה כלבה חמודה, אבל אני ייקה לחוץ, אני מגיע בזמן לדברים, קשה לי עם איחורים, גם אמרתי לה את זה כשהיא יצאה. היא אמרה לי להירגע כי יש 20 דקות פרסומות, אמרתי שבבתי קולנוע שונים יש זמנים שונים, גם זכרתי שתכלס לסרט הקודם שראינו גם נכנסנו קצת באיחור ואז לא יצאנו בכזה עיכוב. היא אמרה שהיא מאחרת כרונית, שזה קשה לי כי אני מקדים כרוני, אני מרגיש את האיחור בדם שלי. אמרתי לה שהסרט הוא רק 90 דקות והיא הופתעה ושהוא קיבל ביקורות לא כל כך טובות והיא עוד יותר הופתעה. "זה ליאם ניסן, איך ביקורות לא טובות?" אז סיימנו עם הכלבה ויצאנו. הגענו כפי שציפיתי באיחור מה, אבל לא יותר מדי. רציתי גם שנגיע בזמן כדי שהיא תתלהב מהאולם. זה היה במובילנד ויש להם שם אולמות עם ספות, זה מאוד נחמד. בפעם שעברה היינו באולם רגיל אבל לאותו הערב הזמנתי באולם עם הכורסאות. זה כיף, כורסאות זוגיות כאלו, זה מאפשר קצת להתכרבל במהלך הסרט. וזה מה שעשינו מהחצי השני, אחרי שהפופקורן נגמר היא שמה את הראש עליי ומאוחר יותר גם את הרגליים והיא ידעה טוב מה היא עושה לי. זה היה מאוד נחמד. בסוף הסרט היא אמרה שהיא מבינה למה זה קיבל ביקורות שליליות. אני דיי נהניתי מהסרט, לא המציא את הגלגל, אבל סך הכל כיף. ועוד יותר נהניתי מלהיות שם איתה כשאנחנו מחובקים. חזרנו לרכב, לקח לנו זמן להבין איך מגיעים בכלל לחניון, יש שם מבנה דיי מטופש. בדרך היא אמרה לי כמובן להחזיק לה את הדברים. כשהגענו פתחתי לה את הדלת לפני שהלכתי להתיישב, אני ג'נטלמן. לפני שיצאנו מהקולנוע היא ראתה במסכים שם טריילר לנקודת שוויון 3. היא אמרה שהיא מתה על השניים הראשונים ושחייבים לראות את זה כשיוצא והופתעה כשאמרתי לה שלא ראיתי. היא אמרה לי שאני חייב לראות ושיש בנטפליקס. כשהגענו לבית שלה היא הזמינה אותי פנימה לראות את הסרט. זה מה שהיה חסר לי ביציאה הראשונה שלנו לקולנוע כשהייתי עצור מדי וחזרתי הביתה. עכשיו הרגשתי יותר פתוח ונכנסתי לבית שלה.
היא אמרה לי להוריד נעליים ולהתיישב לה על הספה, להישכב בעצם, ולמצוא את הסרט בנטפליקס. היא אמרה לי לקרוא בקול רם את שורת הפתיחה. ואז היא התיישבה עליי, כרכה את הרגליים שלי סביבה והתרפקה. ראינו ככה את הסרט. זה היה כל כך כיף, הריח שלה והמגע שלה. מדי פעם היא אמרה או עשתה דברים שרק גרמו לי לרצות למשוך אותה אפילו יותר קרוב אליי, להתחבק יותר הדוק. לא יודע למה אבל זה ריגש אותי בשלב מסוים, נתן לי הרגשה שאני לא לבד, כמעט דמעתי. רק רציתי להתחבק עמה יותר הדוק עד שלא יהיה רווח בין האטומים שלנו ואני אטמע בה. אני לא חושב שהיא הבינה כמה זה היה מיוחד בשבילי, היא פשוט המשיכה עם הקסם שלה והטיזינג. הגיעה דמות למסך והיא אמרה שזה קווין ספייסי, אמרתי שזה לא קווין ספייסי כי הוא לא... היה קווין ספייסי כאילו. זה סרט מ-2014 אז זה יכל להיות קווין ספייסי, עוד עבדו איתו בהוליווד, השחקן נראה דומה לקווין ספייסי, אבל אני ראיתי מלא סרטים עם קווין ספייסי, ממש אהבתי אותו לפני שידעתי על כל השיט הסודי שלו, וזה לא היה הוא. אז היא אמרה: "אתה אומר שאני טועה?" המלכה לעולם לא טועה. אבל כאילו, מה זה לעולם לא? אם היא אומרת משהו שאני יודע שהוא עובדתית לא נכון אני צריך להתעלם מהאמת עבור המלכה? זה דיי מטופש לא? אז היא נתנה לי מרפקים לזין עד שאני אגיד שזה קווין ספייסי, אבל נשארתי בשלי, אמרתי לה שאני פשוט אומר את האמת, אבל היא אמרה שזה לא קשור לאמת זה סתם האגו שלי ואז היא התרחקה ממני. בשלב מסוים רציתי לחזור לתחושה הקודמת, איך שהיה כשהיינו מחובקים, כי היא המשיכה לעשות לי טיזינג. אז ניסיתי להיות אקטיבי ולחבק אותה אבל היא לא נתנה לי. זה ביאס אותה. וחשבתי על מה שהיא אמרה שזה אגו והבנתי שיש בזה משהו, כי באמת מה חשוב לי להגיד שזה לא קווין ספייסי? אני כנראה עושה את זה כדי להפגין את "האינדיבידואלית המיוחדת" שלי. הזהות שלי הפכה להיות קשורה בין השאר בזה שאני אדם שאוהב קולנוע, אז אני יודע דברים על קולנוע ורוצה להפגין את הידע הזה, בין השאר על ידי זיהוי שחקנים ואיפה הם היו וכל זה. אז אני מניח שאולי רציתי הכרה ממנה על הידע שיש לי, להראות לה את הערך שלי. אבל לה זה לא משנה, לסתור את המלכה זה כאילו לנסות להתעלות עליה, זה לא מקובל, יש היררכיה ברורה. אז כשהשחקן הזה חזר למסך אמרתי "אה הנה קווין ספייסי" והיא ישר קפצה עליי בחזרה, שמחה שהצליחה לאלף אותי. התניה פשוטה, חיזוק שלילי, לקחת משהו שאני אוהב עד שאני מתנהג כפי שהיא רוצה. בשלב מסוים התחלתי לעשות לה מסאז' והיא כל הזמן דרשה יותר חזק. ממש רציתי להתאמץ בשבילה אבל היה קשה לתחזק את זה לאורך זמן בכוח שהיא רצתה. והיא דרשה גם שאתרכז בסרט כל הזמן או שהיא העביר אחורה עד שאתרכז. כשהיא שכבה עליי היא כל הזמן אמר לי לא להירדם. אמרתי לה ש-"אני לא נרדם המלכה". אני לא טיפוס שנרדם בסרטים. אני זוכר כשהייתי מזמין חברים אליי לראות סרט והם נרדמו, זה מעליב. כשנגמר הסרט (אחלה סרט) היא רצתה להמשיך לראות את הסרט הבא, אבל כבר היה שלוש בלילה בערך. היא שאלה אותי אם אני רוצה לישון שם. כמובן שרציתי, יכלתי להישאר מחובק אליה ככה לנצח, טוב אולי מדי פעם צריך כזה לאכול, לשתות, להתפנות וכל זה, אבל אם לא, לגמרי היתי נשאר מחובק לנצח. אבל אני גר עם ההורים ולקחתי את האוטו של אמא. אם אני לא בבית והאוטו לא שם הם בטח ידאגו. אפשר לכתוב לאמא שאני ישן בחוץ אבל אז זה מעלה עוד הרבה שאלות. הם יקלטו שהייתי עם בחורה וישאלו הרבה שאלות מביכות שאני לא רוצה לענות עליהן. אני לא אומר להם אפילו כשאני יוצא לדייטים, זה מביך אותי לדבר איתם על זה. אז הבנתי שאני צריך לקום כבר וללכת. אז נראה לי היא הוציאה שוב את הכלבה לטיול, התחבקנו חיבוק אחרון וחזרתי הביתה, היא אמרה לי לכתוב לה כשאני מגיע.
כתבתי לה כשהגעתי והמשכנו להתכתב עוד איזה שעתיים. התכתבנו על זה שהמלכה תמיד צודקת ושאני חייב תמיד להצדיק אותה גם אם היא אומרת משהו לא הגיוני כביכול. זה קווין ספייסי, הוא פשוט שחקן כל כך טוב שהוא נראה כמו שחקן אחר. היא התעכבה על זה כדי שאבין את ההיגיון מאחורי זה, הבנתי את זה כמשהו שירסן לי את האגו וישים את המלכה במרכז. היא דייקה לי שכשזה נוגע לגבולות ולרגשות שלי אני צריך להיות כנה ופתוח כמובן ובנוגע לנושאים אחרים כשמדברים עליהם אם אני בטוח שהמלכה אומרת משהו לא נכון אני יכול לנסות להעשיר אותה בידע שלי אבל לעולם לא בצורה מתנשאת או מזלזלת, ואם היא לא מסכימה עם מה שאמרתי זה התפקיד שלי למצוא דרך להצדיק אותה בכל זאת, כי המלכה תמיד צודקת.
כתבתי לה ככה: "הבנתי שזו מערכת חכמה שבמרכזה המלכה. המלכה טובה לנתיניה, לכן אין צורך להביע התנגדות כשזה נוגע לגבולות אישיים, רק צריך להיות כנה ופתוח והיא תבין. כשזה נוגע לשאר הדברים המלכה רוצה ללמוד ולהתפתח, אבל לעולם אין לשכוח את יחסי הכוחות, מי המלכה ומי הנתין הפשוט. לכן אם אני חושב שהמלכה אמרה משהו שאינו נכון אני יכול לשאול לכוונתה, אני יכול להציע את מה שאני חושב כנכון, אבל תמיד כנתין, הנתין לעולם לא יתחצף למלכה או שיגורש מהממלכה. כאשר המלכה מקבלת את תשובתי אודה לה כי זכיתי לעונג מיוחד במינו להעשיר את המלכה. כשהמלכה לא מקבלת את תשובתי אבין שתשובתי אינה נכונה. אם אינני מסוגל להאמין בכך, עדיין אין צורך להילחם עם המלכה, שכן זה לא יועיל לא לי ולא למלכה. אצדיק את המלכה למען שלום ושגשוג בממלכה." היא הייתה מרוצה.
אחרי איזו שעה וחצי של התכתבות רציתי לישון אבל גם הייתי כל כך... המילה הזאת שאני לא אוהב להגיד כי יש לה מצלול נורא. היא הדליקה אותי. אז ביקשתי רשות ממנה... לעשות את... זה, כשאני חושב עליה. היא כתבה לי לנסח את זה מחדש ולהתחנן, אז עשיתי זאת בטקסט מפורט והיא נתנה לי רשות, אך לחשוב רק על השליטה המנטאלית שלה בי או על רגעים שהיו לנו, לא על פנטזיות לא ריאליות. אז עשיתי את זה וגמרתי תוך דקה בערך, טוב התחכתי בו עוד קודם תוך כדי שניסחתי את תחנוניי. כתבתי לה כשסיימתי וכתבתי לה שאני מעריץ אותה. היא כתבה לי שהיא נהנית מהשיחות עמי ושהיא תפרסם את מה שכתבתי, אז התלהבתי מכך שהמלכה משתמשת בי כדוגמה טובה. כבר היה שש בבוקר, הגיע אור יום, אז הלכנו לישון, היא כתבה לי לכתוב לה בסביבות שתיים. התעוררתי בסביבות 12 וחצי. כתבתי לה בשתיים כפי שביקשה וקצת לפני חמש יצאתי אליה.
קבענו להגיע אליה יותר מוקדם כדי שאראה את נקודת שוויון 2 שהתחלנו בלילה. היו לה עוד תוכניות עבורי. רציתי להגיע בסטייל למסיבה בערב אז באתי מחוייט, עם וסט ועניבה. לא שכחתי את הקצפת והסירופ למרות שידעתי כבר מראש שהם לא עבורי. אני לא הכי בנוח להתפשט במועדון ככה בפומבי, גם אם זה לא עירום מלא וגם אם מובן שהכל בהסכמה, אני לא הכי בנוח עם זה, בטח בפעם הראשונה. אז היא אמרה שזה בסדר ושיהיו שם נשלטים אחרים שהיא תוכל להפוך לעוגות. הגעתי אליה כפי שהגעתי והיא התלהבה מזה בלשון המעטה. היא אמרה לי שאני "חתיך" מספר דו ספרתי של פעמים והתעקשה לצלם אותי. שמחתי ששימחתי אותה. היא שמה את הידיים שלה עליי והמבט שלה רצה לטרוף אותי. פאק זה היה כיף. אחר כך היא שמה את הסרט וחזרנו לפוזיציה שהיינו בלילה, הורדתי כמובן את הבגדים המחוייטים שיהיה יותר נוח וצפינו בסרט. פדרו פסקל היה שם אז הזכרתי לה מה הוא עשה במשחקי הכס ונדמה לי תיארתי חצי מעלילת הסדרה. נראה לי היא התלהבה מזה שאני זוכר את כל הדמויות והעלילות שהיו שם. או שזה רק בראש הגיקי שלי שרוצה שיתלהבו מהידע הגיקי שלו. אחרי שהסרט נגמר היא נתנה לי משימות, נגמרו המשחקים. הייתי צריך לטאטא לה את הבית ואז לשטוף ואז להוציא את הכלבה לטיול ולזרוק את האריזות לפח הכתום ואז כשחזרתי לנקות גם את השירותים וגם את הניקוז במקלחת משיערות. על הדרך גם ניקיתי לה את השולחן. פחדתי כל הזמן שהיא תעיר לי על משהו שאני עושה לא בסדר, כי היא מעירה לי לא מעט. אני מרגיש כזה חסר תועלת כשאני עושה את המשימות האלה. כאילו היא מרגישה אז כלפיי בדיוק הפוך, היא אוהבת שמשרתים אותה ומביאים לה תועלת, אבל אני מרגיש שאני פשוט עושה את הדברים האלה לא טוב כי אני לא יודע מה לעשות. לא שאלו דברים שאף פעם לא עשיתי, אבל אלו דברים שאני לא עושה הרבה ותמיד הכל מסובך יותר במגרש זר. יש דברים שלה מובנים מאליהם ולי לא ואז אני מרגיש אידיוט לא שימושי. היא גם אומרת הרבה משימות ביחד ואז אני מתחיל ומנסה להיזכר אם שכחתי משהו, אסור לי לאכזב! אז לעשות מטלות מרגיש לי פחות טוב לצערי למרות שאני רוצה להיות שימושי עבור המלכה.
לבסוף סיימתי עם המשימות, חזרתי ללבוש המחויט שהמלכה המשיכה להתלהב ממנו, יצאנו ונסענו. היא הסבירה לי קצת מה יהיה שם, נתנה לי הוראות: אם שולטת אחרת פונה אליי להגיד שבאתי עם המלכה XXXX ולבקש ממנה אישור אם השולטת האחרת רוצה להשתמש בי. דיברנו על עוד דברים, התלוננתי קצת על העבודה שלי וזה גרם לי לפספס איזו פנייה מסתבר, היא רצתה להגיע מוקדם כדי לתפוס לוקרים, אבל גם יצאנו קצת באיחור כי היא חיפשה את הכתר שלה, לבסוף סיכמה עם נשלט קודם שלה שיביא לה. היא שאלה אותי מה אני חושב על פוט פטיש, אמרתי לה שאני מבין את זה אבל אין לי ממש את הפטיש הזה. אני מבין את זה מבחינה רעיונית שרגליים זה התחתית ונוגע בקרקע ומלוכלך ולנשק אותן זו קצת עם אלמנט של השפלה "אתה ראוי לנשק רק את החלק הכי נמוך שבי", אבל אסתטית אני לא כל כך נמשך לרגליים עצמן כמו שאחרים נמשכים. לא הספקתי לסיים את המחשבה שלי כי הגענו לחניה וראינו אאודי שעושה דאבל-פארקינג בוטה ברמות וקיללנו אותו.
נכנסנו לבניין, עלינו במעלית ונכנסנו למועדון. קצת התעכבנו בכניסה, המלכה אמרה שלום לכל מכריה, הנשלט הקודם שלה (שאני מניח שעדיין סוג של נשלט שלה ברמה מסוימת כי נראה שהם בקשר טוב), הביא לה את הכתר שהיא דיברה עליו והיא אהבה את זה. כשנכנסנו ממש למועדון הייתי קצת בהלם. היה גבר ערום שמישהי התעללה בו ממש במרכז החדר. אמרו שיש חדרי סשנים וכל זה וחשבתי "זה סשן, זה מה שקורה בחדרי סשנים, אבל ברחבה עצמה יהיה יותר רגיל" - אז לא, זה ממש במרכז וקשה להתחמק מזה. אם זה במרכז מה קורה בחדרי הסשנים?? כנראה ממש זיונים. אני לא בנוח עם עירום מלא, במיוחד של גברים, והיה שם לא מעט, אז פשוט ניסיתי לא להסתכל לשם. אני נהגתי, אז נתתי את פתקון השתייה למלכה. היא הזמינה וויסקי חזק ונתנה לי לגימה מהפה שלה. ניסיתי להיות קינקי קצת, להשוות למה שהולך שם, אבל לא התקרבתי בכלל. רוב הזמן פניתי לכיוון הבר ואכלתי חטיפים. תודה לחטיפים, זה מרגיע ונותן נחמה. המלכה פגשה עוד נשלט והתלהבה גם ממנו כי היה בלי חולצה, היא הלכה למרכז החדר והיא עשתה ממנו עוגה, זה היה מוזר לי לראות, אני מניח שזה פשוט לא הקינק שלי. פנו אליי כמה נשים שם, מישהי הסתכלה לי על היד ושאלה למה אין לי צמיד של פנויים, לא ידעתי מה זה ואמרתי לא שאני עם המלכה XXXX אז היא הלכה. היא הייתה יפה אז רציתי להגיד לה שהמלכה היא לא בדיוק המלכה שלי אלא רק שולטת עליי באותו הערב ושאני יכול לבקש מהמלכה רשות לשחק והיא כנראה תיתן, אבל לא רציתי להיות בוטה או נלהב מדי וגם לא באמת ידעתי מה זה בכלל לשחק, גם כשראיתי מלא אחרים שם "משחקים", לא הבנתי מה בדיוק אני אמור לעשות. עוד שתיים פנו אליי והחמיאו לי על האאוטפיט ושאלו עם מי אני ואז הלכו. אז המלכה חזרה והתיישבה וסימנה לי להתיישב למרגלותיה ולחלוץ את עקביה. היא אמרה לי לעשות לה מסאז' ברגליים. באותו הזמן נשלטים אחרים גם שירתו אותה, היא נראתה מרוצה. היא כל הזמן אמרה לעשות לה מסאז' חזק יותר, ממש עשיתי חזק והיא המשיכה לומר "חזק" אז ממש התאמצתי אבל זה היה קשה. מישהו מבוגר עמד לידה גם ועשה מסאז' נראה לי והיא אמרה שהוא מסאז'יסט מקצועי, הרגשתי לא טוב מספיק, אבל המשכתי להתאמץ עד שהידיים כאבו לי מדי מכדי להמשיך, האמת אני עדיין מרגיש את זה. נשלט אחר הביא לנו פיצות והיא סימנה לי להתיישב לידה. שולטת אחרת הלכה עם נשלט שהיה שכוב על הרצפה לידנו, שניהם חייכו ונראה שכל כך נהנו מזה וזה נראה לי מתוק דווקא, נתן לי להבין קצת את כל השוק שראיתי במרכז החדר. אנשים ממש מאושרים מזה. לאחר מכן המלכה הלכה לחדר סשנים עם נשלט או נשלטים ואני נשארתי קרוב לכניסה והיא אמרה לי שאם שולטת אחרת ניגשת אליי, להגיד לה שאני איתה אבל גם שהיא מרשה לי לשחק, אם הכל מהסכמה ועם גבולות ברורים. קיבלתי ממנה את ההרגשה שהיא רוצה שאשחק עם שולטות אחרות, אולי קצת בקטע של להשוויץ בי ולחלוק את "החטיף" שלה עם אחיותיה השולטות.
נשארתי לבד, אחרי כמה דקות קלטתי מישהי שמוכרת לי. מישהי שהייתה עמי בחטיבה, אני חושב שהיינו מיודדים אז, אבל הלכנו לתיכונים שונים. שמעתי בעבר מחבר של חבר שהיא עובדת או עבדה בדאנג'ן, אבל לא ידעתי אם זה נכון. מה שכן, חשבתי עליה בעבר, וחשבתי עליה עוד יותר אחרי ששמעתי את השמועה הזו. כי דווקא זכרתי אותנו דיי מתאימים יחסית. היינו כזה שנינו באיזו תוכנית מחוננים ונראה לי שעשינו כמה שיחות ארוכות, נראה לי שהיא גם אהבה את אותה מוזיקה כמוני אבל אולי אני זוכר לא נכון. אבל מישהי שאוהבת את הביטלס זה דיי חלום עבורי בבת זוג, כן, סף קבלה דיי נמוך, אבל חשוב. אבל אם היא גם שולטת אז אנחנו עוד יותר מתאימים. מזכרוני היא גם הייתה מאלפת כלבים או משהו כזה וידעה צרפתית ברמת שפת אם, אבל אולי אני מבלבל עם מישהי אחרת. כמובן הרעיון שאנו מתאימים הוא רק בראש שלי ויש לי אותו עם עוד נשים בחיי, או יותר נכון שיצאו מחיי ממזמן ואני עדיין זוכר פרטים שוליים עליהן למקרה שאי פעם ניפגש ואני אדהים אותן בכמה דברים זכרתי עליהן והן ירגישו במרכז העולם ויתלהבו ממני. אבל זה לא באמת דבר שקורה אי פעם. אז ראיתי אותה ולקח לי זמן להיות בטוח שזו היא, גם נראה שהיא לא מזהה אותי, אבל אם שמעתי בעבר שמועה שהיא עובדת בדאנג'ן, דומינה ממש, ואני רואה אותה בליין פמדום, זו בטוח היא, מה הסיכוי שזו מישהי שונה שפשוט נראית ממש כמוה? תהיתי אם לגשת אליה אבל נראה שהיא שם עם חבר שלה, גבר ללא חולצה, גבוה וחטוב, נראה חתיך בהגזמה, מה שהמלכה אומרת עליי, אבל הוא באמת, לי אין קוביות וכזה אני שחיף. הם התנשקו ממש, נראו מאוד בקטע אחד של השנייה. אבל הייתי מסופק גם סתם לדבר עמה, לזכות להכרה שהיא זוכרת אותי ולהרגיש פחות לבד ככה - הנה שנינו מאותו מקום והגענו לאותה קהילה, יש בזה משהו מאחד. אבל אולי מבחינתה יש בזה משהו מביך. אולי בגלל זה היא לא יצרה קשר עין. אבל בעוד אני חושב עליה שולטת אחרת ניגשה אליי, זו השולטת שראיתי מקודם הולכת על נשלט, שנראה שזה ממש בליבה. גם היא נראתה יפה ובאה בלבוש מהמם. היא גם אהבה את האאוטפיט שלי ושאלה אם אני לבד. אמרתי לה שהגעתי עם המלכה XXXX ואז היו לה פנים של פאדיחה כזה כשהבינה מי זו ונראה שהרגישה פחות בנוח ואמרה שכדאי לי לשאול אותה לרשות, אבל אמרתי לה שהמלכה נתנה לי אישור לשחק אם מישהי ניגשת אליי. אז היא שמחה ושאלה מה אני רוצה לעשות. היה קשה לדבר ולתקשר נורמלי בגלל העוצמה של המוזיקה, אז כשהיא נתנה הרבה מונחים של בדס"מ שלא הבנתי, הרעש לא עזר. הסכמתי לסגוד לרגליה אז התיישבנו בצד והורדתי לה את הנעל והתחלתי לנשק אותה. אין לי ניסיון בזה אז ניסיתי לעשות פשוט מה שאני מרגיש שמצופה ממני אז פשוט הסתכלתי לה על הרגל והתחלתי להתמזמז עמה כאילו הייתה האישה עצמה ולא הרגל. מדי פעם נתתי מבט חטוף למעלה לראות אם היא מרוצה והיא חייכה וסימנה לי להמשיך, מתישהו היא אמרה לי להכניס את הרגל שלה לפה, אז עשיתי את זה, ניסיתי בהדרגתיות לבנות את זה, בסוף ממש ללקק לה בין האצבעות ואז לעלות במעלה הרגל ולחזור, היא נראתה מאוד מרוצה מזה, עם חיוך כנה כזה, זה עשה לי טוב על הלב להצליח לספק אותה ולו במקצת. אבל היא רצתה רק רגל אחת, אז סיימנו וקמתי והיא שאלה איך היה ואמרתי לה שנהניתי להביט בה מלמטה מחייכת והתחבקנו והיא המשיכה לנשלטים אחרים אני מניח. היא השרתה אווירה נינוחה ונעימה, היה נחמד ביותר.
המלכה חזרה והחלה להתעלל יחד עם עוד שולטת בנשלט הקודם שלה, זה שהביא לה את הכתר. הן הלכו עליו ובעטו לו בביצים ואז ירקו עליו מים. הן כל הזמן קראו לי ולעוד נשלט להביא להן מים כדי לירוק עליו לכיוון הפה. זה היה לכיוון הפה אבל הרוב פספס ובמהרה הוא שכב בתוך שלולית גדולה. באמצע החדר מישהי טפטפה שעווה על גבר ערום אחד ולידה שולטת אחרת התעלעלה בגבר ערום אחר. לא אהבתי את מה שאני רואה לידי, לא מראה אסתטי במיוחד, ולא אהבתי את מה שראיתי באמצע החדר, טו מאץ' עבורי. אז לא ידעתי לאן להסתכל. עדיין ראיתי את זו מהחטיבה שעדיין לא יצרה עמי קשר עין וזה היה קשה. כשהיא עזבה את המועדון ועברה ממש לידי ולא הסתכלה זה ממש צבט לי בלב. אנשים התחילו ללכת ואחרי שעה של יריקות נראה שהספיק למלכה. היא התחילה להיפרד מאנשים, לקחה אותי להיפרד מאור ודורה. גם כשנפרדה היא המשיכה להציג אותי לאנשים, נראה שהיא ממש התגאתה בי, לא הבנתי למה.
אחר כך כשחזרנו לאוטו היא דיברה על זה שכולם פנו אליה ודיברו על זה שאני חתיך. אני הייתי סקפטי וחשתי שנאה עצמית, אולי בעקבות ההתעלמות של זו מהחטיבה, אז אמרתי שאני מכוער. היא מלכדה אותי שוב ושאלה אותי אם אני אומר שהיא טועה והמשכתי להגיד שאני מכוער והיא לא הסכימה איתי והתווכחה איתי על זה שאני חתיך. היא אמרה את זה יותר מדי פעמים וזה גרם לי להרגיש קצת לא בנוח. אסור לי לסתור את המלכה אבל אני לא ארגיש כנה לקרוא לעצמי "חתיך".
כשהגענו לבית שלה היא המשיכה לדבר על כמה שאני חתיך ולשחק בי ולגעת בי בנקודות הנכונות כדי להפעיל אותי כמו מריונטה, למשוך אותי אליה מבלי להתאמץ. רציתי לנשק אותה, הריח, הדיבור, הנגיעות. בסוף היא אמרה לי שהיא ברעננה בשלישי בבוקר כמו בפעם הקודמת ואוכל להיפגש עמה לשעתיים בערך, שמחתי, למרות שקלטתי בדרך שיש לי פסיכולוג בשלישי בבוקר אז אזכה לפחות זמן עם המלכה.
בראשון לא כתבתי כי עבדתי הרבה ואז הייתי עייף, שלחתי הודעה לבוס שלי על שינוי ההעסקה שלי ונלחצתי ממש. כתבתי למלכה, כי קצת דיברתי עמה על זה בדרך יום לפני, אז היא הרגיעה אותי. היום הוא כתב לי שיהיה אפשר לשנות רק באוקטובר בערך. עוד לא הגבתי לו כלום, לא ממש יודע מה להגיב בכלל.
לא כתבתי כאן זמן מה, אז נראה שהגיע הזמן. הייתי בחו"ל שבועיים+ ולפני כן הייתי שבוע בחיפה, שזה לא חו"ל אבל הרגיש קצת חופשה עבור מישהו מהמרכז.
הייתי בפרויקט מוזיקלי דיי מגניב שעירב מוזיקאים מישראל ומגרמניה. קשה לי להגדיר את עצמי כמוזיקאי כיוון שאני לא עוסק בזה הרבה, אבל יש לי ניסיון מה בשירה; הייתי במגמת מוזיקה, הייתי במקהלה לפני ואחרי הצבא ועד הקורונה למעשה וגם לפני שנתיים השתתפתי באיזה מופע מוזיקלי שידידה שלי אירגנה. הגעתי לפרויקט הזה דרך חברים שלי. חבר אחד סקסופוניסט (ומנגן על עוד הרבה כלים) מוזיקאי תותח שלמד ולימד ברימון ויש לו חיבה רבה לגרמניה היה בפרויקט הזה לפני שנתיים, הוא שכנע חבר נוסף להצטרף לזה שנה שעברה, קלרניטן קלסיקאי שעכשיו לומד באקדמיה למוזיקה בתל אביב ושניהם שכנעו אותי להצטרף השנה, למרות שאני לא מרגיש עצמי מוזיקאי מקצועי כמוהם. אבל עדיין, נשמע כיף אז נרשמתי והתקבלתי. זה שבוע בחיפה, הגרמנים באים לפה, עושים חזרות על קטעים ובסוף מופע קטן ואז עוד שבועיים בוויימאר בגרמניה, אנו באים לשם, שוב חזרות מדי יום ולבסוף ארבעה קונצרטים בארבע ערים בגרמניה, אולם באותו איזור של ויימאר, לא נוסעים עד ברלין, המרחקים שם גדולים. בנוסף הייתה איזו סדנה של שלושה ימים איך שהפרויקט הסתיים, המשך לא ישיר של מהות הפרויקט. המוזיקה הייתה מגוונת, הייתה מנצחת רוסייה שהביאה לנו קטעים ביידיש, שזה הדגש של המטרייה מעל הפרויקט שלנו, קראו לזה Yidish Summer Weimar והיו שם עוד מוזיקאים מלבדנו. הייתה זמרת טורקייה-קורדית שהביאה לנו קטעים בטורקית וקורדית. היה קלרניטן שבעיקר עבד עם התזמורת והתמקד בכליזמר. והייתה נגנית קאנון יוונייה, גם היא עבדה בעיקר עם התזמורת, אך היה לנו קטע ששילב יוונית, טורקית, יידיש ועוד... רוח של עירוב תרבויות כזה, במיוחד כששרים את זה ישראלים וגרמנים יחד. גם בתוך הישראלים היו יהודים וערבים. נגן עוד הביא לנו קטע בערבית ועוד קטע תזמורתי. התזמורת כללה כלים קלאסיים כביכול - כינורות, ויולות, קלרינטים, פסנתר, חליל צד - אך גם כלים יותר "מודרניים" - סקסופונים, תופים, גיטרה חשמלית וסינטיסייזר - ובנוסף להכל כלים יותר "מסורתיים" - קאנון, עוד, בוזוקי, דרבוקה וגם ציתר שזה כלי שאפילו לא שמעתי עליו קודם, דומה לקאנון, לוח מיתרים כזה, אך עם סאונד שונה, האמת קצת דומה לגיטרה דווקא, כנראה קשור בסוג המיתרים.
זה לא סוג המוזיקה שאני רגיל אליו, לא לשמוע ובטח לא לבצע, אך העיקר היה יותר החוויה והאנשים. חברים שלי החליטו להשיג דירה בצפון, שנה שעברה הם עשו סוג של "יומיות" עם הפרויקט כשהיו בחיפה, נסעו לשם כמעט כל יום והבינו שזה סיוט. אז הם דיברו עם שתי בנות שהיו במקהלה גם שנה שעברה שגרות בקיבוץ כפר המכבי ושכרו דירונת לשבוע. היינו שם ארבעה בחדר, אני ושני החברים ועוד ישראלי נוסף, חבר של החבר הראשון מרימון. היה צפוף אבל רוב הזמן לא היינו שם אז לא נורא. בוויימאר היינו בהוסטל דיי במרכז העיר, עיר קטנה אך יפה מאוד. רוב הזמן הייתי בחדר עם עוד חבר אחד. בימים האחרונים, כשהפרויקט הרשמי למעשה נגמר ונמשכה רק הסדנה, עברנו שנינו לחדר עם שני החברים האחרים שהיינו יחד גם בדירונת בכפר המכבי.
הדברים הלוגיסטיים הללו משפיעים וחושבים עליהם והיו עוד עניינים עם החברים שגם מעצבים את החוויה הכללית וכמובן שבפרויקט כזה עוסקים במוזיקה הרבה וחושבים עליה, אבל מה שבאמת העסיק אותי הרבה שם (שם קרוב ושם רחוק) הוא, מה שמעסיק אותי כמעט תמיד, pretty women. מפגש עם הרבה גרמניות חמודות בפרויקט דיי אינטנסיבי שמכריח היכרות עמן, איך ניתן שלא לחשוב עליהן?
הייתה שטפי, גרמנייה חמודה אחת, מאוד פוליטית, פמיניסטית, ביסקסואלית, מדברת בשפת אינטרנט כל הזמן, ממוצא חצי אוקראיני אז מן הסתם היה לה מה להגיד על זה. מתלוננת על הפוליטיקה בגרמניה, אבל דווקא היה מאוד כיף איתה, בחורה משעשעת. כנראה האחת שהכי התקרבתי אליה שם, אבל לא הצלחתי להביא את זה לשום מצב.
הייתה תרזה, יפהפייה, בלונדינית, עיניים כחולות עמוקות, דיי גבוהה, נראית ממש ארית, חייכה כל פעם שיצרנו קשר עין, התרגשתי, לא ידעתי אם היא פשוט ככה או שהיא מחבבת אותי. רוח חופשייה מאוד, אוהבת לרקוד. בשבוע הראשון דיברנו דיי הרבה אבל אחר כך פחות. לא הייתי בטוח אם יש לה חבר, אבל כנראה שכן. ביום חופש שהיה לנו, הלכנו אנחנו, שלושת החברים, יחד עם כמה גרמניות, לטיולון בצפון. הלכנו להמבורגר כביש 90 ואז לאיזה יקב ברמת הגולן. אולם אז לדאבוני הייתי צריך לחזור לקיבוץ, לעבוד. אני עובד מהמחשב, אבל עדיין צריך להיות במקום עם אינטרנט יציב ובכללי מעדיף סביבת עבודה נוחה. בכל מקרה תרזה וגרמנייה נוספת הלכו עם החבר השני לכנרת. הוא סיפר לי שהיא סיפרה לו שהיא הייתה בישראל במרץ עם חבר שלה. הוא לא הבין אם היא סיפרה על חבר שלה בלשון עבר או הווה. כשהגענו לוויימאר אני חושב שראיתי אותה עם מישהו, אבל אני לא בטוח בקרבה.
בכללי נראה שכמעט לכולן שם יש חבר, מה שמעט ביאס אותנו - גבירותיי, אתן באות לפרויקט בינלאומי אינטנסטיבי לצעירים וכולכן תפוסות? למה נרשמתן לזה? בשביל המוזיקה?
חברי הקלרניטן בכלל היה מאובסס ברמה אחרת לאחת הגרמניות שהייתה גם שנה שעברה והיא לא רק תפוסה - היא תפוסה עם אחד הגרמנים במקהלה. אני לא יודע למה הוא ציפה אבל הוא כל הזמן היה סביבה. עדיין זה הביא לנו את אחד הימים הכי כיפיים בפרויקט כשהיה יום חופש ואותה גרמנייה הביאה אותנו לעיירה שלה באיזור הכפרי של בוואריה. טיפסנו על הר, ראינו נוף מרהיב ואכלנו אוכל לא כשר בעליל בחברה טובה. אחלה יום.
כולם גם אהבו את הזמרת הטורקייה ונגנית הקאנון היוונייה, הן היו כאלו מתוקות והצטרפו אלינו כשיצאנו לברים, לא היה "דיסטנס" והן הפיחו חיים ועשו צחוקים בכל מקום שהן הלכו. הן התנהגו ממש כאילו היו חברות הכי טובות אבל מסתבר שלא הכירו אחת את השנייה לפני הפרויקט. אבל היוונייה גרה באיסטנבול, איפה שהטורקייה נולדה, היא ידעה טורקית והזמרת נראה לי ידעה לפחות חלקית יוונית. הן שתיהן גם עשו לנו סמינרים קצרים על המוזיקות של הארצות שלהן וההבדלים בין האיזורים השונים. המוזיקה ממש בתוכן, היה אפשר להרגיש את זה.
היו גם ישראליות מהממות. נגנית הכינור נראתה יפהפיה באופן מוגזם, במיוחד בשמלת הקונצרטים שלה. חברי הסקסופוניסט היה מאוד בקטע שלה, אבל הוא סיפר שהוא כבר דיבר איתה על זה בעבר ושזה לא יקרה, מהבנתי משום הפער הדתי והתרבותי ביניהם, היא ערבייה. אני מאוד התחברתי לחלילנית, חיפאית חמודה, עם לוק של ילדת סנטר כזה. ידעתי מוקדם שיש לה חבר והאמת לא דיברתי איתה הרבה בשבוע הראשון. לקראת אמצע הפרוייקט התחברנו יותר ובסוף הייתה לנו ממש כימיה. אני חושב שהיה גם מתח מיני מסוים ושאם לא היה לה חבר יש סיכוי שהיה קורה משהו. באחד הימים של הקונצרטים היינו בעיירה קטנה ולקראת הקונצרט התמקמנו בכזה מקום פתוח שלידו היו גנים יפהפיים, אז "הזמנתי" אותה לטייל עמי והיה מאוד נחמד בחברתה. לדאבוני החברה שלה בפרוייקט הייתה גם סקסופוניסטית, אך הרוח שלה הייתה כמעט הפוכה לגמרי לרוח של החלילנית או של החבר הסקסופוניסט שלי. למרות הלוק הגותי קצת של החלילנית, היא הייתה כה לבבית ונחמדה וחיובית לגבי הכל. הסקסופוניסטית פשוט התמרמרה כל הזמן והתלוננה על כל דבר והיה פשוט לא נוח להיות לידה. מתישהו שתיהן גם רבו כי הסקסופוניסטית זלזלה בחלילנית על משהו. קצת שמחתי האמת כי היא גם נראתה כמו חברה רעה וגם הייתי שמח לבלות זמן עם החלילנית מבלי שהסקסופוניסטית תהיה בסביבה. בכל מקרה בזמן ששנינו טיילנו בגנים היפים ודיברנו ביום של הקונצרט, היא הטילה "באגביות" את פצצת החבר. אני כבר ידעתי קודם שיש לה חבר, אבל זה שהיא הטילה את הפצצה גרם לי לחשוב שהיא חושבת שאני מחזר אחריה. לגמרי הייתי בקטע שלה אבל לא תכננתי להפריד בינה לבין חבר שלה, יותר אולי לקוות שהיא פשוט תגיד לי שהיא פוליאמורית או משהו. אבל אחרי שהיא הטילה את הפצצה באגביות הזו היא עדיין המשיכה להיות בחברתי, לא ניסתה להימנע ממני. כשחזרנו לוויימאר באוטובוס אחרי הקונצרט היא רצתה לשבת לידי. מתישהו בשיחה באוטובוס אמרתי לה שקלטתי שהיא הטילה את פצצת החבר והיא אמרה שהיא ממש לא שמה לב. אמרתי לה שידעתי קודם לכן שיש לה חבר, אבל שאם לא היה לה לגמרי הייתי מתחיל איתה, היא צחקה ולקחה את זה כמחמאה, שזה מה שאהבתי בה, היא לקחה דברים בקלילות וחיוביות. באמת היו לי כוונות טובות בלבד ולא רק אנכיות וכיבדתי את הגבולות שלה והיא לקחה זאת בטוב. אפילו אומר שאם היא הייתה מקדמת מהלך אני מאמין שהייתי עוצר בה ומעלה את זה שיש לה חבר. אני רגיש לסוגיות אתיות כאלה ואני overthinker בהגזמה, אני לא נוטה להתנהגות אימפולסיבית במיוחד. אחרי שנגמרו הקונצרטים אני נשארתי לסדנה הזו והיא נסעה לכמה ימים בברלין. שנינו כבר בארץ ואמרנו גם שנשמור על קשר וקצת התכתבנו אחרי שחזרנו אבל היא לא ענתה לי להודעה האחרונה ששלחתי לה כבר לפני מספר ימים. אני מתכתב גם עם שטפי, שלחתי לה קולאז' תמונות משעשעות שלה כשחזרתי והיא אהבה את זה, אבל גם מתכתבים בתדירות דיי נמוכה. מהבנתי חברי הסקספוניסט מתכתב ברציפות עם מישהי מהמקהלה כך שאני לא יודע אם זו פשוט הסיטואציה או אני, אבל לצערי אני לא בטוח שהקשרים הללו יחזיקו לטווח הארוך בקצב הזה.
אבל עדיין הייתה חוויה טובה. וכשחזרתי, חזרתי לדירה אחרת. אני עדיין גר עם ההורים, אך כפי שכתבתי בפוסטים קודמים, בגלל תסביכים עם בעל הבית הקודם עברנו דירה. וזה קרה בול כשהייתי בחו"ל, אבא שלי הפולני אמר כבדיחה "שהתחמקתי" מכל הבלאגן של מעבר הדירה. למרות שנרשמתי לפרויקט הזה לפני שהם דיברו בכלל על לעבור דירה, זה הכל קרה מאוד מהר. אבל הוא פולני והוא עשה את "הבדיחה" הזו איזה שלוש פעמים. אז אני לא יכול להתלונן. אבל זה מוזר. כאילו זו דירה בסדר סך הכל, עדיין קרוב לאותו איזור של הדירה הקודמת. אבל מוזר לחזור לבית אחר. והחדר שלי עדיין מבולגן כי חסר לי ארון שמהבנתי התפרק במעבר, אז הזמינו ארון חדש שעוד לא הגיע, אז בינתיים רוב הדברים שלי עדיין בקופסאות. פשוט יש תחושה כללית של בלאגן קצת. אבל אני מקווה שתוך שבוע אוכל לסדר כבר הכל וזה יעבור.
הגיטריסט שהיה איתנו בדירונת בכפר המכבי ובחדר ההוסטל בסוף בוויימאר, כל הזמן החמיא לי על המראה. הוא סטרייט עם חברה, זה היה חצי בצחוק, אבל הוא עשה את זה הרבה ובשלב מסוים דיי ברצינות, הוא לא האמין איך אני לא חושב שאני יפה. אבל אני פשוט לא יכול עם המחמאות האלו, זה מביך אותי, אהבתי יותר שהחמיאו לי לשירה כי אני מרגיש שאני יכול יותר לאמוד אם שרתי טוב או לא. במראה אני מרגיש שבעיקר גברים מחמיאים לי. אבל יחד עם המפגש שהיה לי עם המלכה בכלוב שגם החמיאה לי, אני חושב שזה אולי קצת העלה לי את הביטחון. לפחות בכך שההחלטה לעשות לייזר ולהאריך שיער הייתה נכונה. זה גורם לי להרגיש עכשיו יותר מוכן לנסות שוב להכיר נשים. ניסיתי לחזור לקיופיד. שמתי תמונות חדשות מהקונצרטים שצילמה אותנו צלמת מקצועית, זה מתאים לגמרי לפרופיל. אבל קלטתי פתאום שהגבילו את כמות הסווייפים. היו לי שני מאצ'ים. אחת עשתה אנמאץ' לאחר ששלחתי לה הודעה (כאילו שלחתי לה איזו שאלה נורמטיבית נראה לי, לא משהו קריפי וגם לא נראה לי בנאלי מדי, אין לי מושג מה הקטע), השנייה התחלנו שיחה, למרות שהיא עונה מאוד לאט, ואז היא כתבה שהיא טרנסית. זה לא היה כתוב בפרופיל, למרות שבדיעבד קלטתי דגל טרנסים באחת התמונות ברקע. לא יודע מה אני מרגיש בנוגע לזה. אני מניח מה שחשוב הוא לראות שבאמת יש לי משיכה אליה, כי לפעמים זה עשוי להוריד, אין מה לעשות, אולם עובדה שעשיתי לה ימינה מבלי לדעת, אבל בכללי משיכה זה דבר שקשה לדעת לפני שנפגשים. אני מנסה להיות פתוח מאוד, אבל בקושי יש לי ניסיון עם נשים סיס. אבל כנראה אני שוב חושב יותר מדי, סך הכל מאץ' בקיופיד ודיברנו מעט, היא לא החזירה לי תשובה על ההודעה האחרונה בכלל, אני כנראה בכלל לא מעניין אותה.
טוב, נהיה כבר ארוך מספיק כדאי שאסיים. אני רואה שאני לא עובד במוצ"ש. זה דיי נדיר. לצערי נאלצתי לעבוד קצת גם מחו"ל, זה היה מבאס אבל לא הרבה. אני מקווה לשנות את צורת ההעסקה שלי בקרוב למשהו פחות מלחיץ. אבל כתבתי את זה משום שראיתי שיש ליין פמדום במוצ"ש. אף פעם לא הייתי בכזה. אני חושב אולי סוף סוף ללכת. אולי כהמשך מהרעיון של לחזור לנסות להכיר נשים עם מעט יותר ביטחון בתקווה. לא יודע. עדיין מלחיץ אותי. כנראה אי אפשר לשלוט בביטחון. לא יודע למה אני מצפה בדיוק, אבל אתן לעצמי אולי להיות אופטימי לכמה ימים לפני שהביטחון שלי יתנפץ לחלוטין שוב בדחייה הבאה. אה שיט זה יצא פסימי. אממ... טוב לפחות זה הולך להיות הסמסטר האחרון של התואר שלי (אני מקווה ביותר), זה אופטימי נכון?
עשר נקודות אם קראתן עד פה. עם 25 נקודות אפשר לפדות סוכרייה חמוצה.
זו פעם ראשונה עבורי. פעם נפגשתי עם מישהי מהכלוב, נראה לי מתחלפת ממה שזכור לי, בקטע ידידותי, דיברנו זמן מה ואז נפגשנו אבל הרגיש מוזר והייתי דיי awkward ואחר כך דיי הפסקנו לדבר. אבל כאמור זה היה מלכתיחלה מקטע ידידותי ברור. כאן זה היה שונה לגמרי.
סיכוי טוב שהיא קוראת את זה אך לא אגיד מי היא אלא אם היא תגיד לי להגיד. בכל מקרה שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לסרט ולהפתעתי היא ענתה שכן. התחלנו להתכתב כאן ולקראת המפגש עברנו לוואצאפ, מהר מאוד היא אמרה לי לקרוא לה המלכה כך שיחסי הכוחות היו ברורים מאוד. עדיין כשנסעתי לאסוף אותה עוד לא הייתי בטוח איזה סוג של מפגש זה, זה דייט? זה רק ידידותי? יש לה תוכניות אחרות?
בכל מקרה, היא רצתה אקשן, אז בחרתי את משימה בלתי אפשרית 7 לאחר שהיא אמרה שהיא ראתה בעבר את סרטי הסדרה, זה בול מה שהיא רצתה, אקשן מהרגע הראשון, למרות שהם עשו את מה שעשו בספיידרוורס וחילקו את הסרט לשניים, שזה דיי מבאס לראות סרט, מצוין ככל שיהיה, אבל בלי סוף, עכשיו לחכות איזו שנה או לא יודע כמה זמן בדיוק.
טוב, אז כשהגעתי לאסוף אותה היא ישר אמרה לי לנשק את ידה איך שנכנסה לרכב, עשיתי זאת וחייכתי. לא צפיתי את זה אבל לא יודע, וואו, ישר לבסס יחסי כוחות, זה משגע. חששתי שאני אהיה... עצמי כזה... אני הרבה פעמים, במיוחד בפגישות ראשונות, אני... מאוד ביישן ומופנם ולא מצליח לבטא את עצמי ואני חושב שזה דוחה אנשים, בייחוד נשים. שזה דיי מבאס. אבל הצלחתי יחסית לדבר קצת על הלימודים, על קולנוע, לפני הסרט. אחרי הסרט, שמאוד אהבתי כאמור מלבד זה שהיה רק חצי, ושנראה שגם היא מאוד נהנתה ממנו, החזרתי אותה הביתה ובדרך היא ניסתה לשאול אותי שאלות קצת יותר אישיות, כבר לא זוכר אפילו מה, על חלק התביישתי לענות או לא ידעתי מה לענות, דברים שמתקשרים לעולם השליטה וכל זה. היא החמיאה לי ואמרה שאני נראה כמו טום קרוז הצעיר, שזו מחמאה מוגזמת למדי ולא ידעתי איך להגיב, היא אמרה לי לא להתלהב, אבל זה מחמיא ואני לא רגיל למחמאות, בטח לא על המראה שלי, בטח לא מאישה, שהיא לא אמא שלי. היא נגעה בי כזה תוך כדי שאני נוהג, מתישהו צבטה לי את הפטמה קצת, זה שיגע אותי בקטע טוב, החופשיות שהיא מרשה לעצמה לגעת בי, כאילו אין שאלה, היא הפסיקה אחרי שהרכב טיפה זגזג. הגענו לבית שלה והיא אמרה לי לנשק את ידה שוב ויצאה ואמרה לי לכתוב לה כשאני מגיע הביתה. דיי התבאסתי שאחרי שהיא החמיאה לי כל כך, הכל נגמר שם. פנטזתי שאיך שנגיע היא תגיד לי לחנות ולהיכנס פנימה. לא פנטזתי מעבר לזה, מעבר לזה זה מה שבפנטזיה שלה, מצדי רק רציתי להמשיך את האינטרקציה שם.
חזרתי הביתה וכתבתי לה ואז המשכנו להתכתב קצת וכתבתי לה שזה מה שפנטזתי. לא יודע למה, אני מצליח להתבטא יותר בחופשיות בכתב, כנראה המרחק הזה, אבל זה דיי מבאס כי אני יוצא... מעין גולם חסר מילים במציאות. אבל היא כתבה לי שהיא גם התלבטה אם להמשיך, כנראה אם הייתי יותר פתוח היא באמת הייתה ממשיכה, אבל בכל מקרה היא לא החמיצה הזדמנות וקבעה לנו להיפגש למחרת. הייתי קצת לחוץ כי ידעתי שאחר הצהריים אמורים להגיע אורחים ובנוסף אצטרך לעבוד, עבודה מהבית אבל עדיין. אז יש לי דדליין לאחר הצהריים לחזור הביתה ואני לא רגיל להיפגש כל כך בשבת בבוקר ובכללי להיפגש עם דדליין זה קצת מבאס ויוצר לחץ.
אז היא קבעה לי זמן ללכת לישון וכתבה לי לכתוב לה בעשר בבוקר וכתבתי לה באמת על הדקה וקבענו זמן והגעתי. היא הוציאה את הכלבה שלה לטיול, כלבה סופר חמודה וחברותית, וכמובן נתנה לי את התפקיד לאסוף אחריה. אחר כך נכנסנו לבית שלה והיא אמרה לי לשטוף כלים, עשיתי זאת בקפידה. אך אחר כך היא רצתה שאכין לה צהריים, מוקפץ טבעוני. אני אוהב לבשל, בעיקר לאפות, אבל אין לי ממש ניסיון במטבח טבעוני, ולא במתכון הספציפי שהיא רצתה, שהיה קצת מסובך, לכל הפחות כלל הרבה מרכיבים. אני מתנסה במתכונים חדשים בבית פעם ב-. אז להתנסות במתכון חדש בבית לא שלי כשיש ציפיות כלפי, מתכון שהוא לא ממש הסגנון שלי שקלטתי מהר שאני גם לא אוכל, לא בגללה, פשוט היו דיי הרבה מאכלים במתכון שאני לא אוהב במיוחד, אני קצת peaky eater, נוטה לאכול את אותם דברים, אבל להגנתי אני חושב שאני super taster שזה דיי אותו דבר אבל נשמע יותר מחמיא. אז בכל מקרה כל הגורמים האלה גרמו לי להרגיש פחות טוב בקטע הזה, גם נחתכתי תוך כדי שחתכתי איזה ירק והרגשתי כמו rookie. הרגשתי שאני גם מאכזב אותה מאוד וגם... לא יודע, איך שהיא החמיאה לי ערב קודם, רציתי להיות שירותי עבורה, אבל לאסוף צואה ולהכין מתכון שאני לא טוב בו היו הדברים הראשונים שהיא רוצה שאעשה עבורה ו... עמדתי שם, בלי חולצה (כי היא אמרה לי להוריד), במטבח שלה, והיא כל הזמן נותנת לי הערות על כל דבר שאני עושה, יחד עם הלחץ שהיה לי לחזור בזמן הביתה, בראש שלי היה "מה אני עושה פה? זה להיות נשלט? זה לא מרגיש טוב" הרגשתי ממש לחוץ. וזה נראה כאילו זה פשוט מה שאעשה שם. אבל מתישהו הסתיימה הסאגה הזו של לבשל לה והיא שמה בטלוויזיה ריק ומורטי ואחר כך קומיוניטי ואמרה לי לשבת על הרצפה. ואז היא התיישבה על הספה מעליי כמובן ונתנה לי לעשות דברים שירותיים יותר פשוטים כמו להביא לה שתיה, לשים על השולחן את הקערה של האוכל. זה דברים שקל יותר לעשות בהתלהבות. והיא שמה על הכתפיים שלי את הרגליים שלה כמו הדום ואת זה הבנתי יותר ואהבתי. היא עצרה על איזה קטע בפרק שהיה דיי פמדומי וחזרה עליו והסבירה כמה זה יפה וממש התלהב מההעצמה הזו של האישה על ידי הגבר השירותי. מתישהו היא כרכה את הרגליים שלה סביבי, כמו נחש, ושיחקה לי בשיער, זה היה נעים. בהמשך ניסיתי להחזיר מגע, וליטפתי לה את הרגליים שהיו סביבי, היא אמרה יותר בכוח אז שרטתי אותה עם הציפורניים, הרגשתי רע קצת, לא רציתי להכאיב לה או להשאיר סימנים, אבל נראה שהיא רצתה אפילו יותר אז המשכתי. מתישהו היא שלחה ידיים לתוך החולצה (כי כבר שמתי בחזרה את החולצה אחרי הבישול). היא המשיכה להחמיא לי שאני נראה כמו טום קרוז הצעיר - אבל לא להתלהב! המגע הזה, זה מה שרציתי. אני לא אדם מנוסה במיוחד ולא יצא לי הרבה להגיע לשלב כזה של מגע עם נשים, לא יצא לי הרבה להיות עם אישה שרוצה אותי ואומרת את זה. זה הרגיש מאוד מספק רגשית.
רציתי רק שיימשך, אבל הסתכלתי בשעון וראיתי שאני אצטרך לחזור בקרוב. שאלתי אותה אם אפשר לחבק אותה והתחבקנו חיבוק ארוך וטוב שהמשיך לעוד מגע. היא הושיבה אותי על הספה והתיישבה עליי והציבה עצמה מעליי כשהפרצוף שלי בתוך המחשוף היפהפה שלה. היא נתנה לי את העונג של לנשק אותה שם ואמרה שאני אפילו חתיך יותר כשהיא מביטה בי מלמעלה. צורת הדיבור הנעלית שלה פשוט נגעה בי בכל המקומות הנכונים בשביל להלהיב אותי. היא שלחה ידיים בלי בושה וצבטה את הפטמות שלי ונשכה לי את האוזן. אבל כאמור ראיתי את הלחץ של הזמן והייתי צריך ללכת בצער רב. עצרנו את זה. קמתי ואז השתחוותי בפניה לפני שהלכתי, היא לא אמרה לי, זה פשוט הרגיש הדבר הנכון, הדבר שהיא רוצה. היא התלהבה מכמה שאני נשלט טבעי ואני התלהבתי מכמה שהיא שולטת טבעית. היא אמרה לי לחשוב עליה ולאונן כשאני חוזר הביתה. אמרתי לה למען האמת שעשיתי את זה ערב קודם, אחרי שחזרתי הביתה כשהיא כתבה לי עם ניסוחי שליטה כאלו, באופן בו ברור שהיא נעלית מעליי. זה הדליק אותי. בכל מקרה, חששתי שכשאחזור הביתה כבר יגיעו האורחים ומה אוכל לעשות? אבל היא אמרה לי שגם אם יהיו אורחים אוכל ללכת לשירותים ולעשות את זה. חזרתי הביתה וכתבתי לה כשהגעתי כפי שהיא הורתה. לא הגיעו האורחים, למען האמת האורחים דיי איחרו, אז היה לי זמן. עשיתי מה שהיא אמרה לי. דמיינתי את עצמי קטן משתחווה מולה ענקית. מה אעשה? יש לי קצת פטיש giantess.
בערב עבדתי עד מאוחר. המשמרות לשבוע הבא נקבעות רק במוצ"ש, אז רק כשסיימתי לעבוד כתבתי לה מתי אוכל להיפש השבוע. לדאבוני הערב עבדתי ואעבוד גם מחר בערב. אבל שמחתי כי באמצע השבוע אהיה פנוי, קיוויתי שהיא תוכל גם באמצע השבוע. היא ענתה לי בבוקר. שאלה אותי על מוצ"ש וכתבתי לה שיש לי משהו במוצ"ש ובנוסף שאצטרך להתארגן לקראת נסיעה. אני אשתתף באיזה פרויקט מוזיקלי שיכלול טיסה לגרמניה. זה פרויקט שחברים שלי היו בו שנה שעברה וכולל מוזיקאים מישראל ומגרמניה, הם מאוד נהנו שם והציעו לי לנסות להתקבל לזה השנה, כי זה משהו שחוזר מדי קיץ. שלחתי בקשה והתקבלתי כזמר. הייתי בעבר במגמת מוזיקה ובהמשך במקהלה אז היה לי ניסיון כזמר למרות שלא שרתי חוץ מלעצמי כבר זמן מה במהלך הלימודים. אז הפרויקט הזה יכלול שבוע בחיפה ועוד שבועיים בערך בגרמניה. חשבתי שהיא בכל זאת תרצה להיפגש עמי לפני כן ושאולי גם תתלהב מזה שיש לי רקע מוזיקלי, למרות שהרפרטואר של הפרויקט הזה לא מלהיב במיוחד. אבל לא נראה שהיא התלהבה, היא כתבה שאין טעם להיפגש עד שאחזור ואהיה זמין עבורה ביומיום. מאוד התבאסתי כמובן. המבט שלה כשהייתי אצלה בדירה שם לקראת הסוף, מבט כזה שהיא רוצה פשוט לטרוף אותי, רציתי את זה, רציתי להיטרף פשוט. אני לא חושב שראיתי את המבט הזה, אולי פעם אחת בחיים, אבל לראות את זה משולטת טבעית כל כך, ממלכה, פאק זה מלהיב! הייתה אסקלציה לכיוון הזה וזה נעצר ועכשיו אצטרך לחכות כמעט חודש, ואני מקווה שנוכל לחזור למקום הזה, הרבה יכול לקרות בחודש.
אני פשוט מדמיין את החיבוק הזה ואת הריח המשגע שלה, ואני רוצה עוד מזה. לא חוויתי הרבה מגע נשי כזה בחיים, אבל כשחוויתי... זה נותן את ההבנה הזו של כל הגיבורי אקשן ג'ון וויק סטייל ש-"יוצאים מהמשחק" כי הם פגשו את האישה להיות איתה. אז לא שאני חושב שאני איזה גיבור אקשן, אני סופר ביישן ומופנם וחרד מיציאה מאזור הנוחות, וגם לא שאני קונה את המסר ההוליוודי שאושר = אישה, שני ילדים, כלב ובית בפרברים. אבל המגע הזה כן נותן את התחושה של... שאפשר להתנתק לגמרי מכל החיים שהיו לי ופשוט להישאר ברגע הזה ולהיות מאושר. גם אם זו תחושה מאוד לא ריאליסטית שמתנגשת עם המציאות של החיים. לא יודע כמה זה ברור מה שאני מנסה לומר. יש הרבה את הדיבור הזה של "גברים רוצים רק סקס". אשמח לסקס, מאוד, דיי יבש לי, אבל אני רוצה את החיבוק הזה, ולהישאר בו לנצח, חיבוק כזה של קבלה, של הכלה, של "כאן הכל בסדר". אני לא יודע מה עבר לה בראש, אולי דברים הרבה יותר פיזיים ומלוכלכים, ברור לי שאם היא רצתה היא יכלה לקרוע אותי לגזרים, מאיך שהיא נשכה אותי כנראה שהיא בהחלט שקלה זאת. אבל... אבל מה? טוב, איבדתי את קו המחשבה, אני עדיין חושב על המבט הזה. עכשיו רק לחכות הרבה אני מניח ):
אני לא יודע למה אני כותב, אבל אני שם לב שאני מתחיל הרבה פוסטים ככה ובסוף חופר מלא, אז אולי זה סתם טקס כזה שאני צריך לעשות בתחילת כל פוסט כדי לארגן את הראש, לפני שאני אשכרה כותב.
יש כאן כמה אחלה בלוגים באתר, גלינדה, מדי פעם הוד מעלתה סורה כותבת, היום ראיתי פוסט של טינק על נשיקות, בא לי נשיקות, לא התנשקתי... שנתיים וחצי בערך. מן הסתם גם הרבה כותבות פה על חוויות מיניות שלהן, יש פה שולטות אני מניח שהעולם הוא חנות הממתקים שלהן, הייתי רוצה את הכוח הזה. לא עשיתי סקס... חמש שנים בערך נראה לי. גם כתבתי על זה בעבר, בדיעבד אני לא בטוח אם זה לגמרי סקס, קצת מביך לפרט אבל זה בכל מקרה בעיקר לעצמי, לא הרבה קוראים את זה. לא הייתי בטוח שזה סקס בדיעבד כי לא הייתה גמירה בחדירה. אבל כאילו היה את כל שאר הדברים האחרים, הייתה חדירה בלי גמירה והייתה גמירה בלי חדירה, והכי חשוב הייתה כימיה ואני חושב שהיו רגשות, גם אם זה היה חד פעמי בגלל הנסיבות שזה התרחש.
אני עדיין לבד ובודד. אני כרגע על איזה 3 קראשס יציבות כאלה, כאילו יש הרבה יותר, אבל אלו קיימות זמן מה אז להן אני קורא קראש. שתיים מהן היו איתי בתיכון, אחת שכבה מתחתיי, זמרת, התחלתי איתה בעבר אבל היא אמרה שיש לה בן זוג, אני חש כאילו היא שנאה אותי מאז, אבל זה כנראה רק בראש שלי שחש דחוי. עכשיו היא שרה בצלילי המוזיקה. אני דיי מעריץ אותה. השנייה גם הייתה זמרת במגמה אבל עכשיו רחוקה מזה, עושה תואר שני ומתלמדת בתיכון שלמדנו להיות מורה לספרות. נפגשתי איתה דיי במקרה לפני שבועיים-שלושה. פעם התחלתי גם איתה אבל גם היא דחתה אותי ואמרה שהיא קצת חוקרת את הצד השני ולא בטוחה. נהיינו קצת ידידים מאז, אבל גם היה לי החשש שהיא מיודדת עמי מנימוס ובפועל היא גם לא סובלת אותי. זה recurring theme אני מניח. ניסיתי להיות אז אקסטרה חברתי כשפגשתי אותה לפני שבועיים, כי זו הייתה סיטואציה חברתית ולרוב אני לא הכי טוב בהן וקצת שותק, אז ניסיתי לבלוט קצת יותר ולדבר אבל אני חושש שזה יצא אולי בולט מדי. אין לי מושג באמת. מקווה שהיא לא שונאת אותי, אני מחבב אותה. והשלישית לא קשורה, היא שחקנית וקומיקאית, לא מפורסמת אבל אני צופה לה עתיד מזהיר כי היא גם מאוד מוכשרת. ראיתי אותה באינסטגרם ויש לה סטוריז מצחיקים, אחרי הרבה זמן ניסיתי להתחיל איתה ולכתוב מילים רומנטיות כאלה ונראה שהיא הוחמאה מזה תחילה אבל אז היא פשוט פחות הגיבה לי, על סף הגוסטינג. אולי זה כי היא ירושלמית ואני גר ברעננה. אבל אני עדיין מגיב לה לסטוריז לפעמים ומדי פעם מקבל תגובה חזרה. אז אין לי מושג מה הסטטוס שלי עבורה. הנחת המוצא שלי כמובן היא שהיא שונאת אותי אבל לא אומרת לי מתוך נימוס, כמובן. אבל אני מרגיש שעוד יש לי סיכוי אם אצליח לתכנן איך לגשת לזה נכון. אני חמוד, אני מצחיק, יש לי מה לתת, נראה לי, אולי, אני מקווה.
אני עושה גם את הסווייפים שלא יגיעו לשום מקום בקיופיד, כבר לא יודע למה. ומסתכל כאן במודעות מלכות-בעבדים באתר, גם זו מערכת יחסים. לרוב אני לא מתאים לקריטריונים, או שאם כן אז מש שכותבת היא בלי מנוי וגם לי אין, אז אין לי דרך לתקשר עמה אם היא לא בצ'אט. אני מניח שבגלל זה אני גם נכנס לצ'אט יחסית הרבה. אני גם מסתכל כאן על אירועים, למרות שאף פעם עוד לא באתי לאף אירוע מכאן, אולי מתישהו. למרות שכמעט תמיד יש לי משמרות בזמן שיש את האירועים הללו, שמים לי מלא משמרות במוצ"ש.
כשאני לא כותב כאן אני דוחה שיעורי בית, צופה ביוטיוב, מאונן או מתכתב עם ידידות. זה לוקח את רוב הזמן, אוניברסיטה ועבודה לוקח את השאר. ובין לבין אני ישן לפעמים.
ההורים מצאו דירה חדשה, עדיין באותה העיר, לא רחוק מזו, אבל אמורה להיות טובה. עדיין לא הייתי בה. התכנון הוא לעבור עוד חודש. דיי מבאס להיות בן 26 ולעבור עוד דירה עם ההורים, אבל אין לי הרבה ברירות עכשיו.
אני חושב שהפעם האחרונה שאני פרסמתי מודעה כאן הייתה לפני שנתיים, כתוב בה שאני בן 24, אז כנראה. אני לא מפרסם מחדש כי זה מרגיש לי כזה חסר תועלת, אני לא חושב שקיבלתי פנייה אחת אחרי המודעה, אני מקבל מדי פעם ככה הודעות בטפטופים בעקבות פוסטים בבלוג הזה, אבל לא משהו שאני יכול לצפות, או לבנות עליו וזה גם לא משהו שמתפתח לשום דבר אף פעם. סגנון ה-"ראיתי את הפוסט שלך ואני חושבת שאתה חמוד, כאילו, אבל לא בשבילי, ממש ממש לא בשבילי, אבל תהיה חזק, אתה תמצא מישהי שתאהב אותך, אבל רק כדי להבהיר, זו ממש לא הולכת להיות אני". אבל אני שמח גם מאלה, זה יותר טוב מכלום. בכל מקרה אני גם לא אדע מה לכתוב במודעה, אני רוצה כל מיני דברים שונים שאני לא בטוח אם מסתדרים. מצד אחד אני רוצה בת זוג, מערכת יחסים, השיט הרגיל, כדי לא להרגיש לבד, שאני אוכל לחבק מישהי ולשתף אותה ברגשות ולהכין לה פנקייקים ודברים כאלה. מצד שני כן יש בי את החלק המיני הזה שרוצה שולטת, אולי אני לא ממש מרגיש אותו עכשיו כי אוננתי לא מזמן אבל כשאני מרגיש אותו זה יכול להיות מאוד חזק, לשולטת יכול להיות קל מאוד לשלוט עליי, ואני חושב שהיא תהיה מרוצה; אני מאוד צייתן ואני דיי חמוד, אני חושב. ואני רוצה לפנק, אני אנסה לחשוב על דרכים מקוריות בטח, אם אהיה במערכת יחסים שכזאת. לפעמים אני רואה פרופילים של שולטות כאן באתר ואני יודע שאין לי סיכוי אבל עדיין בא לי להציע את עצמי עבורן, לתת מה שאני יכול, כמו להכין להן עוגיות או משהו, סתם משהו שיאיר להן את היום, לא יודע למה יש לי את ה-urge הזה. אני גם אף פעם לא באמת מציע את זה כי אני חושש לצאת קריפי או לא במקום, אני רואה מספיק פוסטים כאן של שולטות שכותבות על נשלטים שלא מרפים ולא מקשיבים ל-"לא" ושזו שליטה מלמטה או משהו. ואולי אני רוצה רק מישהי למשהו מיני, ראיתם כמה זמן לא היה לי, זה מתסכל, זה בודד נורא, וגם שם בא לי לתת, בא לי לגרום למישהי אחרת להרגיש טוב, זה יגרום לי להרגיש טוב, יותר מאורגזמה שלי, אני רוצה את המגע, את האינטימיות, יש בזה משהו נוגה. אבל רק לכתוב את זה גורם לי להרגיש סליזי, מאידך להכחיש את זה שזה קיים גם לא יעזור. או בצד השני של הספקטרום - חברה-ידידה שאוכל להיפגש איתה ולראות איתה סרטים, גם אם זה לא בקטע... כזה. האמת אני ממש צריך חברת-סרטים, יש לי חברים קצת מייבשים בקטע הזה ואני מאוד אוהב קולנוע. מצד שני, אם זה לגמרי בקטע אפלטוני למה שלא אחפש חבר, זה בטח קל יותר. אני מניח שיש לי מחשבה רומנטית אולי שדבר כזה יוכל להתחיל מלראות סרטים ויהפוך לרומנטי, אבל אז זה פשוט מעגל חוזר לרצון במערכת יחסים. בקיצור, אני רוצה יותר מדי דברים שונים וכלום לא קוהרנטי ואני לא יודע אם הם סותרים או לא ואי אפשר לכתוב את זה במודעה, רק בפוסט רצף-מחשבה מבולגן שכזה בבלוג. כמו זה. היי מה הסיכויים?
אז מה אני רוצה באמת? אין לי מושג. כאילו, בכללי, חיים, איזה כיף.
כל כך הרבה זמן שאני לא יודע מה לכתוב פה עכשיו, כאילו למה להתייחס? קורים הרבה דברים ב-4-5 חודשים. לא שהיה לי שינוי מאסיבי בחיים, אבל על אירועים של שבוע אחד אפשר לשפוך את הנשמה, גם אם הם היו מאוד רגילים על-פניו, הרבה יכול להתחולל בפנים. אולי אני חוזר לכאן כשמצטברים יותר מדי דברים וסשן קצר עם פסיכולוג כבר לא מספיק. סשן של טיפול רגיל, לאן הראש שלכם הולך יא מלוכלכים? זה לא מקצועי.
אז נראה לי אעבור על רשימה של דברים שקרו מאז: אירועים, אנקדוטות וגם סתם תחושות כלליות. בכל מקרה, הנה דברים:
- היה לי בסמסטר שעבר סמינר "תולדות המיניות באמריקה". זה היה קצת מתסכל כי בפועל זה היה כזה "דיבורים של פילוסופים ואנשי רוח על מיניות במערב הבורגני מאמצע המאה ה-19 בערך". אני לא כזה נהנה לדבר על מה פוקו ופרויד אמרו על דברים. אבל בכל מקרה זה אומר שהייתי צריך להגיש עבודה אחרי הסמסטר. בגלל שאני תואר ראשון יכלתי לבחור בין עבודת סמינריון לרפרט, שזה אותו דבר רק קצת יותר קצר. בחרתי בקורס הזה רפרט כי עשיתי סמינר מקביל שקצת יותר עניין אותי על מלחמת האזרחים באמריקה אז העדפתי בו להשקיע קצת יותר ולעשות סמינריון. התקשיתי מאוד בשתי העבודות, ודחיתי אותן לאללה. את רוב הרפרט הראשון כתבתי יום-יומיים לפני ההגשה, אבל אז הוקלתי כשגיליתי שזה לא באמת היה יום ההגשה שחשבתי ושבכל מקרה נתנו הארכה כי כנראה הרבה אחרים ביקשו. אז יכלתי להגיש עבודה משופצת שאשכרה עבדתי עליה קצת זמן. אני כותב על זה כאן כי את הרפרט ב-"תולדות המיניות" עשיתי על נושא בדס"מי, בעיקר על סדיזם ומזוכיזם, היחס אליהם בערך מהטבעת המושגים הללו בסוף המאה ה-19. סך הכל רפרט של תואר ראשון, לא הייתה לי ממש טענה מקורית, והאמת לא כזה אהבתי את התוצר הסופי אבל הגשתי וקיבלתי ציון טוב, אז זה אחלה. חשבתי בשלב מסוים אולי לפרסם את זה כאן, אולי זה יעניין מישהו, אבל במחשבה נוספת זה סתם מביך אז אוותר.
- הייתי בלונדון, בסביבות פסח, האמת ממש על ליל הסדר והיה... קצת מבאס. ציפיתי לזה שנים. לא פעם ראשונה שלי בלונדון, הייתי עם אמא לפני הצבא, אבל הטיול הזה היה אמור להיות עבור מופע של אלטון ג'ון שקניתי לו כרטיסים עוד לפני הקורונה ונדחה שוב ושוב. כשהתאריך התקרב קלטתי שהחבר שתכננתי לטוס עמו כי גם הוא מת על אלטון ג'ון, לא יבוא. שילוב של המחיר, והעובדה שהוא כבר ראה את אלטון בעבר ושל הלימודים שלו ומעבר דירה. לא מצאתי חברים אחרים שיטוסו עמי, כולנו סטודנטים, לא לכולם נוח ככה הוצאה משמעותית שלא תכננו קודם ואני מניח שזה שהקונצרט על פסח לא עזר. אבל האמת קצת התלהבתי מההזדמנות, כי דיברתי כבר עם מישהי מלונדון עוד קודם. חשבתי שיש פה הזדמנות למשהו מיוחד, היא עשתה לי רושם חמודה ו-down to earth, וסקסית בטירוף. והיא אמיתית, וידאתי שזה לא קאטפיש וכבר דיברנו כמה חודשים לפני הטיסה והיא הייתה נחמדה ואני ניסיתי להיות צ'ארמר וגם down to earth. בכל מקרה, נשמע שגם היא חשבה שיש פוטנציאל כיפי כשכתבתי שאני טס ללונדון ועל אלטון ג'ון וכל זה. מלבד אלטון ג'ון אני גם אוהב מיוזיקלס, אז חופשה בלונדון היא הזדמנות לראות הרבה מופעים בווסט אנד. כשראיתי את ספר המורמונים עם אמא שלי לפני הצבא זו ברצינות הייתה אחת החוויות הכי טובות שהיו לי בחיים - מומלץ ביותר. אז חשבתי שלקחת אותה לקונצרט של אלטון ולמיוזיקלס ישים אותי חזק במשבצת של ג'נטלמן. וכאילו, כמובן שרציתי שדברים מסוימים יקרו איתה, אבל לא ציפיתי לכלום, אם רק היינו מבלים כמה ערבים נחמדים ביותר יחדיו ולא היה קורה כלום, עדיין הייתי שמח גם מהחברה וגם שיכלתי לשמח אותה. אבל זה לא קרה. אחרי שהגעתי ללונדון היא ענתה לעתים רחוקות יותר ואז כתבה שחברה שלה מחו"ל הגיעה פתאום בהפתעה והיא לא ידעה מזה והיא לא יודעת מה מהתוכניות שקבענו יתממש. גם יצאתי אידיוט כשלא קניתי סים, אמרתי לעצמי שאני שם שבוע סך הכל, בכל מקום ציבורי יש ווייפיי, אני לא צריך אינטרנט 24/7, אני מבלה בחופשה פה. אבל זה הופך להיות בעייתי ברגע שאני מנסה ליצור קשר עם מישהי שלא עונה פתאום אחרי שהגעתי מכל כך רחוק וכאמור התכתבנו חודשים קודם. אז נלחצתי ולא הבנתי מה מכל התוכניות שקבענו יתממש ומה לא, חשבתי שלפחות חלק יתממש, במיוחד ההופעה של אלטון ג'ון, מי תפספס את זה? אבל לא, כל התוכניות התחרבשו, היא לא הגיעה לכלום. אחרי כל תוכנית שהחרבשה שהיא לא הגיעה ופשוט הייתי באולם עם מלא אנשים אבל לבד, היא כתבה לי שהיא מצטערת בבוקר אחרי ושבאמת משהו נפל עליה והיא לא הייתה מוכנה וכשניסיתי להבין אז האם לתוכניות הבאות היא כן תגיע, היא שוב לא ענתה וחוזר חלילה. אני חושב שהיא כתבה לי סוף סוף חזרה בניסיון לקבוע פגישה אמיתית רק כשכבר נחתתי חזרה ארצה. כשהייתי שם וקלטתי שאי אפשר לסמוך אחריה אחרי הנטישה השנייה בערך ניסיתי לעשות סווייפים, ניסיתי לצאת לברים במחשבה אולי אצליח להכיר מישהי ברגע האחרון, אפילו רק שתלווה אותי למופע אחד, פשוט שלא ארגיש לוזר ופרייאר לגמרי על בזבוז כרטיסים. ווין-ווין. אבל לא היה לי סיכוי באמת, באפליקציות ברור שלא ובמציאות אני פשוט כל כך חסר ביטחון שזה בלתי אפשרי. אחרי ששתיתי קצת, למרות שאני לא אוהב לשתות, שאלתי מלצריות ברגע האחרון אם הן מעוניינות לבוא איתי למיוזיקל שהיה לי כרטיס נוסף אליו. הלכתי גם לשני ברים של מיוזיקלס כדי שזה יהיה רלוונטי, אבל זה לא עזר, זה היה מעט מדי מאוחר מדי. זה לא היה כיף. המופעים היו מעולים, אבל כשיש את התזכורת הזו של הכיסא הריק כל הזמן באולם לידך שלוחש לך "אתה לוזר, אתה לוזר!" קשה באמת להנות. מספר פעמים הרגשתי כאילו אני יכול פשוט להתפרץ בבכי אבל עצרתי את עצמי. זו הייתה תחושה נוראה והרבה שנאה עצמית על זה שבכלל חשבתי שמישהי שהתכתבתי איתה מחו"ל אשכרה תסכים להיפגש איתי. אני אידיוט. אידיוט. אידיוט.
- עלו לי קצת הרגשות מהסיפור הקודם אז זה גרם לי קצת לשכוח סיפורים יותר עדכניים, והם גם בכל מקרה פחות "סיפוריים": ניסיתי להתכתב עם מישהי באינסטגרם כי נראתה לי גם יפה וגם ממש מצחיקה, ניסיתי להיות סופר מתוק וזה הצליח בהתחלה אבל אז היא פשוט הפסיקה לכתוב לי בשלב מסוים ולא הבנתי למה. ניסיתי להתייעץ עם ידידות להבין מה עשיתי לא בסדר, אבל לא ראיתי שום דבר ספציפי, אולי כי אני גר רחוק קצת ממנה? היא לא כתבה לי את הסיבה בכל מקרה, היא לא כתבה כלום כמעט כשהיא פשוט הפסיקה לענות. עדיין יוצא שאני מגיב לה על הסטוריז מדי פעם כשיש לי איזו תגובה שנונה. מה לעשות, יש לה סטוריז מצחיקים כאלה אני מרגיש חובה כשיש לי משהו שנון לומר. לפעמים היא מגיבה חזרה ו... לרוב לא. אין לי מושג מה קורה שם. חוץ מזה אני מתכתב עם דיי הרבה ידידות, זה מוזר, אני מתכתב איתן לעתים יותר מעם חברים שלי והן מאוד תומכות ואני משתדל לתמוך בהן. אחת מהן גרה ממש רחוק אבל קבענו להיפגש, נפגשנו רק פעם אחת בעבר. והיא ניסתה להפתיע אותי כי היה לי יום הולדת חודש שעבר ורצתה לקחת אותי למחזמר, אולי כי סיפרתי לה על כל הקטע עם לונדון ורצתה לעשות לי תיקון או משהו כזה. אבל מתישהו היא הייתה צריכה לספר לי אז לא באמת הייתה הפתעה, אבל היא כבר רכשה את הכרטיסים ואז כשהיא סיפרה לי היה לי לא נעים כי מסתבר שזה היה מחזמר שראיתי כבר. נלחצתי קצת, לא ידעתי מה עושים בסיטואציה, גם יש לה חבר, חשבתי שהיא בטח תעדיף ללכת לראות את זה עמו. האמת זה מה שקרה בסוף, אבל רק בגלל שהייתי חולה מת באותו היום. זה הגיע דיי משום מקום, יום קודם, בעצם בלילה, לא הצלחתי להירדם ואז פתאום הקאתי את הנשמה. ואני לא אדם מקיא, לא הקאתי מאז גיל 4 או 5, עד עכשיו מסתבר. החלמתי אחרי איזה יומיים-שלושה, אבל אותו יום נהרס ללא ספק. כנראה וירוס. עכשיו היא רוצה לקבוע מחדש למחזמר אחר. אבל זה כבר ממש מתרחק מתאריך יום ההולדת שלי אז זה מרגיש עוד יותר מוזר. אבל היא מאוד רוצה להיפגש ואני לא טוב בלקבל החלטות. האמת היה מחזמר שרציתי ללכת אליו, אבל נראה לי לא קול להציע אותו, כי זה קצת בגלל שיש לי קראש על מישהי בקאסט שם. כתבתי עליה מתישהו בעבר, היא הייתה שכבה מתחתיי בתיכון במגמת מוזיקה והיינו ביחד במקהלה ופעם אחת הסעתי אותה הביתה ואז בסוף נסיעה הייתי מאוד לחוץ וניסיתי להתחיל איתה והיא אמרה שיש לה בן זוג ואחרי זה היא הגיעה פחות למקהלה וחשבתי שזה באשמתי למרות שאולי אני סתם מרוכז בעצמי. ואז ראיתי אותה בתפקיד ראשי במחזמר שהעלו בסדנת מחזות זמר שהייתי בקורס קצר של אותו מורה והיא הייתה מצוינת גם שם. אז עכשיו היא ממש במחזמר מקצועי, הפקה-הפקה, וכשהיא פירסמה באינסטגרם הגבתי לה כמה שאני אוהב את המחזמר הזה והיא כתבה לי לבוא לראות. אז בא לי לראות, אבל גם אני מרגיש שזה לא קול ולא סיבה ללכת לראות מחזמר ומה אני כבר חושב שיקרה, אני אידיוט.
- פגשתי בלי קשר קראש אחרת שלי לפני כמה לילות, שגם איתה התחלתי פעם וגם היא דחתה אותי, היא הייתה איתי באותה כיתה, ונעזרתי בה לסרט קצר שעשיתי בשנה א' בחוג לקולנוע באוניברסיטה ואז דיברנו ומתישהו אזרתי אומץ והתחלתי איתה ואז היא אמרה שהיא קצת... חוקרת את הצד השני. שזו רק הפעם השנייה שזה קרה לי אז לא נורא אני מניח. אבל אז זה גרם לנו האמת לדבר יותר. אבל היו לנו הפסקות גדולות באמצע ולא התכתבנו הרבה זמן ואז יצאתי עם כמה חברים בשישי האחרון לחגוג יום הולדת לחבר ופגשנו חברים אחרים מהחבורה שלנו באותו הבר, שלא היה לנו מושג שהם יושבים שם וחשבנו שכבר לא ניפגש איתם באותו הערב. אבל הם היו שם והיא ישבה איתם. כנראה בגלל שאחד החברים חזר ללמד באותה מגמת מוזיקה שבה למדנו והיא מתלמדת באותו תיכון להיות מורה. היה ערב נחמד מאוד. וחשבתי מלא על כמה שהייתי רוצה להיות חבר שלה מן הסתם וכמה מושלמות הפנים שלה. בתוך הראש שלי רק רציתי לומר לה שהפנים שלה נראות כאילו פוסלו ביוון הקלאסית בדמות של אלילה. כן אני יודע זה שטחי, אבל הן באמת מושלמות מה אעשה?? אני מחבב בה הרבה דברים באישיות, אבל אישיות מכירים לאורך זמן יותר ויותר לעומק ואת החיצון ישר רואים וזה ישר משפיע, קשה לא להיות מושפעים מזה. למרות שאולי זה רק אני, נראה לי חברים שלי פחות נמשכו אליה. בכל מקרה ממש ניסיתי להתנהג נורמלי, כבר נפגשנו מאז שהיא דחתה אותי, אבל אני מניח שאי אפשר ממש לכבות את התחושה בפנים ובטח נשים מזהות את זה, מקווה רק שיצאתי נורמלי וצוחק עם החבר'ה ולא קריפ מוזר.
- אין באמת קשר והיגיון בין הדברים שאני כותב כאן. הלכתי גם לפסיכיאטר בשבוע שעבר והוא אמר לי להפסיק עם הכדורים אבל גם נתן לי מרשם לריטלין ואמר לי לעשות אבחנה ל-ADHD אבל החברה שהוא אמר לי להזמין מהם מבחן שכזה פשוט מעצבנים ומורחים אותי. מסתבר שגם אם עושים מבחן מקוון, זה בתאריך מסוים קבוע וצריך לשלם על זה למרות שזה בהפניה של פסיכיאטר והוא אמר לי שינסו לגרום לי לשלם על אקסטרה דברים שאני לא צריך, אז אני לא בטוח אם רוצים שאני אשלם משהו בסיסי שצריך לשלם או שהם מאלצים אותי לשלם על משהו שהוא לא מההפניה של הפסיכיאטר כאילו זו בקשה שלי. אז בינתיים אני רק מנסה לקבוע תאריך למרות שיש כרגע רק לעוד כמעט שבועיים והם אומרים לי שיתקשרו אליי לגבות ממני תשלום כדי שיוכלו לרשום אותי. אבל הם לא התקשרו, אז אני התקשרתי אליהם והם אמרו לי שיחזרו אליי אבל לא עשו את זה. סעמק, בא לי כבר להשתמש בזה ושזה יהיה תרופת פלא, אני דחיין לאללה וזה ממש מעצבן אותי ופוגע בי, הנוגדי דיכאון לא באמת עזרו לי נגד דיכאון כפי שרואים מהבלוגים שלי כאן, אני מקווה שהריטלין כן יעזור לי בלהיות פחות פדלאה לפחות. זה דיי עוזר לחברים שלי שנוטים להתפזר מאוד לפעמים. אני מנסה להיעזר גם בחברים שלי, ללמוד איתם, אבל הם קשים. בינתיים אני מאוד מאחורה בחומר, יש לי מלא מאמרים להשלים. דברים שהם עם דדליין אני תמיד מתעשת ומסיים ברגע האחרון אבל אני שונא את ההתנהלות הזאת ולפעמים הצלחתי להתגבר עליה ולעשות קצת בכל יום כפי שצריך, אבל לא חזרתי לאיזון מאז פסח למען האמת. היה לי את הסמינר השני הזה להגיש על מלחמת האזרחים האמריקאית, וכמובן שדחיתי את העבודה עליו ואז עשיתי ספרינט בשבוע האחרון להגשה. ומאז הצטבר לי החומר של השיעורים השבועיים והצטבר והצטבר ועכשיו קצת לפני תקופת המבחנים יהיו לי איזה 20 מאמרים להשלים ברצף ואני רוצה להתחיל עם זה עם קודם אבל עכשיו אני רק ממשיך לדחות את זה ועושה כל דבר אחר במקום. כמו לכתוב פה.
- עדיין בודד לי ולא מצליח לי עם אף אישה, נראה לי אעשה שוב איזה מאמץ בקיופיד ואכתוב מלא אינטרוז מקוריים לנשים שעשיתי להן לייק ואז יש סיכוי שאקבל איזה מאץ' או שניים בעוד חודש ושאולי אחת מהן לא תעשה לי גוסטינג. אבל אני אופטימי אני מניח. הייתי כאן באחד החדרים בצ'אט ושיחקו never ופשוט קלטתי שלא עשיתי פאקינג כלום בחיים והרגשתי רע. בא לי חברה, בא לי סקס, בא לי משהו. כאילו אני לא מוכן להתפשר על הכל, אבל אני כן מרגיש שיש לי מה לתת ובאסה שאין לי למי לתת. אני תוהה אם ממש להשקיע ולהוריד מחדש כמה אפליקציות. הן נותנות בוסט בהתחלה אז יכול לצאת מזה משהו טוב אם אתנהל עם זה כמו שצריך. אבל ג'יז זה יכול גם להיות מאוד מדכא אם לא עושים הכל מושלם. צריך פאקינג תואר בלהבין איך להתנהל טוב באפליקציות כדי שזה לא יהיה בזבוז זמן מוחלט. אני כבר הבנתי יותר טוב איך זה עובד אבל עדיין לא הולך לי טוב שם. כן כן, שמעתי כבר, לא להסתמך על האפליקציות, להכיר בחיים האמיתיים. אבל אני אדם סופר ביישן ולא טוב באינטרקציות חברתיות וכבר סיפרתי על ארבע דחיות בפוסט האחרון. אז למרות שאני גרוע אני כן ניסיתי. ואני לא מרגיש יותר טוב על כך ש-"לפחות ניסיתי", סתם חרא על כמה שאני גרוע בזה. זה רק גורם לי להרגיש יותר פסימי.
- אני כנראה אטוס שוב לחו"ל מוקדם יותר משציפיתי. הנה משהו אולי קצת אופטימי. חברים שלי השתתפו באיזה פרויקט מוזיקלי שנה שעברה שמערב מוזיקאים מישראל ומגרמניה. הם הציעו לי להגיש בקשה לזה השנה כזמר והתקבלתי, כנראה היו צריכים זמרים. הגרמנים יגיעו לחיפה לשבוע ואז אנחנו צפויים לטוס לגרמניה לשבועיים. הרבה חזרות ואז כמה מופעים. נראה לי משלמים 200 יורו וזה אמור לכסות טיסה ולינה שם ואולי גם כמה ארוחות, שזה פנטסטי. עדיין לא יודע את כל הפרטים, אמורים לעדכן אותנו בקרוב. דיברנו באותו מפגש בשישי בערב עם עוד חבר, החברים המליצו גם לו גם להגיש בקשה כגיטריסט/בסיסט - והוא ממש מוכשר אז יש סיכוי טוב שיקבלו אותו בזרועות פתוחות אם יציע את עצמו. בעיקרון עבר הדדליין, אבל אחד החברים שלי ותיק שם ואם הוא המליץ לו להגיש הוא כנראה יודע שעוד אפשר כשיש צורך בזה. אז זה אמור להיות בסוף יולי תחילת אוגוסט. אף פעם לא טסתי עם חברים לחו"ל למען האמת, המסע לפולין לא נחשב. מקווה שתהיה חוויה מתקנת על לונדון, וגם על איטליה לפני שנה וחצי כשהייתי בחילופי סטודנטים וגם אז הרגשתי ממש בודד. מה שכן, יש לי כמה מבחנים קודם לכן, ויש לי עבודת בית להגיש על אותם תאריכים שטסים, אז כנראה אצטרך לשבת על זה רציני קודם, אי אפשר לדחות שם. מקווה שגם יביאו עוד עובד לעבודה שלי לעשות משמרות כי עכשיו אנחנו רק שניים והמנהל וזה מבאס ויהיה מאוד לא נוח כשיגיע הזמן של הפרויקט הזה. אני עובד מהבית, אז תאורטית אני יכול לעשות משמרות קצרות גם מחו"ל, אבל נשמע מבאס תחת ואני גם לא רוצה מצד שני להטיל את כל האחריות לשלושה שבועות על העובד השני, אז ממש מקווה שהמנהל יביא כבר עוד עובד. חוץ מזה אני לא יודע כמה אני עוד אמשיך לעבוד שם, חתמתי על חוזה לשנה והתחלתי ביולי שעבר. אני לא ממש נהנה מהעבודה הזאת והיא משלמת מעט, אבל יש לי עוד סמסטר להשלים, אז נראה לי עדיף לי לפחות עד הסמסטר הבא להמשיך עם העבודה, כי לא נראה לי יהיה קל למצוא עבודה אחרת יותר טובה רק לכמה חודשים.
- במקביל, ההורים מחפשים גם לעבור דירה. בעיקרון היה אמור להיות להם עוד שנה+ בדירה הזאת, מסתבר שאנחנו בה כבר שלוש שנים אבל מרגיש לי עדיין חדש. אבל בעל הדירה החליט למכור משום מה ועכשיו מגיעים מלא אנשים לראות את הדירה ולצפות בי כמו קופיף בגן חיות. ובעיקר אין לי מושג מתי אני יכול כלכלית לעזוב את הבית של ההורים. אח שלי יותר מבוגר ממני וכרגע עדיין גר איתנו, אבל הוא כבר זמן מה מחפש עבודה רצינית ודירה יחד עם חברה שלו. כשהוא יעבור הוא יעבור סופית ותהיה לו עבודה שמשלמת טוב כי הוא בחר מקצוע רציני. אני? אני אעבור עכשיו עם ההורים עוד דירה כשאני כבר בן 26, עדיין בתואר הראשון, למדתי מתוך "עניין", אין לי מושג מה אני עושה אחר כך. אין לי מקצוע. אני מרגיש כזה לוזר. חסכתי כסף אז תכלס אני יכול למצוא דירה לכמה חודשים טובים אם אני רוצה, אבל העבודה שלי עכשיו משלמת מינימום וזו לא משרה מלאה אז זה יוצא חודשית הרבה פחות ממינימום, וזה עדיין מרגיש לי יותר מדי עומס יחד עם הלימודים, אולי כי אני גם דוחה מדי מטלות של לימודים וזה לא עוזר. אז בכל מקרה אין לי באמת טעם למצוא דירה כל עוד אין לי עבודה יציבה שמכניסה משכורת נורמלית, כמו מה שאח שלי מחפש עכשיו, כבר איזה חצי שנה. אם הוא מתקשה למצוא עבודה מתאימה והוא עם תואר שני בהנדסת תביאו לי כסף, איך אני אמצא עבודה שלא תגרום לי לרצות לתלוש לעצמי את העור ולקפוץ מבניין ושגם תשלם שכר דירה? אין לי מושג. אין לי מושג כלום. לא יודע מה יהיה איתי.
הנה שיר המכולת כי יצאה לי רשימת מכולת של נושאים לא קשורים שחפרתי עליהם.
תודה, אני הייתי אני, אתם הייתם אתם, המוות מחכה לכולנו, כיף חיים.
לא כתבתי כאן הרבה זמן. נכנסתי לכאן יותר או פחות בשבועות מסוימים, עדיין קורא את הבלוגים, במיוחד כשסורה חזרה ושמחתי גם לגלות את גלינדה, בלוגים מעולים. אם אתן במקרה קוראות את זה - אני מצדיע לכן. בכל מקרה, לכתוב זה שונה וגם לעתים כשהרגשתי שאני רוצה לכתוב, ידעתי שזה יהיה ארוך. היו פוסטים כאן שלקח לי כמה ימים לסיים לכתוב, לא יודע על מה, הם בסוף לא תמיד יוצאים כאלה קוהרנטיים, מעין זרם תודעה כזה. אז קשה למצוא זמן לזה בלימודים.
עכשיו נגמר הסמסטר, למרות שאני עדיין צריך ללמוד, יש לי עוד כמה מבחנים וכמה עבודות גדולות שאני צריך להשקיע בהן, אני מניח שאני גם כותב כאן עכשיו כדי להימנע מזה קצת. יש הבדל בין היום יום של הלימודים שזה לא נגמר וכל הזמן רודפים אחר המטלה הבאה לבין זמן "חופשי" שאני צריך לארגן אותו בעצמי כדי ללמוד, כדי להגיע מוכן למבחנים וכדי לסיים את העבודות לא ברגע האחרון (כמו שיש לי נטייה לעשות...). מודים שונים. וכביכול אני מעדיף את המוד השני שיכול להיות מלחיץ, אבל יכול להיות גם יעיל ולא נורא בכלל, אם מצליחים לארגן את הזמן כמו שצריך. המוד הראשון הוא סוחט והלחץ לא נפסק, עד סוף הסמסטר לפחות. אבל למרות שאני כביכול מעדיף שיהיה לי את הזמן החופשי הזה, ואני גם אדם מסודר, אמורה להיות לי היכולת לארגן את הזמן שלי ולהצליח במשימות, בכל זאת יוצא שאני מתפקד כנראה יותר טוב במוד הראשון, שהוא מתיש ואני שונא את הלחץ הבלתי פוסק. אבל בו פשוט יש חובות שהן חובות ואני סוג אדם שפשוט מבצע אותן, לא חושב על להבריז מחובות. כשפגשתי בסוף החטיבה-תחילת התיכון כמה חברים שנהיו באמת חברים טובים שלי, שפשוט מבחינתם להבריז לשיעורים אם פחות היה מתאים להם הייתה אופציה - הייתי קצת בהלם. מה זאת אומרת לא לבוא לשיעורים? זו חובה, פשוט צריך, אין פה בחירה. ואני עדיין עם המיינדסט הזה והם עדיין עם שלהם, למרות שאני מניח שכולנו קצת השתנינו. באמת כשמסתכלים אחורה על בית ספר זה נראה מטופש כמה לקחנו ברצינות את החובות הללו. כאילו צריך לקחת חובות מסוימות ברצינות, הרבה פעמים זה בשבילנו, למשל שיעורי בית עוזרים ללמוד את החומר (או לפחות אמורים); ולו לקחת ברצינות את החובות כי אם ממש לוקחים אותן כבחירה חופשית שלנו נקבל על זה עונשים בשלב מסוים. למשל אחד החברים שלי שהיה מבריז מלא היה צריך להשלים אחר כך את הבגרות בספורט, צחקנו עליו מלא על זה. ואיכשהו הוא הצליח לעשות את זה מבלי שההורים שלו יידעו שלא הייתה לו בגרות מלאה כמה שנים X)
אבל מאידך, אני שתמיד הייתי תלמיד טוב, כנראה שלא היה קורה שום דבר נורא אם לא הייתי בא מדי פעם לשיעורים או לא מכין שיעורי בית. והאמת היו פעמים שלא הכנתי שיעורי בית, כי הדחיינות שלי הייתה כבר אז, אבל היתרון בלהיות תלמיד טוב זה שאני יכול לשקר ולהגיד שעשיתי ויאמינו לי. עכשיו אני במסגרת של אוניברסיטה שהיא הרבה יותר חופשית. אין חובות באמת, זה לא עונש חיובי, אלא עונש שלילי. פשוט אם לא אעמוד בדרישות של הקורס לא אעבור אותו, אם לא אעבור מספיק קורסים לא אקבל תואר. לא אסתבך בצרות כי לא עמדתי בחובות, זו פשוט תהיה בעיה שלי. הייתי תלמיד טוב ואני עדיין תלמיד טוב, עושה את החובות המוטלות עליי, לא נכשלתי בקורס שלקחתי בינתיים ולא נראה לי שאכשל, פשוט זו שאלה של איך אני רוצה להתנהל. האם אני רוצה שגם יהיו לי חיים תוך כדי התואר ולהרגיש טוב או כל הזמן לחיות בתחושה של לחץ ואשמה מבלי שאני באמת לומד ואז כשהדדליין מתקרב אני עובד בהיפר-לחץ ויוצא תוצר גם פחות טוב וגם לא באמת הרווחתי כלום מהזמן הזה שלא נוצל כי רק הרגשתי רע. אני כותב את זה כרגע כשעוד כביכול יש אפשרות שאני אלך בנתיב הנכון של לעשות קצת בכל יום ובסוף אגיע מוכן מספיק למבחנים ואגיש את העבודות לפני הדדליין והן יהיו טובות וגם בכל יום יהיה לי זמן פנאי שלא אחוש בו אשמה כי עשיתי את החובות היומיות שלי וגם אולי אפילו יהיו לי ימים חופשיים שלמים לפני הסמסטר הבא בלי חובות. מלבד העבודה האמיתית שלי אבל זה כבר משהו אחר. אבל בינתיים קצת בזבזתי את היום וחצי הראשונים. קצת למדתי, אבל הרבה הסחתי את עצמי.
יש את ה-TED Talk המפורסם, נראה לי זה השני הכי נצפה, אם לא אז בכל זאת בין הכי נצפים, שכולם צפו בו בשלב מסוים כשהם דחו מטלה, כי זה TED Talk על דחיינות. והוא מדבר על מה שכבר נגעתי בו למעלה, אבל עושה את זה מצחיק, עם קופיף בתוך המוח ומפלצת דדליין, קלאסיק, נראה לי צפיתי בזה עשרות פעמים שונות שבהן דחיתי מטלות. והנקודה שהוא מגיע אליה בסוף היא שהמערכת הזאת של הדחיינים, כמוני, בסך הכול עובדת סבבה במקרים כמו שלי כסטודנט באוניברסיטה. אני אגיע למבחנים וכנראה אעבור אותם עם ציון מספק. אני חושב שלא עשיתי בכלל מועדי ב' באוניברסיטה ואני כבר בשנה ג'. כי יש לי קליטה טובה בשיעורים ואני כן אלמד ברמה מסוימת למבחנים, אולי לא הכי יסודי ומסודר, אבל כן ברמה שתהיה שאלה במבחן על מה שבוודאות זכרתי שקראתי כשהתכוננתי יום לפני אז זה יעזור לי. בעבודות זה יותר מאתגר אבל גם שם, אגיש את העבודות, וכנראה לא אעבוד עליהן ביום האחרון כי זה בלתי אפשרי, אז גם אם אעבוד עליהן בשבוע האחרון וזה יהיה שבוע מלחיץ ועבודה לא יעילה כמו שהייתי צריך לעשות, כנראה עדיין אקבל ציון עובר ואולי אפילו טוב. הבעיה היא מחוץ לאוניברסיטה, להגשים יעדים בחיים שאין להם דדליינים. התפתחות אישית ומקצועית, אולי אף זוגית. כשאין דדליין אין את רגע הפאניקה שמעיר אותך וגורם לך לעבוד פתאום במרץ ולשרוד את הסופה הזו, רק קולטים בדיעבד שוואלה, לא הגשמת את עצמך, נתת לזמן להחליק. אני רק בן 25 אבל אני כן כבר מרגיש את זה במידה מסוימת. האוניברסיטה היא קצת פלסטר שמכסה על זה - טוב אוניברסיטה היא כן דבר משמעותי אז נגיד תחבושת, לא פלסטר - אבל בגדול אני לא לומד דברים שאני מרגיש שאני אעשה איתם משהו מקצועית, זה בעיקר הרחבת אופקים כללית. אז עכשיו כשאני בן 25 ואני נמצא באוניברסיטה זה נראה הדבר הכי טבעי והגיוני. אני עובד בעבודה שלא משלמת הרבה ואני עוד גר עם ההורים - אבל אתה סטודנט, הגיוני שלא יהיה לך כסף, אם אתה עובד בכלל אז כל הכבוד ובטח שהיום עם יוקר המחיה אנשים יוצאים בגילאים יותר מאוחרים מהבית. אבל בעוד שנה כשאהיה מחוץ לאוניברסיטה, אני מרגיש שהבעיות קצת יותר יבלטו כשאין את התחבושת המכסה עליהן. אהיה בן 26, בעבודה שמרוויחה שכר מינימום (אם לא אעזוב אותה כבר), עדיין אצל ההורים והכי משמעותי - עדיין בלי מושג מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. כשכבר מסיימים אוניברסיטה אמורים להיות עם כיוון כלשהו, התחלתי לפחות. ועוד אני לא רציתי ללכת לאוניברסיטה, ידעתי שזה ישמש כתחבושת, שאני לא הולך לשם בשביל מקצוע אלא בשביל עניין, נרשמתי לאוניברסיטה בקורונה, כשלא היו הרבה אפשרויות אחרות. לפני זה חשבתי שאני אפעל עצמאית.
אני לא בטוח מה אני רוצה לעשות אבל אני מניח שזה יהיה בכיוון האומנות, אולי בכיוון הקולנוע או הטלוויזיה ואז זה כיוון של תסריטאות או שמא אולי כיוון של קולנוע תיעודי ואז אני צריך למצוא את הנושא שמעניין אותי לצלול לתוכו, אולי בכיוון של מחזות זמר - לכתוב או להופיע, או אולי כתיבה קומית. אני לא בטוח בכיוון אבל זה כנראה משהו בטווח הזה ויש לי קצת ניסיון בכל כיוון. הייתי בקורס תסריטאות ועשיתי סרט קצר אחד, מלבד כמה סרטונים נוספים שעשיתי בתואר בקולנוע; הייתי בסדנת הגשת שיר של סגנון מיוזיקלס והופעתי גם במגמת מוזיקה וגם באיזה ערב של שירי מחזות זמר שהפיקה אחת התלמידות האחרות שהייתה באותה סדנה; וגם סטנדאפ עשיתי פעם אחת בבמה פתוחה, אמרתי לעצמי הרבה זמן שאעלה שוב מתישהו, הלך טוב לפעם ראשונה, לא יודע למה לא עשיתי את זה מאז. ואני כמובן צורך מלא תוכן של קולנוע, טלוויזיה, מחזות זמר וקומדיה. בכל מקרה, את הקורסים הקצרים הללו ראיתי כמדרגות קפיצה, הצעד הראשון שממנו יהיו לי היסודות להמשיך לבד. היו הרבה לפני שעשו הכול לבד גם בלי קורסים. אבל כשהיו לי ההזדמנויות לעשות את זה לבד, בטח בקורונה, לא עשיתי את זה. דחיתי ללא דדליין. וזה מחזיר אותי לנושא הראשון של שני המודים של הלימודים, השוטפים עם החובות היומיומיות והעצמיים שאני מאגן לעצמי את הזמן והאופן ורק צריך תוצאה סופית מספקת. אך הם לא רק מודים של לימודים מן הסתם. הייתי בעניין של קולנוע עוד מהתיכון וכל הזמן אמרתי לעצמי שמתישהו אכתוב תסריט. בתיכון אמרתי לעצמי על סוף התיכון, התקופה של לפני הצבא, בתקופה הזו אמרתי לעצמי שבצבא, בצבא אמרתי לעצמי שאחרי הצבא ואחרי הצבא - עדיין לא עשיתי את זה ובגלל זה הלכתי לקורס - ואז עשיתי את זה כשהייתה חובה חיצונית. ובעזרת מישהו אחר שהכרתי שם אשכרה הפקנו את הסרט הזה, הוא ביים, אבל הייתי מאוד מעורב בהפקה ואני קצת מובך מהתוצר הסופי האמת שנראה לי קרינג'י ביותר, אבל כולם אומרים את זה על הסרט הראשון שלהם אז רק צריך להמשיך ומשתפרים מניסיון. ואז לא המשכתי. בכל תקופה כזו שאמרתי לעצמי שאעשה את זה כן יצא שהתחלתי... משהו. אבל אחרי זמן קצר ויתרתי על זה, או שאמרתי שהרעיון לא טוב או שפשוט לא הצלחתי להמשיך או שאמרתי שהזמן לא טוב ובזמן אחר אצליח באמת להתיישב ולכתוב. עכשיו, כפי שאמרתי, אני שונא את המוד הראשון הזה, שאני בעצם זקוק למשמוע חיצוני בשביל לפעול. כמו בבית הספר, כמו בצבא, כמו בקורס הזה, כמו באוניברסיטה. כמובן בכל מסגרת יש יחס שונה לחובות ובצבא חובות זה חובות או שאתה סובל (למרות שבכל מקרה אתה סובל) בעוד באוניברסיטה או בקורס כזה או אחר, החובות כמעט סמליות ואם לא אעמוד בהן זו פשוט בעיה שלי. אבל בכל מקרה, זו הנעה מתוך פחד מסמכות, בין אם מעונש אמיתי של הסמכות, או מלאכזב את הסמכות, או מלאכזב את עצמי שאני לא עומד ביעדים שהסמכות הציבה לי ומה זה אומר עליי. ואני לא רוצה שההנעה שלי תהיה מתוך זה, אני רוצה שההנעה שלי לעשות משהו, ליצור, לכתוב, כל דבר, תבוא מתוך זה שאני רוצה לעשות את זה. בגלל זה הרבה זמן התנגדתי לללכת לאוניברסיטה בכלל. אני מפחד לשים את עצמי במצבים כאלה שאני כל הזמן בלחץ ומונע רק מסמכות חיצונית, במיוחד מאז הצבא, למרות שאני יודע שאלו נסיבות שונות מאוד. מאידך, כפי שכבר כתבתי, זה עובד לי, אני תלמיד טוב, אני ממלא את החובות שלי וגם עם תוצאות טובות יחסית. אז מן הסתם נוצרת כאן איזו התנגשות.
הייתי היום אצל הפסיכולוג, אני הרבה זמן לא בטוח למה אני הולך אליו, הוא כבר הפסיכולוג השלישי שלי, אני עמו שנה כמעט, הוא דיי דומה לפסיכולוגיות הקודמות שלי. בפעם הראשונה שהלכתי לפסיכולוגית הייתי לחוץ מאוד לקראת זה ודחיתי את זה הרבה זמן עד שהרגשתי שאני באמת צריך ודיברתי עם ידיד יותר מבוגר שהולך לפסיכולוג שנים והמליץ לי על זה. כשהתחלתי עוד לא סיפרתי להורים אפילו, הביך אותי, אני לא אוהב לדבר איתם על... רגשות וכזה... אבל מאידך הייתה לי איזו מחשבה שפסיכולוגים לומדים כל כך הרבה שנים עד שהם מגיעים לרמה שיש להם קליניקה וכמובן עולים הרבה כסף אז ודאי יש להם ידע מיוחד, שיחה איתם תרגיש שונה, הם יידעו לכוון למקומות הנכונים ולגעת בנקודות הנכונות, וההליך ייקח זמן אך עם קצת סבלנות אני ארגיש שיפור. אבל אז אחרי זמן מה נוכחתי לגלות שהשיחה עמה מרגישה... רגילה. יש לי שיחות עמוקות עם חברים טובים מדי פעם, הן לא שונות מאלו, רק שחברים לא לוקחים כסף על השיחה ומסיימים אחרי זמן קבוע. גם הכסף וגם הגבלת הזמן יכולים להקשות על להרגיש שקורה בכלל משהו בטיפול, כמעט תמיד עד שהיינו מגיעים לנקודה מעניינת היה צריך לסיים את הפגישה. והפסיכולוגים תמיד מכילים ומבינים אבל זה שאני משלם להם כסף גורם תמיד לתחושה הזאת שאולי זה לא כנה. אחרי חצי שנה היא גם המליצה לי לקחת כדורים ואולי זה קצת עזר אבל לא הרבה. לעתים הרגשתי שהטיפול רק גורם לי להרגיש רע יותר, אני צריך לזכור חוויות לא טובות מהשבוע כדי לספר בפגישה ולעתים דווקא הגעתי אחרי שבוע טוב אבל אז נגענו בנושאים פחות נעימים בפגישה והזמן נגמר לפני שהגענו לאיזו מסקנה כלשהי כלפיהם, לפני שהייתה פואנטה אפילו ואז סתם הייתי יוצא משם בהרגשה רעה. אחרי תשעה חודשים בערך הרגשתי שאולי זה נחמד לדבר עם מישהו אבל קלטתי שאלו פשוט שיחות רגילות ושבכללי אני צועד במקום ולא מרגיש יותר טוב מכשהתחלתי, אז נפרדנו. ניסיתי ללכת לפסיכולוגים אחרים לפגישות היכרות אבל זה לא כזה יעיל ללכת לפגישה אחת עם פסיכולוג רק כדי לספר על עצמי וזהו אבל גם לא רציתי לבחור פסיכולוג או פסיכולוגית מתוך התוצאות הראשונות שאני מוצא כי אם אלך אליהם כמה חודשים וזה יהיה אותו דבר זה ירגיש כמו סתם בזבוז של כסף. אולם, התחלתי להרגיש בשיחות עמם ש... הם נורא דומים. מין תחושה כללית יותר של הכלה והבנה והם אומרים את דעתם הכנה ותובנותיהם אבל זה לא מרגיש שהם יודעים או מבינים יותר ממני. וגם בנקודה הזו כבר נרשמתי לאוניברסיטה ושמעתי שלאוניברסיטה יש שירות פסיכולוגי והוא מסובסד. אז אם אוכל ללכת לפסיכולוגית משם ויתברר שהיא באמת דומה לשאר הפסיכולוגיים שהלכתי אליהם רק במחיר שפוי יותר, זה יכול להיות רעיון טוב. והייתי אצלה כמעט שנה בערך, אבל אז עשיתי סמסטר חוץ וכשחזרתי גם היו אילו עניינים בירוקרטיים וגם היא הייתה בהיריון או ילדה או משהו, אז לא יכולתי לחזור אליה ישר והייתי צריך לחכות זמן מה לפסיכולוג אחר, אז הלכתי לפסיכולוג דרך קופת החולים וזה גם יותר זול משל השירות האוניברסיטאי וגם הוא עם סנטימנט דומה לשאר הפסיכולוגיות שהייתי אצלן, אז משתלם.
אבל בכל זאת, אני עדיין משלם, ועדיין הולך אליו לפרק זמן לא מבוטל ומרגיש שאני דורך במקום, עם אותן הבעיות שהיו לי גם קודם. למשל אני ביישן ולא נוטה להתחיל שיחות. מאידך אני כנה, אז אם ישאלו אותי שאלות ספציפיות כנראה תתפתח שיחה משם. אבל כל הפסיכולוגים שהייתי אצלם, לא יודע, רצו לאתגר אותי להשתנות ולא להתבייש אולי, אז הייתי מגיע אליהן ושלום שלום מה שלומך ואז שתיקה. והן לא שואלות כלום מצפות שאני אציף משהו. אבל לא תמיד יש לי מה להציף, לפעמים יש לי כמה דברים ואני לא רוצה לבחור ביניהם כי לבחור זה להגיד שמשהו מסוים מטריד אותי יותר מהשאר כשזה לא תמיד ככה ולפעמים סתם התביישתי, ואם היו שואלים אותי ישירות הייתי עונה בכנות אבל התקשיתי להוציא עצמאית. וזה קרה הרבה פעמים אז העליתי את זה בפני כולם כמה פעמים ועדיין ניסו לגרום לי לפתוח בשיחה כל פעם מחדש ואני פשוט מרגיש פחות בנוח עם זה וזה הוביל לשתיקות ארוכות, שגם גרמו לי להרגיש פרייאר כי אני משלם על שתיקות ארוכות פתאום. אז גם עמו זה אותו דבר ובפגישה הקודמת בכלל הייתה שתיקה ארוכה לאללה למרות שכבר העליתי את זה שאני מעדיף שישאלו אותי שאלות אבל הם רוצים שאני אכווין את השיחה ואני מעדיף שיחות שמתפתחות טבעי. היום דווקא השיחה התחילה דיי מהר איכשהו אז הספקנו לדבר דיי הרבה לשם שינוי. לפני שהלכתי לפסיכולוגית הראשונה, כשאותו ידיד המליץ לי הוא כן אמר שזה לא פתרון קסם ושהרבה זמן מרגיש לסתם מדברים שיחות רגילות, אבל מדי פעם הם פתאום מעלים תובנות שלא היו עולות לבד וחושבים עליהן וזה הדבר המשמעותי. אז אולי היום בפעם הראשונה הרגשתי שעלתה תובנה כזו. אולי הייתה קודמת שעלו אצל הקודמות גם על כך שאני שונא את עצמי ותוקף את עצמי יותר מדי ואולי הן הציגו נקודת מבט שונה משלי אבל זה לא חידש לי לגמרי, לא משהו שאין מצב שהייתי עולה עליו לבד או עם חברים. אבל היום זה אולי קצת שונה.
מהר מאוד בפגישה דיברתי על דברים שהייתי רוצה לשנות בעצמי, שהיו משפרים לי את החיים, עוזרים לי למצוא כיוון, ואלו ביטחון עצמי ומשמעת עצמית. ביטחון עצמי ודאי היה עוזר לי יותר בלמצוא זוגיות ואפילו חברות, כי לחברים שלי יש תחומי עניין לעתים דיי שונים משלי ואני דיי מרגיש שאני צריך להרחיב את מעגל החברים או שפשוט אמשיך להרגיש לבד. אבל ביטחון עצמי יכול לעזור לי גם באופן דומה למשמעת עצמית. הייתי רוצה יותר משמעת עצמית, כמו שיש לכמה מהחברים הטובים שלי, כי, כפי שכתבתי לעיל, אני לא רוצה להיות תלוי במסגרות המשמוע החיצוניות להנעה, אני רוצה שההנעה שלי תבוא מבפנים. אם הייתה לי משמעת עצמית ברמה שיש לחלק מחבריי נראה לי כבר היה לי תסריט, אז יש את הקטע של מה לעשות עם זה וצריך מרפקים כדי להגיע עם זה לאנשהו ובשביל זה צריך ביטחון עצמי. אבל מספיק שיש משמעת עצמית מספיק בשביל לשבת ולעשות ולטעות ולהשתפר, ובסופו של דבר יצא משהו טוב. ואם אכיר בזה שיצא לי משהו טוב זה כבר יעלה לי את הביטחון העצמי ולא ארגיש כמו לוזר שלא עשה כלום בחיים שלו. והמשמעת העצמית יכולה להשתלם לטווח הארוך וגם לשים אותי במסגרות של אינטראקציה בין אנשים שגם ישפרו לי את הביטחון העצמי. מאידך, הביטחון העצמי יכול לכפר על חוסר במשמעת עצמית ולשים אותי במסגרות שיחייבו אותי לפעול ולהתנסות ולטעות ולהשתפר עד שיצא משהו טוב. אני לא כזה אוהב את העובדה שהביטחון העצמי יכול להיות כזה OP עבור אנשים מסוימים עד שהם מגיעים למקומות גבוהים מאוד בלי אף הצדקה אמיתית מעשית לכך, אבל זו המציאות אז עדיף שתהיה לי היכולות לנצל את זה על לא. עכשיו גם תשאלו, רגע מה ההבדל כבר בין המסגרות האלה שאתה לא רוצה להיות בהן כי הן מלחיצות אותך וכי ההנעה בהן חיצונית ולא פנימית לבין אלה שאתה כביכול כן רוצה להיות בהן שישפרו אותך. הרי גם הראשונה אמורה לשפר אותך וגם השנייה היא מסגרת הנעה חיצונית עם דרישות מלחיצות. אז זו נקודה טובה, אבל שני שינויים משמעותיים לדעתי הם שבאחת אני משלם עבור זה ובשנייה אני מרוויח מזה וגם שבאחת אני עלול להעלם ברקע ובשנייה אני כמעט מוכרח להיות בולט. אולי היתרון השני הוא רק בראש שלי, הרי לא באמת הייתי במסגרת כזו זה רק נראה ככה מן הצד וגם אולי זה לא יתרון, לעתים עדיף להעלם ולא לבלוט. כתבתי את זה כיתרון כי כביכול לבלוט בסיטואציה כזו יכריח אותי להיות יותר חברתי ויעלה לי את הביטחון העצמי. אבל שוב, אני לא באמת יודע אם זה נכון. אבל מה שמשנה הוא שזה קיים בהליך המחשבה שלי על הדברים הללו ומעצב את התפיסות. אז גם מבלי שכתבתי או אמרתי את זה בצורה כזו אנליטית, פשוט הרגיש לי שמסגרת א' היא דבר מלחיץ ומסגרת ב' היא דבר נכסף. לא בדיוק דיברתי עם הפסיכולוג בצורה האנליטית הזו אבל בכללי הוא ניסה לשכנע אותי שאין שום דבר רע במסגרת א'.
דיברתי עמו כבר בעבר על הלחץ שיש לי ממסגרות כאלו, שייתקעו אותי למעשה בכך שאהיה תלוי בהנעה החיצונית הזאת. אבל הוא העלה את הנקודה שאני הרי כבר מרגיש תקוע ואולי דווקא זה שאני נאחז בתקווה הזו שאני אצליח לשנות את עצמי לבד ולפתח את המשמעת העצמית הנכספת הזו שתביא אותי למקומות, במקום לבקש עזרה מאחרים, זה מה שמשאיר אותי תקוע. הוא דיבר על הלימודים שלו שהוא תמיד היה צריך הדרכה חיצונית ועדיין יש לו הדרכה חיצונית וככה גם רוב הפסיכולוגיים וזו מערכת יחסים של צמיחה שאין בה שום דבר מלחיץ עבורו. מבחינתי זה פשוט נשמע כמו משהו שמתאים למקצועות כמו פסיכולוגיה ורפואה ואולי עוד כמה מקצועות ספציפיים כאלו שגם עוזרים לאנשים אחרים וגם תמיד דורשים התפתחות מתמדת והתעדכנות. אבל ברוב המקצועות מסיימים ללמוד את המקצוע ואז מתחילים לעבוד במקצוע ואולי יש הדרכה התחלתית בעבודה, אבל צוברים ידע בעיקר מניסיון וממשיכים ללמוד מניסיון ולא מהדרכה של מישהו אחר מלבד אולי זמנים נקודתיים. ובטח שבתחומי האומנות, דברים כאלו כמו כתיבה באמת, מצפים שזה משהו שיגיע ממך, לגמרי הנעה פנימית. כל אדם כמעט שהצליח בתחומים הללו כשנשאל על הדרך שלו מדבר על כמה הוא רצה את זה "ורק זה היה לי מול העיניים ופשוט עשיתי את זה כי זה מה שאני אוהב, גם כשאמרו לי לא אני המשכתי", ואומרים "שאם זה לא משהו שאתה מוכן להתאבד עליו כי זה מי שאתה אל תכנס למקצוע הזה". אז כמובן שאני רוצה שזה יגיע מהנעה פנימית ואם אני חייב ללכת לכל מיני קורסים כל הזמן כדי לעשות את מה שאני כביכול אמור לרצות מעצמי לעשות יש פה איזושהי בעיה. ניסיתי להגיד שאין לי בעיה ממש עם לבקש עזרה, כלומר אני ביישן אז אולי קצת יש, אבל עקרונית אין לי בעיה אם זה יהיה להיעזר בחבר, בחברה, בשותף כלשהו שנשפר אחד את השני, אבל מבוגר אחראי שאני אפעל פשוט מתוקף היותו גורם סמכות ומתוקף זה שזה משפיע עליי משום מה... מרגיש לי ילדותי להיות תלוי בזה. הוא אמר שדווקא העמדה הזו מרגישה לו "ילדית", לא ילדותית, לא הבנתי בדיוק מה ההבדל. ואז הוא אמר את הדבר הפסיכולוגי הזה, כשאמר שלדעתו בגלל היחסים שלי עם אבא שלי - שאני לא שונא אותו הוא לא אבא רע והוא כן אכפתי והכול אבל הוא פשוט נטה ונוטה להקטין אותי בכל מיני סיטואציות - אז אני רואה בגורמי סמכות גורם שמקטין, משפיל וגורם לי להרגיש רע ובגלל זה אני רוצה להימנע מזה. אבל כאמור לדעתו, זה שאני נמנע מלהיעזר בהנעה החיצונית הזו, שלדעתו טבעי לחלוטין להיעזר בה כמה שצריך ואין בכך שום פסול, זה מה שייתכן ומשאיר אותי תקוע.
טוב, point ארוך לעשות. לא יודע למה אני מפרסם את זה כאן אבל יאדה יאדה יאדה אני כותב לעצמי וכפי שכתבתי בהתחלה אני קצת נמנע מהמטלות שלי דרך זה, אבל גם לא כתבתי כאן הרבה זמן, אז אולי הזמן הזה הגיע, לא משנה מה אכתוב.
לא כתבתי כאן זמן מה... אני עכשיו בלימודים וגם עובד תוך כדי אז אין לי הרבה זמן לכלום.
כמובן אני עדיין בודד, למרות שאני מוקף באנשים.
כל כך הרבה בנות יפות באוניברסיטה, קשה לחשוב. רק חולף לי בראש בשיעור איך בא לי שבין השיעורים מישהי פשוט תתפוס אותי, תצמיד לקיר כשאף אחד לא בסביבה/שם לב, תלפות את הזין שלי מבעד למכנסיים בעוצמה, תתקרב עם הפנים שלה אל שלי ותלחש לי "אתה שלי עכשיו". זה כל מה שנדרש אם מישהי רוצה אותי. לא צריך הסכמה מצדי, שפשוט תחליט ותיקח אותי לעצמה, כרצונה. אני אהיה רק לחוץ בנוגע ללהחמיץ שיעור. אני תלמיד טוב כזה, לא בגנים שלי להפסיד שיעור, זה פשוט לא מתחשב לי במוח. עוד מבית הספר, אבל עכשיו זה אוניברסיטה והכל יותר וולונטרי אבל אני עדיין כזה. איזו התנגשות ערכים; אישה שולטת מול האשמה שלי, קשה. אני חושב האמת שהאשמה תנצח לרוב, היא מאוד גדולה, אבל לא אדע באמת עד שאחווה, אני רוצה לחשוב שזו תהיה האישה אבל אני לא בטוח כלל.
טוב ואפשר גם בדרך עם הסכמה אם אתן מעדיפות. בכל זאת, עדיף לא לקחת הימור על בחור אקראי שהוא נשלט כזה שרק מחכה לשולטת שתיקח אותו ופשוט לתפוס אותו במפשעה. אז שמישהי פשוט תתחיל לדבר עמי ותוביל אותי לשם. אם מישהי תתחיל איתי אני ודאי לא אתנגד. אגב, נשים תיזמו! אני אישית מת על זה! לא שחוויתי את זה לצערי, אבל אני מאוד רוצה, רוצה להרגיש נחשק אבל זה לא קורה. אני גם חושב שסיכויי הדחייה שלכן נמוכים לעומת הסיכויים של גבר שמתחיל עם בחורה. וגברים (שאני אישית לא מכיר) שלא ירצו שבחורה תתחיל איתם כי זה יוריד להם את הביטחון משום מה (מה? מישהי מביעה בך עניין - מה יותר מעלה ביטחון מזה?), בחייאת די, תנו לי את זה, תנו להן את זה. מעדיפים אתם לפנות אקטיבית? מעולה. לי זה קשה מאוד ואני פשוט בעד עולם שבו נשים מרגישות חופשיות ובטוחות בעצמן שהן יכולות לפנות לגבר ולהרגיש טוב עם זה. וזה קצת יוריד את הלחץ ממני גם. לא שאני חושב שבעולם כזה יפנו אליי אי פעם. אני מניח שאני לא יוצר יותר מדי עניין. דיי שקוף.
אני רואה אותן חולפות ונושך את השפתיים. איך בא לי שפשוט ישבו לי על הפנים. כבר נהיה חורפי אז פחות רואים את זה, אבל חולצות קצרות שרואים את הפופיק עדיין בסביבה - הפופיק אנדרייטד. אולי פשוט כי אם רואים את הפופיק רואים את הגזרה של הגוף. העור החלק היפה הזה. לפעמים אני פשוט רוצה לרדת על הברכיים ולנשק. אולי זה הרווח הקטן הזה קצת מתחת לפופיק עד המכנסיים שבו יש פס חשוף שכזה של הגוף. דומה לאופנת שנות האלפיים כזה, בריטני ספירס, מת על האופנה הזאת. פס גוף צר אך מפתה ביותר. האופנה היום מרגישה לי חופשיה, אני רואה כל מיני סגנונות, שונים ויפים, לא משהו מוגדר. גאד נשים מתלבשות נהדר היום, כל הכבוד ותודה לכן! אני יודע שאתן לא עושות את זה בשבילי אתן פשוט רוצות להיראות טוב עבור עצמכן וזה נהדר. אני גם מנסה יחסית להיראות טוב. אין לי אמנם חוש אופנתי מיוחד אבל קיצצתי את הזקן לאורך נורמלי סוף סוף, מסתרק, משתדל לא ללבוש טרנינג כשאני הולך לאוניברסיטה, דברים בסיסיים כאלה.
אני רואה מישהי עם מחשוף יפה. הן עוברות ואני מסתכל מבלי להסתכל על האזור שממגנט את עיני. כמו שאמרו בסיינפלד: "זה כמו להסתכל על השמש... אתה מקבל תפיסה של זה ומסיט את המבט". כאילו, אני מניח שכולכן מודעות כשמישהו מסתכל עליכן, גם אם הוא מאחוריכן, או רחוק, אתן מרגישות איכשהו. אני חושב. אני מקווה רק שאני לא נראה בוטה, בהחלט מקווה לא להטריד בשום צורה. אלו מבטים חטופים. אבל זה משהו ייצרי, מושך, ליטרלי מושך - אני מרגיש את העיניים נמשכות לשם בכוח ואני צריך להתנגד כי אי אפשר להסתכל ישירות על זה. כמו שתי קבוצות שמושכות בחבל משני צדדיו. אבל העיניים שם. והראש... בראש אני רק רוצה לנוח עליהן. כמו שתי כריות נוחות. איזו שלווה מרגיעה. כמו הפוך הכי נעים בעולם. הלוואי עליי.
לא, צריך לחזור לשיעור.
(גאד איזה טקסט לא מוגדר. אני נע בין פנטזיות לקריאות חברתיות לחוסר הביטחון שלי. לא יודע איך יצא ככה.)
מרגיש לי כזה מטלה כבר. אני לא עושה את זה מתוך הנאה חס וחלילה. סתם יצא לי בטעות שנגעתי בזין ועכשיו אני כבר לא יכול להתנתק עד שאני גומר, זה קשה.
ומילא אם הייתי מהגברים הקריקטוריים שמאוננים שתי דקות וגומרים, אבל לא. לא, מצד אחד מרגע שהיד שלי על הזין קשה לה להתנתק, מצד שני הוא זין קצת בררן, לא הכול עושה לו את זה. אז יוצא שאני מחפש שעתיים עבור הרגע המושלם בשביל לגמור. לפעמים משהו כן עושה לו את זה אבל מרגיש לי שזה לא זה, אז יש לי הזדמנות לגמור אבל אני מרגיש שיש אופציה יותר טובה מעבר לפינה אז אני נשאר על הקצה. אבל אז יכול להתברר שזה לא מעבר לפינה. כבר רגיל לי שכל הפרוצדורה לוקחת שעה-שעתיים. ויש לי דברים לעשות!
לפעמים הידיעה הזאת עוזרת לי כן להתנתק מוקדם. לפעמים אני כן רוצה לאונן ופשוט חושב שאצליח הפעם בקצת פחות זמן ונסחף מאותן סיבות. הרבה פעמים אני באמת פאקינג לא רוצה אבל לא מצליח להתנגד ובכל זאת נגרר לפרוצדורה.
וזה ממש משבש לי את החיים. נגררתי לזה הבוקר ויש לי עוד מאמרים לקרוא לאוניברסיטה אבל במקום זה אני שעתיים כמעט על השיט הזה. שלשום בלילה לקח לי הרבה יותר מדי זמן. בד"כ אני מאונן במוצ"ש כזה אבל שלשום פשוט לקח לי הרבה יותר מדי זמן מהמצופה והלכתי לישון באיזה ארבע, וזה גרם לכך שבראשון קמתי מאוחר. היו לי לימודים בצהריים, כך שהיה לי הרבה זמן פוטנציאלי לישון, אבל בכל זאת בגלל השיט הזה קמתי מאוחר, והייתי צריך לקחת אוטובוס מאוחר ולפחות הצלחתי לפספס רק שליש שיעור ולא את כולו. וממש כעסתי על עצמי ואמרתי לעצמי שלא אאונן כמה ימים, כי חלאס! כמה אפשר להידפק מהחרא הזה שאני לא באמת נהנה ממנו. וכמובן אתמול בלילה בכל זאת אוננתי, וזה שוב לקח יותר מדי זמן והבוקר שוב התעוררתי מאוחר. השיעור היה מוקדם הבוקר אבל לפחות בזום, אז הצטרפתי לזום גם באיחור של איזה שליש שיעור. זה לא טוב.
ושוב, אני לא נהנה מזה באמת. כשאני מסיים אני מרגיש טוב באופן רגעי מאוד ואז כל הרגשות הכי נוראיים של תיעוב עצמי, כעס, בדידות ודכאון מציפים בגדול. אני לא יודע איך אני מסוגל לחזור על המעגל הזה כל יום. ולא שאני נגד אוננות, גם כשלא אוננתי יותר מדי זמן זה לא טוב כי אני לא יכול להיות בנאדם ככה, אני חרמן כל הזמן (איכס איך אני שונא את המילה הזאת "חרמן", גם באנגלית horny נשמע נורא. חבל, זה רגש מאוד טבעי, צריך להיות לו שם קצת יותר... לא יודע... נונשלנטי? לא אגיד אלגנטי, אבל פחות in your face מ-"חרמן". אני שנים מנסה לחשוב על המילה המושלמת ואין לי. אם מצאתן תודיעו לי).
הפעם האחרונה שלא אוננתי הרבה זמן זה היה לפני איזו שנה, הייתי בחו"ל ומעולם לא אוננתי בחו"ל לפני כן. אבל טסתי לזמן ארוך ככה שזה היה צפוי בכל מקרה - טוב אני קצת סוטה מהנושא אבל יאללה ניתן לזה פסקה: אז זה היה לסמסטר באיטליה ונסעתי קודם לטייל וטיילתי ולא אוננתי ורציתי גם לא לאונן - שהאוננות תישאר בבית - וחשבתי "טוב יהיה בלתי אפשרי לא לגמור הרבה זמן, אבל אני סטודנט בחו"ל, יש צעירות בהוסטלים כשאני מטייל (הפעם הראשונה [והיחידה] שלי הייתה עם ספרדייה בהוסטל בגרמניה), כשאגיע לאוניברסיטה יהיו הרבה סטודנטיות, אולי לא אצטרך לאונן, אולי אצליח להשיג משהו יותר טוב (ספוילר - לא)". אז השתדלתי לא לאונן, ואז כשנכנסתי לבידוד לאחר שגיליתי שבוע לפני תחילת הלימודים שנדבקתי בקורונה (עד לפני שנה קורונה עוד הייתה מגה ביג דיל זוכרים?) ניסיתי בכל זאת לא לאונן. לא עזר שגם אחרי שבוע וקצת בבדיקה השנייה עדיין הייתי חיובי. אז סתם הייתי תקוע בחדר במלונית קורונה באיטליה פאקינג שלושה שבועות. וברור שנשברתי באמצע, אבל בדרך נוראה - נפלתי לקאטפיש באינסטה. זה לא היה קורה אם הייתי פשוט מאונן קודם, נראה לי אם היו חותכים אותי לשתיים באמצע שם היו מגלים שאני 90% שפיך מבפנים, לא יכולתי לחשוב נורמלי. אז השיא שם היה שלושה שבועות, אולי קצת יותר (כי טיילתי שבוע+ לפני הבידוד). ואחרי זה הקאטפיש ניסה לסחוט אותי (לא שלחתי נודס או משהו אבל המבוכה של האינטראקציה הזו מספיקה) ואמרתי את זה לידידה משום מה למרות שלא דיברנו הרבה, אולי כי היא הייתה sex-positive כזה, והיא התקשרה אליי והרגיעה אותי ואמרה לי לנתק מיד לגמרי את הקשר, לא לנסות להגיע להיגיון או משהו, פשוט לנתק, ועשיתי את זה והיא צדקה לגמרי ואני מודה לה, היא אדם טוב. בכל מקרה אחרי זה המשכתי לאונן במלון כרגיל ואחרי זה בדירת הסטודנטים באיטליה כרגיל, אפילו לפעמים קצת יותר מדי. אז שלושה שבועות בערך זה השיא שלי מאז גיל 14 בערך כשהתחלתי לאונן, לא הרבה, אבל צריך פאקינג לאונן.
בכל מקרה אז... טוב קצת איבדתי את חוט המחשבה עם הסיפור הזה, בכל מקרה אני יודע שלאונן זה סבבה אבל הייתי רוצה לפחות להנות מזה כשאני עושה את זה ולא להרגיש שזו מטלה, ובטח שזה יפסיק לחבל לי בחיים השיט הזה, בא לי לחיות כאדם בוגר נורמלי מבלי להצטרך לחשוב על זה כל הזמן, לפחות שיעבור יום מבלי שאתלבט על לאונן. ג'יז אני מרגיש את זה באותה רמה כמו שהייתי נער, זה לא אמור לרדת קצת? מדי פעם זה סבבה, אפילו שזה לוקח זמן, אם זה פעם ב- וזה לוקח זמן אז זה יכול להיות סבבה, משהו שמחכים לו קצת, אבל בטח שאי אפשר לבזבז על זה שעתיים כל יום רק כדי לחוש את השנאה העצמית שנייה אחר כך. נראה לי פעם בשלושה-ארבעה ימים זה אולי האידיאלי. רואות? אני כל כך חושב על זה כל הזמן וכל כך שונא את זה עד שאפילו שסיימתי, אני כל כך כועס על עצמי על איך שבזבזתי לעצמי זמן על כלום עד שבזבזתי עוד יותר זמן כדי לכתוב על זה כאן. דאמיט יש לי מאמרים משעממים לקרוא ושיט! טוב אני כותב גם בשביל הדופמין של שני הלייקים שאקבל אולי. ואולי איזו תקווה של להישאר נוכח כאן ואז אולי מישהי חמודה תראה את הפרופיל ותקרא את הבלוג שלי ותרצה את החמוד מלא התיעוב העצמי הזה, מה יותר סקסי מאשר היעדר-ביטחון עצמי מוחלט הרי? הפתרון הכי טוב יהיה פשוט להזדיין, זה ימנע את כל המחשבות הרעות והבדידות כשאני מסיים כי לא אהיה לבד ואוכל להרגיש קצת טוב עם עצמי שאני לא האדם הכי נורא בעולם. אבל זה לא יקרה בזמן הקרוב, כנראה גם לא הרחוק. אצטרך להסתפק ביד ובאכזבה הרגילה.
חזרתי ללימודים, התחיל סמסטר חדש, עברו רק שבועיים ואני כבר מרגיש מאחורה בחומר.
אני גם עובד תוך כדי. עבודה שבין כה וכה מרוויחים בה פרוטות. אני לא עובד בה הרבה משמרות, כך שגם לא ממש מרוויח סכום נורמלי, אבל עובד מספיק כדי לסתום חורים של "זמן חופשי".
עכשיו מצאתי זמן לכתוב את זה כי אני מחכה באיזה תור.
אין לי כוח לכלום. סיוט.
אני עדיין מרגיש בודד, כלום לא השתנה. כל כך הרבה סטודנטיות יפות, אבל אין לי כישורים חברתיים אז הן לא יכירו אותי לעולם, גם אם אשב לידן עכשיו סמסטר שלם בכיתה.
כוסאומו מה נסגר מדלגים על התור שלי כאן?? הוצאתי מספר וזה פשוט דילג על המספר שלי והמשיך.
אז אני בתקופה בה אני רק לומד או עובד או עושה דברים משעממים אחרים או דוחה ללמוד ומרגיש רע בנוגע לזה. מה שבטוח, לא עושה משהו כיפי או מספק. לא נפגש עם חברים יותר מדי. כאמור אין לי חברה ואני לא רואה איך תהיה לי בזמן הקרוב... או הרחוק... גם אין לי ממש תקווה שמשהו ישתנה, נראה לי פשוט אמות ככה.
מה אגיד, קמתי אופטימי היום.
הגיע סוף סוף התור שלי אבל מסתבר שחיכיתי לכלום ושום דבר.
