overthinking

מרגיש לי כזה מטלה כבר. אני לא עושה את זה מתוך הנאה חס וחלילה. סתם יצא לי בטעות שנגעתי בזין ועכשיו אני כבר לא יכול להתנתק עד שאני גומר, זה קשה.

ומילא אם הייתי מהגברים הקריקטוריים שמאוננים שתי דקות וגומרים, אבל לא. לא, מצד אחד מרגע שהיד שלי על הזין קשה לה להתנתק, מצד שני הוא זין קצת בררן, לא הכול עושה לו את זה. אז יוצא שאני מחפש שעתיים עבור הרגע המושלם בשביל לגמור. לפעמים משהו כן עושה לו את זה אבל מרגיש לי שזה לא זה, אז יש לי הזדמנות לגמור אבל אני מרגיש שיש אופציה יותר טובה מעבר לפינה אז אני נשאר על הקצה. אבל אז יכול להתברר שזה לא מעבר לפינה. כבר רגיל לי שכל הפרוצדורה לוקחת שעה-שעתיים. ויש לי דברים לעשות!

לפעמים הידיעה הזאת עוזרת לי כן להתנתק מוקדם. לפעמים אני כן רוצה לאונן ופשוט חושב שאצליח הפעם בקצת פחות זמן ונסחף מאותן סיבות. הרבה פעמים אני באמת פאקינג לא רוצה אבל לא מצליח להתנגד ובכל זאת נגרר לפרוצדורה.

וזה ממש משבש לי את החיים. נגררתי לזה הבוקר ויש לי עוד מאמרים לקרוא לאוניברסיטה אבל במקום זה אני שעתיים כמעט על השיט הזה. שלשום בלילה לקח לי הרבה יותר מדי זמן. בד"כ אני מאונן במוצ"ש כזה אבל שלשום פשוט לקח לי הרבה יותר מדי זמן מהמצופה והלכתי לישון באיזה ארבע, וזה גרם לכך שבראשון קמתי מאוחר. היו לי לימודים בצהריים, כך שהיה לי הרבה זמן פוטנציאלי לישון, אבל בכל זאת בגלל השיט הזה קמתי מאוחר, והייתי צריך לקחת אוטובוס מאוחר ולפחות הצלחתי לפספס רק שליש שיעור ולא את כולו. וממש כעסתי על עצמי ואמרתי לעצמי שלא אאונן כמה ימים, כי חלאס! כמה אפשר להידפק מהחרא הזה שאני לא באמת נהנה ממנו. וכמובן אתמול בלילה בכל זאת אוננתי, וזה שוב לקח יותר מדי זמן והבוקר שוב התעוררתי מאוחר. השיעור היה מוקדם הבוקר אבל לפחות בזום, אז הצטרפתי לזום גם באיחור של איזה שליש שיעור. זה לא טוב.

ושוב, אני לא נהנה מזה באמת. כשאני מסיים אני מרגיש טוב באופן רגעי מאוד ואז כל הרגשות הכי נוראיים של תיעוב עצמי, כעס, בדידות ודכאון מציפים בגדול. אני לא יודע איך אני מסוגל לחזור על המעגל הזה כל יום. ולא שאני נגד אוננות, גם כשלא אוננתי יותר מדי זמן זה לא טוב כי אני לא יכול להיות בנאדם ככה, אני חרמן כל הזמן (איכס איך אני שונא את המילה הזאת "חרמן", גם באנגלית horny נשמע נורא. חבל, זה רגש מאוד טבעי, צריך להיות לו שם קצת יותר... לא יודע... נונשלנטי? לא אגיד אלגנטי, אבל פחות in your face מ-"חרמן". אני שנים מנסה לחשוב על המילה המושלמת ואין לי. אם מצאתן תודיעו לי).

הפעם האחרונה שלא אוננתי הרבה זמן זה היה לפני איזו שנה, הייתי בחו"ל ומעולם לא אוננתי בחו"ל לפני כן. אבל טסתי לזמן ארוך ככה שזה היה צפוי בכל מקרה - טוב אני קצת סוטה מהנושא אבל יאללה ניתן לזה פסקה: אז זה היה לסמסטר באיטליה ונסעתי קודם לטייל וטיילתי ולא אוננתי ורציתי גם לא לאונן - שהאוננות תישאר בבית - וחשבתי "טוב יהיה בלתי אפשרי לא לגמור הרבה זמן, אבל אני סטודנט בחו"ל, יש צעירות בהוסטלים כשאני מטייל (הפעם הראשונה [והיחידה] שלי הייתה עם ספרדייה בהוסטל בגרמניה), כשאגיע לאוניברסיטה יהיו הרבה סטודנטיות, אולי לא אצטרך לאונן, אולי אצליח להשיג משהו יותר טוב (ספוילר - לא)". אז השתדלתי לא לאונן, ואז כשנכנסתי לבידוד לאחר שגיליתי שבוע לפני תחילת הלימודים שנדבקתי בקורונה (עד לפני שנה קורונה עוד הייתה מגה ביג דיל זוכרים?) ניסיתי בכל זאת לא לאונן. לא עזר שגם אחרי שבוע וקצת בבדיקה השנייה עדיין הייתי חיובי. אז סתם הייתי תקוע בחדר במלונית קורונה באיטליה פאקינג שלושה שבועות. וברור שנשברתי באמצע, אבל בדרך נוראה - נפלתי לקאטפיש באינסטה. זה לא היה קורה אם הייתי פשוט מאונן קודם, נראה לי אם היו חותכים אותי לשתיים באמצע שם היו מגלים שאני 90% שפיך מבפנים, לא יכולתי לחשוב נורמלי. אז השיא שם היה שלושה שבועות, אולי קצת יותר (כי טיילתי שבוע+ לפני הבידוד). ואחרי זה הקאטפיש ניסה לסחוט אותי (לא שלחתי נודס או משהו אבל המבוכה של האינטראקציה הזו מספיקה) ואמרתי את זה לידידה משום מה למרות שלא דיברנו הרבה, אולי כי היא הייתה sex-positive כזה, והיא התקשרה אליי והרגיעה אותי ואמרה לי לנתק מיד לגמרי את הקשר, לא לנסות להגיע להיגיון או משהו, פשוט לנתק, ועשיתי את זה והיא צדקה לגמרי ואני מודה לה, היא אדם טוב. בכל מקרה אחרי זה המשכתי לאונן במלון כרגיל ואחרי זה בדירת הסטודנטים באיטליה כרגיל, אפילו לפעמים קצת יותר מדי. אז שלושה שבועות בערך זה השיא שלי מאז גיל 14 בערך כשהתחלתי לאונן, לא הרבה, אבל צריך פאקינג לאונן.

בכל מקרה אז... טוב קצת איבדתי את חוט המחשבה עם הסיפור הזה, בכל מקרה אני יודע שלאונן זה סבבה אבל הייתי רוצה לפחות להנות מזה כשאני עושה את זה ולא להרגיש שזו מטלה, ובטח שזה יפסיק לחבל לי בחיים השיט הזה, בא לי לחיות כאדם בוגר נורמלי מבלי להצטרך לחשוב על זה כל הזמן, לפחות שיעבור יום מבלי שאתלבט על לאונן. ג'יז אני מרגיש את זה באותה רמה כמו שהייתי נער, זה לא אמור לרדת קצת? מדי פעם זה סבבה, אפילו שזה לוקח זמן, אם זה פעם ב- וזה לוקח זמן אז זה יכול להיות סבבה, משהו שמחכים לו קצת, אבל בטח שאי אפשר לבזבז על זה שעתיים כל יום רק כדי לחוש את השנאה העצמית שנייה אחר כך. נראה לי פעם בשלושה-ארבעה ימים זה אולי האידיאלי. רואות? אני כל כך חושב על זה כל הזמן וכל כך שונא את זה עד שאפילו שסיימתי, אני כל כך כועס על עצמי על איך שבזבזתי לעצמי זמן על כלום עד שבזבזתי עוד יותר זמן כדי לכתוב על זה כאן. דאמיט יש לי מאמרים משעממים לקרוא ושיט! טוב אני כותב גם בשביל הדופמין של שני הלייקים שאקבל אולי. ואולי איזו תקווה של להישאר נוכח כאן ואז אולי מישהי חמודה תראה את הפרופיל ותקרא את הבלוג שלי ותרצה את החמוד מלא התיעוב העצמי הזה, מה יותר סקסי מאשר היעדר-ביטחון עצמי מוחלט הרי? הפתרון הכי טוב יהיה פשוט להזדיין, זה ימנע את כל המחשבות הרעות והבדידות כשאני מסיים כי לא אהיה לבד ואוכל להרגיש קצת טוב עם עצמי שאני לא האדם הכי נורא בעולם. אבל זה לא יקרה בזמן הקרוב, כנראה גם לא הרחוק. אצטרך להסתפק ביד ובאכזבה הרגילה.

חזרתי ללימודים, התחיל סמסטר חדש, עברו רק שבועיים ואני כבר מרגיש מאחורה בחומר.

אני גם עובד תוך כדי. עבודה שבין כה וכה מרוויחים בה פרוטות. אני לא עובד בה הרבה משמרות, כך שגם לא ממש מרוויח סכום נורמלי, אבל עובד מספיק כדי לסתום חורים של "זמן חופשי".

עכשיו מצאתי זמן לכתוב את זה כי אני מחכה באיזה תור.

אין לי כוח לכלום. סיוט.

אני עדיין מרגיש בודד, כלום לא השתנה. כל כך הרבה סטודנטיות יפות, אבל אין לי כישורים חברתיים אז הן לא יכירו אותי לעולם, גם אם אשב לידן עכשיו סמסטר שלם בכיתה.

כוסאומו מה נסגר מדלגים על התור שלי כאן?? הוצאתי מספר וזה פשוט דילג על המספר שלי והמשיך.

אז אני בתקופה בה אני רק לומד או עובד או עושה דברים משעממים אחרים או דוחה ללמוד ומרגיש רע בנוגע לזה. מה שבטוח, לא עושה משהו כיפי או מספק. לא נפגש עם חברים יותר מדי. כאמור אין לי חברה ואני לא רואה איך תהיה לי בזמן הקרוב... או הרחוק...  גם אין לי ממש תקווה שמשהו ישתנה, נראה לי פשוט אמות ככה.

מה אגיד, קמתי אופטימי היום.

הגיע סוף סוף התור שלי אבל מסתבר שחיכיתי לכלום ושום דבר.

לא הלכתי בסוף לפמדום. רציתי, ובאמת התאים לי בסוף. חששתי שאולי לא יהיה לי רכב, חששתי שאולי יהיה בעייתי לבוא לבד, חששתי שאולי אעבוד בבוקר יום אחרי. בסוף לא היו לי הבעיות האלה, יכולתי לקחת את הרכב, אמנם יש לימודים מחר, אבל רק בצהריים ולמרות שקבענו את המשמרות לשבוע הבא מאוחר לא שמו לי בראשון מה שנתן לי לנשום לרווחה ומספר אנשים אמרו לי שלא חייבים לבוא עם מישהי ועודדו אותי לבוא ושזה מקום טוב ומקבל. 

כבר התחלתי קצת לחוש אופטימי לגבי זה, אמרתי לעצמי שאני אבוא בלבוש יפה, אולי זה ירשים מישהן, אני לא יודע איך רוב הגברים באים לשם לבושים. מאיך שאנשים כתבו על זה נראה שזה יכול להיות מקום מקבל אז חשבתי שאולי אצליח ליצור שם קשר עם מישהי, אפילו סתם מישהי ידידותית תומכת, זה חסר לי בהחלט. הייתי בבת מצווה היום בצהריים, בת של בת דודה שלי. הגעתי דיי overdressed לשם, כשחזרתי הביתה פשוט נשארתי בבגדים הללו ואמרתי שאלך ככה לפמדום. היו לי עוד דברים לעשות בינתיים, אבל הגיעה שעת ערב והסתכלתי על האירועים שוב ואחרי שקבעו לי משמרות ואחרי שאח שלי אמר לי שהוא לא צריך את הרכב, אז סימנתי שאגיע. ראיתי שיהיו שם הרבה שולטות שאני מחבב, אולי במציאות אוכל ליצור יותר רושם מאשר מאחורי מסך. למרות שאין לי הרבה ביטחון עצמי אז גם זה לא בטוח. אבל אז ראיתי שכתוב שהאירוע בפתח תקווה ולא כתובה הכתובת או שם המקום.

נכנסתי לצ'אט ניסיתי לשאול איפה זה, מישהי ענתה לי שזה בפתח תקווה, רציתי לשאול איפה יותר ספציפי אבל חשבתי שאולי כדאי לשאול את זה בפרטי, ניסיתי לשאול אותה ועוד כמה ולא הגיבו לי. הסתכלתי שוב על האירוע, נכנסתי לבלוג של דורה היא כתבה על הליין פמדום שיהיה הערב אבל לא כתבה איפה. היה כתוב שצריך להירשם אבל לא הבנתי איפה נרשמים. צריך לכתוב לה הודעה אישית בשביל להירשם? אחרים דיברו על זה בצ'אט בימים האחרונים כאילו אפשר להגיע חופשי וחשתי אופטימי, עכשיו אני קולט שאולי הייתי צריך לשלוח לה הודעה אישית וכבר הגיע שמונה וחצי וזה התחיל ובטח מאוחר מדי, אני לא יודע מה לעשות. ניסיתי להסתכל מי בצ'אט וגם ברשימת מגיעים כדי לשאול אותם אבל ולא מצאתי, ממש התחלתי להילחץ, אין לי עם מי לדבר. בסוף כתבתי למישהי שאמנם לא סימנה שהיא מגיעה אבל שפעילה מאוד באתר ואני יודע שהייתה בליינים כאלו בעבר אז חשבתי שאולי היא יודעת איפה זה. לא הבנתי אם זה משהו שמזיזים כל פעם או שזה מקום קבוע ואז יהיה לה קל להגיד לי. הקודמות ששאלתי לא ענו לי בכלל, חשבתי שאולי זה כי הפלתי עליהן יותר מדי שאלות בבת אחת וכדאי לי אולי להתחיל שיחה רגילה לפני שאני שואל את זו, אם אני רוצה לקבל תשובה לפחות. אז כתבתי "היי". אבל אז היא כתבה לי קצת בעצבנות שהיא לא מעוניינת ושהיא תחסום אותי ואני נלחצתי, אולי עמה כן הייתי צריך ישר לשאול את השאלה, ידעתי עכשיו שאני חייב לכתוב ממש מהר לפני שתחסום אותי בגלל אי ההבנה וממש לא יהיה לי את מי לשאול. איכשהו הספקתי והיא כתבה שאם לא אישרו לי הזמנה לא אקבל כתובת, אז ידעתי שדפקתי את עצמי עם הביישנות המזורגגת שלי. הייתי צריך לכתוב לדורה באופן אישי באמת כנראה. ניסיתי לשאול את מי שהתכתבתי עמה אם זה מאוחר מדי והיא קצת כעסה עליי וכתבה לי להיות מוכן יותר להבא ושהיא לא 144. הרגשתי שהיא דיי שונאת אותי, מה שביאס אותי, כי לא כתבתי לה את זה אבל אני דווקא מחבב אותה, לפחות ממה שראיתי בבלוג שלה ובתגובות שהיא כותבת בפורומים (טוב נראה לי אם הייתי כותב לה את זה היא הייתה מחבבת אותי עוד אפילו פחות). אני קצת ג'ורג' קוסטנזה לפעמים "I must be liked!" אחח... זה בטח בריא מאוד נפשית. 

בכל מקרה אז תהיתי אם יש לי עוד אפשרות להירשם, הסתכלתי שוב בפרופיל ובבלוג של דורה (דורה? אורדורה?), מצד אחד היא נשמעה (כלומר השתמע לי מהאופן שבו היא כתבה) שהיא מאוד מקבלת ורוצה שלכולם יהיה טוב ואולי עם מישהו חסר ניסיון שכמותי היא תתחשב כדי לעזור לי למצוא את מקומי שם, מצד שני השתמע גם ממה שכתבה שההרשמה סגורה אז אם עכשיו אדחף לה זה עלול סתם לעצבן אותה, היא הרי בטח מקבלת הרבה הודעות, אני לא רוצה להרגיז בטעות עוד מישהי בכלוב עם חוסר היכולת שלי לנהל קשרים אנושיים בצורה נורמלית. בכל מקרה אז לא כתבתי לה וויתרתי מראש. ככה אני. זה בטוח יוביל אותי לדברים גדולים בחיים. ומחר אני מתחיל סמסטר חדש בלימודים. הסיכוי שאוכל למצוא זמן מתאים ללכת לליין פמדום כזה בזמן הקרוב נמוך. אני לא רואה עצמי מגיע לליין כזה בשנה האזרחית הנוכחית בוא נגיד.

כבר תהיתי קודם האם אני צריך לכתוב לה הודעה אישית בשביל להירשם, אבל יחד עם זה שלא הייתי בטוח שאגיע וחוסר הביטחון הכללי שלי להתחיל שיחות עם אנשים חדשים דחיתי את האינטראקציה הזאת וקיוויתי שלא באמת צריך להירשם באופן אישי ככה, אבל לקוות לא באמת עוזר. שונא את עצמי ואת הביישנות המפגרת שלי. לפעמים אני ממש מרגיש שהביישנות המטומטמת הזו היא סוג של מוגבלות. אין לכם מושג כמה פעמים בחיים הרגשתי כלוא לאללה וזה פשוט היה בגלל הביישנות. סיטואציה שאני יכול לפתור רק על ידי פנייה קצת לא נוחה לאדם ואני פשוט לא מסוגל ומשאיר את עצמי כלוא או שצריך למצוא פתרונות שדורשים הרבה יותר מאמץ.

דוגמה מטופשת לגמרי: לפני איזה חודש וחצי אולי קצת יותר חגגנו יום הולדת לחבר באיחור של חודש. בגלל שזה היה באיחור של חודש וקצת רגע אחרון כזה, התאריך שקבעו את זה בסוף היה על יום שעבדתי בו, בערב. אבל עדיין ממש רציתי לבוא כי רציתי להכין לו עוגה ולעשות גם משהו קצת מצחיק עם זה, בצק נייר עם בדיחה פרטית כזאת ותכננו את זה מראש. הכנתי כבר את העוגה מראש וידעתי שאני עובד בערב אבל חשבתי שאוכל פשוט להגיע ישר אחרי העבודה, לא יהיה נורא. אני עדיין גר עם ההורים אז אני משתמש ברכב של אמא. החבר הזה גר איזה 40 דקות הליכה ממני ברגל אבל באוטו זה 5 דקות בערך. אמא שלי ראתה אותי מכין עוגה ושאלה על זה כי היא תמיד מתעניינת וגם עזרה לי, אז היא ידעה שאצא מיד אחרי העבודה ואקח את הרכב. סיימתי לעבוד, התכוננתי מהר, הוצאתי את העוגה מהפריזר, באתי לצאת ואני קולט שהמפתחות לרכב לא על המתלה הרגיל שלהם. מחפש, מחפש, לא מוצא, מבין שכנראה אמא השאירה את המפתחות בתיק שלה הפעם ולקחה עמה את התיק לחדר. עכשיו כבר לילה, הם הלכו לישון. שיט. אני יכול פשוט מאוד לדפוק על הדלת, להגיד לה שהמפתחות בתיק שלה ואני לוקח, אבל זה יעיר אותה, לא נעים. והיא ישנה קל, בכל מקרה אם אכנס להם לחדר, גם אם אנסה לא להעיר, היא תתעורר. שאלתי את החברים אז אם הם יכולים להקפיץ אותי במהירות, סך הכול 5 דקות אליי, 5 דקות חזרה. הם אמרו שהם יכולים רק עוד זמן מה ושכנראה מי שיקפיץ אותי כבר יחזור הביתה אחר כך, כבר מאוחר לחלקם. שיט. המשכתי לחפש את המפתחות, כאילו הם איכשהו יימצאו במקום לא סביר ולא איפה שאני יודע אינסטינקטיבית שהם באמת. החברים התקשרו, שאלו מה קורה, אמרתי להם שאין לי רכב בסוף, כמובן שלא אמרתי להם את הסיבה האמיתית - שאני פשוט מרגיש יותר מדי לא נעים להעיר את אמא שלי אז אני מעדיף לתקוע את עצמי, למרות שברור לי שלא באמת תהיה לאמא שלי בעיה אם אעיר אותה לשנייה כי היא תבין מיד שזו הייתה טעות שלה. החברים שאלו אותי אם אני יכול לבוא ברגל, אמרתי להם זה 40 דקות הליכה עם עוגה שצריכה להיות קרה, לא ריאליסטי, אז אמרו לי לחכות. אבל אחרי קצת זמן שחיכיתי הבנתי שאני לא עומד לאזור אומץ ולהעיר את אמא שלי, ומצד שני אני עלול עוד לחכות להם שעה ואז עד שאגיע, חצי מהחברים כבר ילכו. אז החלטתי בכל זאת ללכת, 40 דקות עם עוגה ביד, שבהליכה בחוץ בחום החלה להפשיר ולהפוך יותר לעיסה מעוגה, גם הבצק סוכר החל להימרח. איכשהו היא עדיין הגיעה יחסית בסדר, למרות שלא יצאה משהו הפעם בכנות, אקספרימנטלית מדי. והצלחתי להיפגש עם החברים לפני שהלכו ואלה שעוד נשארו, נשארו לזמן מה, אז היה נחמד מאוד סך הכל. אבל עצם הסיטואציה שאני פשוט מעדיף או להיכלא בבית או לעשות מאמץ הרבה יותר מוגזם על פני פשוט לגרום לאמא שלי אי נוחות קטנה שהיא תשכח אחרי דקה, כשאי הנוחות הקטנה שלה תגרום לי אי נוחות יותר גדולה שאני לא אשכח במשך שנים, כל הסיטואציה הזו כל כך מביכה. וזה דבר כזה שטותי שברור לי שלא באמת פוגע בה, אני לא יודע למה המוח שלי מחווט ככה, גם אחרי 3 שנים של פסיכולוגים אני עוד לא מבין את עצמי.

זו רק דוגמה כזו פרווה כי יש דוגמאות לדברים אמיתיים שתקעו אותי ממש בחיים כי לא הייתי מסוגל לעשות את השיחה הקצת מלחיצה הזאת או קצת לעמוד על שלי בצורה בולטת. בצבא זה בטוח תקע אותי חזק, וחוסר האונים הפתטי הזה גם משאיר אותי רווק 5 שנים כבר; אין לי מושג איך הצלחתי לעשות סקס פעם אחת אבל אני מתחיל לחשוב שזה פוקס שלא מייצג את הלוזר הפתטי שאני באמת וראוי לי יותר להיות בתול. זה מי שאני באמת בלבי, אני יודע את זה.

אני לא יודע מה כבר יש לי לומר בכל זה, אני לא אדם נורא, אבל אני שונא את עצמי שנאה יוקדת בגלל החרא הזה, אני פשוט לא מסוגל להיות בנאדם נורמלי. אני יכול לפחות להרגיש יחסית טוב עם עצמי על שאני לא שמוק ושאני כן מנסה יחסית שהאנשים סביבי ירגישו טוב ולעזור אם אפשר. למרות שהמבוכה מונעת ממני גם לעזור בהרבה מקרים, אם בשביל לעזור אני צריך להפוך לאיזה אדם עם ביטחון שיודע לתקשר עם בני אדם, שזה כן משהו שיכול לקרות הרבה, כי אנשים יכולים להניח שאני רוצה לעזור בדברים ושאני בן אנוש נורמלי כאילו זו אותה הנחה "רוצה לעזור? רק תבקש מ-X את Z בסדר?" אם תהיה דרך של 20 קילומטר להביא את Z בלי לבקש מ-X כנראה אעשה אותה במקום. אבל בכל מקרה את עצמי אני בטוח תוקע, כי אני לא צריך לחוש אי נוחות כשאני לא עושה כלום, רק יגון וייאוש עמוק, אבל איכשהו נראה שאני מעדיף אותם, על פי איך שאני מתנהג. לא יודע איך הגעתי לזה מאיפה שהתחלתי ואני כבר מרגיש שאני כותב לא הכי קוהרנטי, אבל הייתי צריך להוציא את זה מתישהו. להקיא מילים על המקלדת. אני כבר מתחיל להרגיש כי יותר קל לי לדמיין את עצמי דופק לעצמי כדור בראש מאשר את עצמי מפתח איזה ביטחון עצמי בסיסי. אה סורי זה יצא מדאיג, התכוונתי אה... כדור אקמול... ובראש הכוונה לפה שהוא חלק מהראש הרי. כן. רק לדפוק לעצמי כדור אקמול לתוך הפה ולבלוע, זו הכוונה הרי.

הנה שיר יפה

אני חושב ללכת אולי לאחד המפגשים (מפגשים? מסיבות? איך שקוראים לזה) של האתר השבוע, כלומר הליין פמדום אורדורה שזה היחידי שאני מודע אליו שמתרחש בזמן הקרוב.

חשבתי ללכת למשהו כזה זמן מה אבל קשה למצוא זמן מתאים, במיוחד כשאני עובד בערבים דיי הרבה. בכל מקרה יש לי חששות. ראשית, זה בשבת בערב ובראשון מתחיל הסמסטר החדש של הלימודים, אמנם השיעור הראשון שלי רק בצהריים אבל בכל זאת מלחיץ ואני גם לא יודע מתי אני עובד שבוע הבא, אולי ירצו שאעבוד בראשון בבוקר, עוד לא יודע. שנית, מהבנתי אני צריך לבוא עם אישה כי שומרים על איזון מגדרי שם. כמובן שאני לא יודע איך לעשות זאת, אם היה לי קל למצוא מישהי שתבוא איתי ל... משהו כלשהו, אז לא הייתי צריך לצאת למסיבות כאלו. וכמובן גם אם איכשהו אמצא מישהי, אין לי באמת מושג מה לעשות שם, האוטומט שלי הוא להידבק לפינה ולעמוד עם כוס ריקה עד שעובר מספיק זמן שנהיה לגיטימי לעזוב. ואז לקלל את עצמי כל הדרך חזרה על כך שאני שמוק חסר תועלת ולוזר שבטוח ימות לבד ומה חשבתי לעצמי לעזאזל. למה אני רוצה ללכת שוב? טוב, אני מניח שזה יותר טוב מלהישאר בבית ולקוות להצלחה באפליקציות שאף פעם לא מגיעה.

ג'יז, היום ממש הגזמתי עם זה, הייתי איזו שעה על סוייפים בקיופיד. זה לא יביא אותי לשום מקום אני כבר יודע. אני מקבל מאץ' אולי אחת למאתיים סווייפים, מאה במקרה הטוב, וגם אז חצי מהן לא עונות לי, אפילו שאני כבר פותח עם משפטים יותר מקוריים ומותאמים אישית מ-"היי". וזה קשה להתאים אישית כשחצי מהנשים שם כותבות רק חצי משפט או אפילו כלום בפרופיל. וגם אם עונות ומתחילים שיחה ואפילו אם השיחה ממש זורמת וכיפית, רובן נעלמות בלי שום התראה ולא אשמע מהן יותר בחיים. אז הסווייפים הם לא פתרון ואני לא מצליח לפגוש נשים במקום אחר. אני פשוט ביישן מדי בכל סביבה, בין אם באוניברסיטה או בבר. אז התקווה שלי היא שאולי במפגש ספציפי כזה של הכלוב תהיה תחושה יותר אישית, אולי איכשהו יהיו נשים שיתעניינו בי, אפילו לא בקטע של יתעניינו-יתעניינו, יתעניינו רגיל, פשוט משום שזו אמורה להיות קהילה יותר מקבלת. אבל אין לי מושג באמת. אולי זה פשוט יהיה כמו כל מפגש חברתי אחר שאני לא מצליח להשתחל בו, למצוא מקום. ולמה אני מדבר על זה כאילו בטוח שאני אלך לשם? רוב הסיכויים שאני אפילו לא אמצא מישהי ללכת עמה ופשוט אחשוש מדי לבוא ולהסתכן שלא יכניסו אותי כי ואז פשוט אישאר בבית, אאונן ואשנא את עצמי כרגיל.

בא לי למות. אל תדאגו, זה רגיל. אם תתפסו אותי כאן אומר משהו אופטימי - אז תדאגו.

הנה שיר בלי קשר

טוב אני בכל זאת ממשיך, לא יודע כמה עוד אבל, לא בטוח כמה זה מעניין, תגידו אם כן. בכל מקרה:

• La Casa de Papel - Tokyo, Alisia - בית הנייר - טוב כולם אוהבים את טוקיו, אוקיי לא כולם, היא דמות קצת מעצבנת לפעמים ואימפולסיבית ונוטה להרוס להם את התוכניות, אבל היא בהחלט כיפית ובהחלט בהחלט נראית מעולה! והיוצרים של הסדרה ידעו את זה והשתמשו בזה דיי הרבה, בהתחלה של העונה השנייה, כלומר השלישית כי נטפליקס בילגנו את זה, רואים את הגוף המושלם שלה בחוף הים ואי אפשר לבקש יותר. האם היא נבלית? לא ממש, אנחנו בעדה אבל מצד שני היא פושעת ודיי אלימה, למרות שיש לה חוש צדק מסוים. מצד שני את אליסיה שמציגים לנו בעונה השנייה/שלישית אנחנו אמורים לשנוא - זו הבלשית הג'ינג'ית שבהיריון. אבל היא בדיוק סוג הנבלית שאני אוהב: חכמה, אכזרית, ממוקדת מטרה, שמה כוס על כל השאר, אינטרסנטית, מודעת ליכולות שלה, כלבה, היריון מעולם לא נראה כל כך טוב. טוב גם היא בשלב מסוים הופכת לאחת מן "הטובים", סוג של. אה וסטוקהולם לא רעה בכלל אבל היא יפהפייה ברמות אז הייתי חייב לציין אותה.
•  Boardwalk Empire - Gillian, Margaret, Lucy - אימפריית הפשע - טוב זו עוד סדרה שאני חייב קודם כל להמליץ עליה באופן כללי לפני שאדבר על הדמויות. אם אתםן אוהבים ואוהבות סדרות/סרטי פשע, תעשו לעצמכם טובה ותראו את הסדרה האנדרייטד הזאת, היא בהפקת מרטין סקורסזה אז יודעים שזה טוב. היא מתרחשת בשנות העשרים הסוערות בארה"ב, בעיקר באטלנטיק סיטי, היום ידועה כלאס וגאס של החוף המזרחי, אבל זה לפני שלאס וגאס הייתה לאס וגאס. השולט בעיר הוא לא ראש העיר, אלא הגזבר נאקי ת'ומפסון, אותו משחק סטיב בושמי האגדי באופן פנטסטי, אלא שגם כשהוא יורד מן החיים הציבוריים הוא ממשיך לשלוט בעיר מאחורי הקלעים, בדרכים גם פחות חוקיות. הסדרה מתחילה עם תחילת שנות העשרים, חוק היובש האוסר אלכוהול נכנס ועושה עסקים טובים למשפחות הפשע שמתחמות בהברחות, נשים מקבלות את הזכות להצביע ומציגות גם נשיות חדשה, יותר חופשיה ומשוחררת מינית בדמות ה-flapper, בחירות נערכות בארה"ב והארדינג נבחר והממשל שלו נוטף שחיתות, מלחמת העולם הראשונה אמנם הסתיימה אך השאירה צלקות פתוחות אצל השבים הביתה ותרבות צרכנית חדשה צומחת יחד עם קדמה טכנולוגית. נאקי מבוסס על אדם אמיתי והרבה דמויות בסדרה ככה, אנחנו אפילו רואים מן הצד את עלייתו של אל קפונה. הסדרה הזו מציגה את העשור באופן מפורט ומעולה, היא לשנות העשרים מה שמד מן לשנות השישים בערך. ושתיהן של HBO אז הגיוני. ובגלל שזה HBO כמובן יש שם גם המון אלימות ועירום. טוב, אז הדמויות הנשיות: לוסי היא המאהבת של נאקי בתחילת הסדרה, תפקיד משתלם כשהוא האיש הכי חזק בעיר עם הון לא קטן. היא לא הכי מבריקה אבל היא מודעת טוב לנשיותה ומפתה את נאקי מאוד בקלות עם... נכסיה. מרגרט לעומתה היא דמות מורכבת וחכמה יותר, משהו מתפתח בינה לבין נאקי לאורך העונה הראשונה ולוסי מתעמתת איתה ואומרת לה שהיא מכירה את נאקי הכי טוב ואת מה שמניע אותו. אבל מרגרט היא גם אישה ולומדת להשתמש בנשיותה ומצליחה להחליף את לוסי והיא ונאקי דווקא יוצרים זוג דיי טוב ככה, בהחלט נראה שחסר לו האתגר האינטלקטואלי עם לוסי. גיליאן היא רקדנית אקזוטית ואמא של אחד מן הדמויות הראשיות בעונות הראשונות, חרף גילה הצעיר, נראה לי 32 מקסימום כשאנו פוגשים אותה, אולי צעירה יותר. הבן כבר בוגר, חזר מהמלחמה. איך היא גם רקדנית צעירה וקורנת וגם בנה כבר בוגר? תשלימו לבד, זה HBO. בעונה השנייה היא יוצאת כנגד נאקי באופן עקיף דרך בנה, אבל יש לה השפעה לא מבוטלת עליו, מה שנותן לה השפעה לא מבוטלת באופן כללי; השפעה זו שליטה, ויחד עם יופיה ברור מדוע אמשך לדמות כזו. יש לה סצנה אחת בסדרה שממש השאירה אותי עם פעור פה, ליטרלי, משהו שלא ראיתי בסדרה אחרת או בסרט. יש עוד נשים חזקות בסדרה, אבל הן אלה שהכי משכו אותי והפגינו שליטה חזקה לפחות ברגעים מסוימים של הסדרה. תראו תראו.
• The Incredibles 2 - Helen Parr, Develin - משפחת סופר על 2 (2018) - טוב אין טעם להכביר במילים, המקורי אחד מסרטי האנימציה הטובים שיצאו בתור הזהב של פיקסאר, הסיקוול לא כמו המקורי אבל עדיין טוב. ברור מדוע בחרתי את אלסטיק-גירל - לדעתי דמות האנימציה הכי מושכת שיש וכמובן אינסוף פנטזיות אפשריות עמה. ועשו לה גוף טווב, תחת מושלם, וואו, כן זו אנימציה, עדיין. דוולין היא הנבלית-טוויסט של הסרט ואינטילגנטית ביותר. והיא בהחלט מפגינה שליטה בכך שהיא מצליחה ליטרלי להשתלט על רוב הגיבורים, כולל אלסטיק-גירל. ואלסטיק-גירל תחת שליטה של אוולין זה שווה, היופי והיכולות יחד עם הרוע. פנטסטי.
• Evita - Madonna  - אוויטה (1996) - הסרט, מבוסס המחזמר המצליח של אנדרו לויד וובר, מבוסס הדמות האמיתית של אשתו של הרודן הארגנטינאי חואן פרון. כפי שאמרתי בעבר, אני אוהב מחזות זמר ואנדרו לויד וובר הוא אחד הטובים. אולי אתם לא מכירים את המחזמר, אבל אתם מכירים בטוח את שיר הדגל שלו - "Don't Cry for Me Argentina". מדונה שיחקה את הדמות ההיסטורית השנויה במחלוקת. אני לא מעריץ של מדונה, לא כזה אוהב את המוזיקה שלה לרוב והיא גם לא כזו שחקנית טובה, אבל כאן היא מושלמת לתפקיד כי היא עפה על עצמה וזה מתאים בול לדמות. היא מתחילה בעוני ומטפסת בסולם החברתי בזכות השימוש שלה בנשיותה, היא יודעת טוב מה הכוח שלה ואין לה הרבה מצפון כלפי מי שהיא משאירה מאחור. במונטז' אחד ממש רואים אותה מחליפה בני זוג, כשכל אחד בסטטוס יותר גבוה. כשהיא מגיעה לפרון הוא כבר תפוס אבל היא לא נותנת לזה לעצור אותה, מפתה אותו בהצלחה, אומרת לזוגתו הקודמת שהיא מפוטרת והופכת להיות האישה החזקה במדינה. חומר טוב לשולטת לא? לא מזיק שמדונה בשנות התשעים נראתה מעולה.
• Bad Teacher - Cameron Diaz - מורה רעה (2011) - קמרון דיאז משחקת קוגרית שהופכת להיות מורה למרות שהיא בתכלס עושה מה שבכוס שלה, היא רק רוצה להשיג כסף כדי לעשות השתלת חזה ואז היא תהפוך משווה לסופר שווה ומשם היא כבר תמצא מישהו שיסדר אותה. לא באמת אכפת לה מהתלמידים אבל היא מנסה לפתות מורה חמוד, ג'סטין טימברלייק, בזמן שמורה חמוד אחר, ג'ייסון סיגל, דיי בקטע שלה. היא דיי כלבה, מתנהגת רע אל המורות האחרות, לא באמת אכפת לה מהתלמידים, עד שבשלב מסוים כן אכפת לה אני מניח? לא יודע, ראיתי את הסרט הזה ממש מזמן. מה שאני כן זוכר זו סצינת שטיפת מכוניות פתיינית במיוחד.
• Just Go With It - Nicole Kidman, Jennifer Aniston, Brooklyn Decker - לזרום עם זה (2011) - סרט קומדיה אדם סנדלרי של אדם סנדלר בו הוא משחק את אדם סנדלר. אז הוא מישהו שארוסתו עזבה אותו ביום החתונה והוא שבור אבל אז הוא מגלה שהוא מקבל המון סימפטיה מנשים עם הסיפור הזה ומשיג סקס, אז הוא מחליט לחזור על הפליי הזה שוב ושוב. כמה שנים אחר כך הוא מנתח פלסטי נראה לי ועובד עם ג'ניפר אניסטון. הוא פוגש מתישהו את ברוקלין דקר בשיאה כאן ומנסה עליה את הפליי אבל היא מישהי שנורא חשוב לה כנות ומסיבה מסוימת עכשיו הוא צריך להתחיל לשקר שג'ניפר אניסטון היא גרושתו כדי שהוא איכשהו לא יצא שקרן ואז משום מה כולם הולכים לחופשה ביחד והוא צריך גם להעמיד פנים שהוא אבא של הילדים של אניסטון. לא יודע, משהו מטופש כזה, לא זוכר. ובחופשה הם פוגשים את ניקול קידמן שהיא אויבת של ג'ניפר מהתיכון ומתנשאת עליה. טוב אז לשלושתן יש רגעי זהב בסרט הזה: ברוקלין פשוט כשהיא על המסך זה וואו, יש לה גם סצינת ביקני שהתמונה שלה מאוד נחקקת בזיכרון לטובה. ג'ניפר מראה כאן "תראו איזה שווה אני עדיין בגיל 40", והולך לה מצוין עם זה, גם לה יש סצינת ביקיני זכורה ביותר וגם סצינה בבגדים הוואיים בה היא מתחרה עם ניקול קידמן שלדעתי נראית אפילו יותר טוב בסצנה הזאת. ניקול פשוט מאוד מתנשאת על ג'ניפר בסרט ונראית מלבב, אז זה ווין-ווין, ביצ'ית - דמות שאני אוהב. אני מניח שזה לא ממש שליטה אבל זה קיים במובן מסוים; בין ניקול וג'ניפר זה מי מתעלה חברתית על השנייה ובכך שולטת יותר במרחב שלה ובין ברוקלין וג'ניפר, זו מי זוכה בתשומת לב הגברית יותר, שזה פחות פמיניסטי אבל מצד שני בחורות יפות יכולות מאוד בקלות לתמרן גברים אז יש בזהדווקא הרבה כוח, טוב הפרס הוא בסך הכל אדם סנדלר, אז לא באמת.
• Ex Machina - Eva - אקס מכינה (2014) - סרט חכם על אינטיליגנציה מלאכותית ומה הופך אותנו לאנושיים, או את רגשותינו לאמיתיים. סרט טוב, אליסיה וויקנדר משחקת רובוטית שדומנהל גליסון צריך לבחון אך מתאהב בה ואולי גם היא מתאהבת בו? או שזו מניפולציה שהיא עושה לו כדי להשתחרר מהניסוי. או אולי גם וגם? ואם זו מניפולציה האם זה הופך את הרגשות שלה למזויפים או שהרצונות שלה, בגינם היא מצליחה לזייף רגשות, מעידים על רגשות אפילו יותר אמיתיים. יש לה סצינת "עירום" בסרט, אבל האמת לי זה עשה קצת טרן-אוף דווקא, כי אין לה ממש תחת או ציצי, קצת גוף של ילד. אבל יש לה פנים יפות ובעיקר  - היא מצליחה לתמרן את דרכה החוצה ולהגיע לציוויליזציה במעטה אנושי, זה מראה על חישוב קר, מניפולציה ורמה גבוהה של שליטה וזה מה שאני אוהב.
• Almost Famous - Penny Lane - כמעט מפורסמים (2000) - סרט שאני מאוד אוהב בתור מעריץ רוק קלאסי, מתאר את רוח התקופה והאווירה המוזיקלית יפה מאוד. סרט שהוא הרפתקה עם דמויות מעניינות ומוזיקה יפה. זה לא קל לגרום לי להתעניין ולהתחבר לדמות של נער מתבגר. אבל הדמות הכי מעניינת בסרט היא פני ליין, קייט האדסון בשיא יופיה, היא גרופית, אבל הגרופית מספר אחת, כולם מתאהבים בה, יש בה מסתורין, ריתוק וזוהר. יש רגעים בסרט שהיא בתחתית המדרגה, אבל לאורך חלק הארי שלו היא יודעת מה קורה אפילו כשהיא לא יודעת מה קורה, זה חסר היגיון, אבל היא מרגישה בשליטה במצב גם כשהיא נותנת למצב להתגלגל ולזרום ולראות לאן ילך, היא משרה תחושה כזו. יש לה סצינה אחת בה רואים עירום מהיר שלה, אבל זה לא מה שמשנה, מה שמשנה אלו העיניים שלה והחיוך הקסום והזדוני שלה. אבל זדוני טוב, היא תזמום כיצד לעזור למישהו לא להרע לו. טוב היא בכלל לא מרשעת או נבלית אבל היא מסוג הדמויות ששולטות בחדר. כשזה בא עם סרט טוב עם פסקול נפלא ואווירה מרעננת שכזו, אני לא צריך את הרוע.

שכחתי כבר שהדאבינג כאן לא משהו, ליפ סינק בולט.

טוב זו סצינה טובה הייתי חייב.

טוב מסתבר שיש לי כוח לכתוב כאן פוסט שבטח יהיה ארוך לאללה, אבל זה חצי להעביר את הזמן חצי להוריד מהלב. ושישית קריאה לעזרה אני מניח, למרות שאני ארגיש מאוד לא בנוח אם יכתבו לי אחרי זה זרים בקטע של לדאוג לשלומי. וכן זה אחד ושישית תתמודדו.

אני הולך לישון מאוחר ומרגיש בודד ומדוכא, סתם יושב על הטלפון שעה-שעתיים לפני שאני הולך לישון, כי הרי בדיוק על זה כל הרופאים ממליצים. לרוב על סרטונים ביוטיוב. לפעמים אני מרגיש שאני סתם מעביר את הזמן, אפילו לא רואה ממש סרטונים שאני רוצה לראות. ואז האם אני מפסיק והולך לישון? לא. או שאני ממשיך עם זה או שאני מאונן ואומר לעצמי שזה יעזור לי להירדם מהר יותר. שזה גם בולשיט כי מה זה משנה אם זה עוזר לי להירדם קצת יותר מוקדם, אם לוקח לי שעה-שעתיים לאונן. לא יודע למה, אני תמיד מחפש את הרגע המושלם לגמור. או התמונה המושלמת או סרטון מושלם של איזו דוגמנית אינסטה או הסרטון המושלם לרוב של גיבורות נגד נבליות באתרי פורנו. אני מחפש בלי עירום, בלי סקס, זה אפילו מוריד לי, אבל שהנבלית תנצח, זה עושה לי את זה. לא סתם עשיתי כבר 6 רשימות של נבליות בסרטים וסדרות. גם על זה לפעמים אבל זה פחות ספונטני.

בא לי לכתוב למישהו למישהי, לא יודע על מה, אפילו על כלום, אבל לא מרגיש לי שיש לי למי. יש לי חברים טובים, אבל אני בכל זאת לא מרגיש שאני יכול לכתוב להם על כל דבר בכל זמן והם יגיבו. אני מרגיש שזו מערכת יחסים לא מאוזנת. אני יודע שאני אשתדל לענות להם כמה שיותר מהר אם הם כותבים לי, אם אני עובד אולי אדחה את זה לסיום המשמרת, אבל לא אשאיר אותם על read. ואיתם זה קצת יותר מורכב. אז יש לי חבר טוב אחד שאפשר ממש לנהל איתו שיחות עומק ובאמת אכפת לו. עממה, הוא נוראי בלתקשר בוואצאפ, לכתוב לו על משהו בוואצאפ יש סיכוי דומה שהוא יגיב לזה כמו אם אני אכתוב את אותו דבר על פתק ואזרוק לפח. ולא בא לי להרים טלפון על כל דבר, כי להרים טלפון זה אומר שיש מטרה, שיש משמעות מיוחדת לשיחה, כדאי שיהיה אורך מינימלי לשיחה וכשזה בלילה זה עלול להעיר, בכללי זה עלול להפריע. כל הקטע בלשלוח וואצאפ זה כמה זה אגבי ולא מפריע, אבל אם מצליחים להסתנכרן בהחלט אפשר לעשות שיחה מלאה דרך הוואצאפ ולהעביר הרבה מידע וזה יכול להתחיל מהודעה קטנה בלי ציפיות לשום דבר. חברים אחרים יותר נורמליים בקטע של הוואצאפ אבל עדיין לא מהירים להגיב כמוני.

[עריכה: את החלק הקודם כתבתי לפני כמה ימים גם את כמה מהפסקאות הבאות; את זו הנוכחית אני כתבתי אחרי כיפור ואותו חבר שוב עיצבן אותי עם חוסר התקשורתיות שלו. עבר כיפור, הוא שומר ואני לא, אז כבר ידעתי שאני לא אתקשר אתו בכיפור, אבל לפני שנכנס התקשרתי אליו כי רציתי לעשות משהו לחבר שהיה לו יום הולדת לפני שבוע ולא ממש חגגנו לו כראוי כי ביום עצמו הוא היה בצפון עם המשפחה ויום אחרי קבענו אבל הוא ביטל בסוף כי היה עייף והשאר בגלל שגרת השבוע או שלא היו מספיק אנשים. אז דיברתי עם החבר הראשון על לעשות משהו לחבר השני והוא תמך בזה. החבר השני יותר תקשורתי מהראשון וגם לא שומר כיפור אז נפגשתי אותו אתמול בערב כיפור ופגשנו עוד כמה חברים על הדרך והלכנו והיה נחמד ובסוף אמרנו שניפגש מחר, כלומר היום. היום הוא פשוט לא ענה להודעות, לא יודע למה. כשכיפור עמד לצאת התקשרתי אליו לא ענה. התקשרתי לחבר הראשון, לא ענה, אמרתי אולי עוד לא יצא כיפור. אחרי שעה-שעתיים שאני כבר בטוח שיצא כיפור ניסיתי שוב את שניהם ולא ענו, אמרתי אולי רק יצא כיפור הוא אוכל עם המשפחה, חיכיתי. ניסיתי קצת זמן אחר כך שוב - ושוב לא ענו. ואז שוב שעה-שעתיים נוספות לאחר מכן כי כבר נהיה מאוחר וידעתי שאם לא עכשיו, זה כבר לא יקרה הערב ובספק שבימים הקרובים. אז הראשון סוף סוף ענה לי ועדיין היה בעד אבל הוא כעס עליי שהתקשרתי אליו כל כך הרבה. ואז זה עצבן אותי שהוא כועס עליי כי זה היה סך הכול 4 פעמים, כשאני לא בטוח אם הוא רואה את השיחות הנכנסות או עדיין בלי טלפון וזה בכלל על משהו שקבענו מראש אז הוא היה צריך לצפות לשיחות וגם על פני איזה ארבע-חמש שעות, לא ברצף. אבל מבחינתו הוא דווקא כן ראה את השיחות נכנסות אבל עשה דברים אחרים ותכנן להתקשר אחר כך אז כאילו כשאני מתקשר אני יודע שהוא ראה את השיחות הקודמות שהגיעו ואני מנדנד לו בכל מקרה כי אני חייב שהוא יענה לי. מנסה לצייר אותי כפולניה שעושה לאנשים אשמה ומניפולציות כדי שיעשו דברים שאני רוצה, כשאני סך הכול רוצה לתקשר עם הבנאדם בצורה נורמלית. ג'יז אם אתה רואה את השיחה ומתכוון לענות אחר כך אז לפחות תשלח לי הודעה, אבל גם זה יותר מדי בשבילו, אז אני צריך פשוט לדעת ולסמוך עליו שהוא ראה שהתקשרתי ויחזור אליי, למרות שכשכאלתי אותו בכנות "אז מתי היית חוזר אליי?" הוא ענה שכנראה ממש מאוחר או שהיה שוכח מזה בכלל. אבל הוא בכל זאת התעקש שאני הכבד כאן. אחר כך דיברנו שוב ואמרתי לו שהחבר השני לא ענה לי אז הוא אמר לי פשוט לוותר על ההפתעה שעשיתי לחבר - "הפתעה", הכנתי לו עוגה סך הכול וכבר עברו כמה ימים אז רציתי שנעשה בה שימוש לפני שיהיה מאוחר מדי - אז הוא אמר לי פשוט לכתוב לחבר שזה מה שעשיתי לו ואז הוא כנראה יראה את זה ויענה סוף סוף. אבל שוב, הוא פשוט לא ראה הודעות שלי כל היום, מי אמר שאם אשלח לו את ההודעה הזאת הוא יראה בזמן? האמת זה הדבר הפולני לעשות, הוא יראה את ההודעה מאוחר מדי ואז ירגיש שאני חבר טוב כי "העיקר הכוונה" וירגיש רע שלא ענה לי קודם וזה ייאלץ אותו לקבוע למחר או משהו. את זה לא בא לי, בגלל זה העדפתי הפתעה, לא רוצה שהוא ירגיש רע בגללי, רוצה שלא יחשוב על זה ופשוט ישמח. בכל מקרה, נכון לכתיבת שורות אלה, שלחתי לו את ההודעה, מחקתי קצת אחר כך, כי חבר אחר ישב עמו מסתבר ואמר לי שזה לא יקרה היום אז לדחות למחר, החבר עם יום ההולדת ענה לי מאוחר להודעות ששלחתי קודם ואני לא בטוח אם הוא ראה את זו שמחקתי אבל הוא בעד להיפגש מחר.]

חבר טוב אחר מאוד דומה לי [זה החבר השני עם היום הולדת, פשוט כתבתי את הפסקה הזו קודם], אבל אנחנו לא עושים הרבה שיחות עומק, דווקא פשוט כי אנחנו מאוד דומים, אנחנו מסכימים על הרבה דברים ואז לפעמים קשה לפתח שיחה קולחת מדי מהסכמה. עדיין יש שוני בינינו, הוא יותר חכם ממני, הוא דיי גאון, אבל הוא לא יאמר את זה בעצמו, יש לו יותר מוסר עבודה ממני; יש לי מוסר עבודה כשאני עובד, אבל לא כשאני עובד על עצמי. נגיד, אני גיטריסט חובב אבל אני כמעט אף פעם לא מתאמן. הוא קלרניטן והוא מתאמן כל הזמן. הוא כל הזמן מתאמן בקלרינט או לומד או עובד או עושה ספורט. הוא התחיל דיאטה לפני שנתיים, אולי אפילו שלוש, הוא לא היה שמן אף פעם, הוא היה שמנמן, אבל מן הסתם רצה להרזות, אני מניח גם כדי שילך לו יותר טוב עם נשים כי לשנינו הולך נורא. והוא פשוט לא אוכל מתוק יותר בכלל, אולי ביום הולדת שלו עושה צ'יט לעוגה, אבל זהו, באמת [בגלל זה רציתי להפתיע אותו עם עוגה]. והוא אהב מתוק וחטיפים, זה לא שהוא לא רוצה, פשוט יש לו משמעת עצמית ברזל כדי לעמוד ביעדים וכל עוד הוא מרגיש שהוא עדיין לא עמד ביעד שלו הוא עדיין ממשיך בדיאטה. אין לי משמעת כזו. בכל מקרה, אז כל זה לומר שהוא גם טיפוס מאוד עסוק וכשהוא לא עסוק הוא עייף. מלא פעמים אנחנו מתכננים דברים והוא בסוף מחליט שהוא עייף מדי, שזה מעצבן כי הוא ידע מה יהיה הלו"ז שלו לאותו היום והוא מכיר את עצמו, שכבר יגיד מראש שהוא לא יגיע או רוצה יום אחר, אני סתם מפתח ציפיות למפגשים שלא קורים כל הזמן, לא רק בגללו, זו מן התנהגות קבוצתית כזו.

אני פשוט לא כזה, אני כמעט תמיד אסכים להיפגש אם אני יכול. אני לא ארגיש עייף מדי כי חברים זה דווקא מה שמעורר אותי. יום שלם שהרגשתי מת בלאו הכי ובסופו יש לי הזדמנות להיפגש עם חברים ולהרגיש קצת פחות מת ופחות בודד ואני אגיד לא כי אני בכל מקרה מרגיש כמו גווייה מהלכת? אני אומר כן אפילו כשנפגשים לעשות דברים שאני לא נהנה מהם. הם כל הזמן רוצים ברים ואם לא אז ישיבה בבתי קפה, בלילה, כי חס וחלילה שניפגש ביום גם כשאנחנו פנויים ביום. אני לא אוהב אלכוהול ולא אוהב קפה ולא אוהב להוציא יותר מדי כסף על דברים שאני לא אוהב. אבל מפגש חברים רגיל בבית של מישהו הם יעדיפו להעביר לבית קפה, ומפגש שרוצים להנות בו הדיפולט שלהם זה בר. אני פשוט אף פעם לא נהניתי בבר והאמת אני בא איתם ורואה אותם וזה לא נראה שהם באמת נהנים במיוחד אבל זה בכל זאת מה שהם אומרים אחרי. אולם, אני פעם אחר פעם מסכים לבוא איתם כי אני רוצה להיפגש איתם. אבל הם בקושי יבואו עמי לקולנוע שזה דבר שאני אוהב. האמת בסוף חודש יולי הזמנתי הטבה שראיתי שאני זכאי לה דרך לאומי מקס של 1+1 להוט סינמה, בהתחלה חשבתי שאלך איתם לראות את הסרט החדש של מארוול שהיה אז, ת'ור, כי על מארוול הכי קל לקבל הסכמה רחבה יחסית, אבל זה היה בתזמון לא טוב, שניים מהם טסו לחו"ל וזה לא קרה. הנחתי שאני אצליח לשכנע מישהו מהם, סך הכול צריך מישהו אחד, למרות שכמובן הכי כיף כמה, ללכת לסרט כלשהו מבין מה שיהיה/היה בחודשיים האחרונים. ההטבה הזו תקפה עד היום [היום שבו כתבתי שורות אלה, האמת שסוף סוף הצלחתי ללכת עם שני חברים לקולנוע אחרי חודשים, אבל יום אחד מאוחר מדי להטבה, אז בכל זאת לא עמדתי ביעד שזה מאכזב אבל מצד שני כן הלכתי איתם לסרט בסוף אז על מה אני מתלונן אני מניח]. יש עוד סיכוי קלוש שאצליח לראות איתם סרט כלשהו היום. מן הסתם גם היה לי באחורה של הראש שגם אם לא אצליח לשכנע אותם אולי אצליח להגיע לדייט עם מישהי בעולם הזה בחודשיים האחרונים ואז אותה אוכל לקחת לסרט. זה לא קטע של קמצנות של לנצל את ה-1+1 הזה, למרות שמחירי הכרטיסים היום באמת מוגזמים, זה פשוט כדי שאראה שאני יכול למצוא מישהו או מישהי שיעשו איתי משהו שאני אוהב, משהו שהוא גם כיף עבורם, בטווח של חודשיים שלמים. ואני לא ממש מצליח. אז יש פלא שאני מרגיש בודד על אף שיש לי חברים?

חבר נוסף שפעם היינו מבצעים יותר שיחות עומק, פעם גם היינו רואים יותר סרטים, הוא גם בקטע דומה. מתאמן כל יום שעות בגיטרה, הוא לא חובבן כמוני. נוסף על כך, יש לו חברה, אז כמובן שהוא משקיע בה, אז גם פחות רואים אותו. והוא גם טיפוס שכשיוצאים מעדיף לצאת לברים ולעתים רחוקות יסכים ללכת לסרט, למרות שפעם ממש אהבנו לראות סרטים ביחד. היום זה מרגיש לו משהו פאסיבי מדי. מבחינתי זה לפחות כיף. דווקא בבר זה המקום שאני מרגיש הכי פאסיבי בו בעולם. כן יש שם מלא בחורות שוות שהייתי רוצה להתחיל איתן, אבל אני לא מצליח לגשת אליהן, אז אני חש אקטיבית את הפאסיביות שלי. אבל אם אני יוצא עם חברים אני רוצה להנות עם החברים, אני נהנה לראות סרט, לשתות בירה לא. ובבר שנחשב מקום חברתי כמעט אף פעם אי אפשר באמת לדבר בגלל המוזיקה הרועשת והמחרישה. אם רואים סרט בבית של מישהו זה דווקא יותר חברתי, כי זו בדיוק סיטואציה טובה להערות סרקסטיות, לבדיחות, אין קהל שזה מפריע לו. רוצים להיפגש בבית של מישהו בלי לראות סרט? מעולה, אני בעד, יהיה אפשר לדבר אשכרה. אבל אותו חבר יבוא למפגש כזה לעתים רחוקות, כי אחרי הרבה זמן שלא ראה אותנו הוא רוצה לבלות לא סתם להיפגש בבית, אז חוזרים ליציאה לבר. וגם לו אני מרגיש הרבה פעמים שקשה לי לשלוח לו הודעה, לפעמים עושים שיחות ארוכות בוואצאפ אבל לעתים דיי רחוקות. עם הנגינה והחברה נראה שהוא עסוק כל הזמן אז קשה להגיע לתיאום עמו בהודעות וקשה להתחיל שיחה אמיתית בלי תיאום כלשהו.

ויש עוד כמה חברים בחבורה, שהם האמת יותר תקשורתיים, מצד שני אני טיפה פחות קרוב איתם, כלומר פחות נעשה שיחות עומק בוואצאפ, קורה לפעמים, אבל פחות ניפגש פשוט אחד על אחד, למרות שגם עם השלושה הראשונים זה כבר קורה פחות מבעבר. יש כמה מהם שאם אהיה אחד על אחד איתם זה באמת ירגיש קצת מוזר, כאילו כשפוגשים אותם בקבוצה אז זה מעולה, יש איזון, יש כימיה עם כולם ויוצא משהו טוב. אבל עם כמה מהם אחד על אחד פשוט מרגיש כאילו הקצב לא מתואם, מדברים במישורים שונים, לא יודע קשה לי להסביר. בכל מקרה אז מן הסתם גם עמם כשאני רוצה לכתוב למישהו כשאני מרגיש רע אני ארגיש קצת פחות בנוח לשלוח להם למרות שאנחנו כן מדברים על דברים עמוקים לפעמים.

ומן הסתם אין לי חברה, כבר שנים, אני ביישן מאוד אבל כן ניסיתי לאורך השנים. אבל האמת אומרים שפשוט צריך ללכת על זה ולקבל דחיה זה בסדר ועם הזמן זה כבר נהיה לא ביג דיל ומפתחים עור לזה, אבל אני פשוט מרגיש את ההפך. כל דחייה מורידה לי את הביטחון, מוציאה לי את הרוח מהמפרשים, עושה את זה קשה יותר לגשת בפעם הבאה. ואני צריך בכלל לדבר על האפליקציות? זה נוראי אבל אני עדיין שם. הצלחתי להגיע לדייטים, חלקם אפילו היו מוצלחים ביותר, אבל לא מספיק בשביל להמשיך לדייטים נוספים כנראה, כי הכי הרבה דייטים רצופים שיצא לי מהאפליקציה זה 4 - ועם אותה אחת אפילו לא הייתה נשיקה. נשארנו ידידים לזמן מה אבל זה התפייד. קרה לי שהשגתי ידידות מהאפליקציה לא פעם. הייתה לי משם ידידה שהתכתבנו מלא בתחילת הקורונה. אבל מתישהו היא נפרדה ממנה, כן ידידה נפרדה ממני, אפילו אי אפשר להיפרד כידידים ככה. ובאמת מסיבה דיי מטומטמת בדיעבד. יש לי משם גם ידידה שאני עדיין מתכתב איתה וכן ממש עזרה לי מתישהו כשהרגשתי נורא, אבל אנחנו בכל זאת מתכתבים לעתים דיי רחוקות, לאחרונה כתבתי לה בראש השנה והמשכנו אחר כך להתכתב עוד כמה ימים אבל זה שוב פשוט הפסיק. קשה להחזיק שיחות לאורך זמן אני מניח ואי אפשר גם פשוט ליצור שיחות עומק זה צריך איכשהו להגיע בטבעיות, לא יודע איך.

אני עדיין בידידות גם עם האקסית שלי, כתבתי על זה כבר פעם, יש בינינו שיח טוב, אבל לא תכוף. ומסיבות ברורות קשה ללכת ממש עמוק עם השיחות הללו. אני גם לא מתכתב איתה כל הזמן ואני לא אתחיל איתה שיחה סתם בשביל הצומי, זה ירגיש לי אנוכי. יש לי ידידה מהעבודה הקודמת שלי, עוד מלפני הקורונה, עבדנו בקולנוע. היא נראתה חמודה ופעם אחת כשעוד עבדנו הלכנו לסרט ביחד וחשבתי שזה דייט והבנתי תוך כדי שזה לא. אבל לא עשיתי מזה ביג דיל ופשוט המשכנו להיות ידידים ומתישהו הרגשתי שהיא גם ממש מחבבת אותי, לא יודע אם רק כידיד או מעבר לזה אבל הביעה כלפיי חיבה גדולה כשאת רוב העובדים היא דיי שנאה. ומתישהו כשהתחלנו לדבר יותר לעומק היא סיפרה שיש לה בעיות נפשיות שלא הייתי מדמיין אם לא הייתה אומרת לי. אבל דיברנו על זה יותר דווקא כשהפסקנו לעבוד כי התחילה הקורונה, וכמו הרבה אנשים זה החמיר את הבעיות הנפשיות שלה. אני דיכאוני אבל לה ממש יש דכאון קליני עם תעודות. ממש. היא קיבלה איזו תעודה שהיא יכולה לעקוף בתור בגלל החרדות החברתיות שלה. אז דיברנו על הדברים הנפשיים האלה הרבה, שהם מרגישים דברים יותר רגישים ואישיים ועמוקים, אז זה מאוד מחבר. מאידך, איתה דווקא יותר קשה לדבר על הדברים היותר שטחיים, אנחנו אוהבים מוזיקה שונה, סרטים שונים, עולם רפרנסים שונה, בכללי אני מניח מתלהבים מדברים אחרים. טוב היא גם לא הכי מתלהבת מדברים, זו חלק מהבעיה. נפגשנו באיזה בית קפה-מסעדה מתישהו בין הסגרים נדמה לי והיה טוב לראות אותה והפעם הבאה שנפגשנו הייתה כמעט שנתיים אחר כך, השנה, באביב אולי? לא זוכר בדיוק מתי. ראינו סרט, הסרט היה נורא אבל היה נחמד מאוד לראות אותה שוב. אני מרגיש שזה טוב לה, אבל היא בכל זאת לא רוצה להיפגש הרבה. באמת קשה לה. אף טיפול לא עזר, אף כדור לא עזר, עד כדי כך שהיא עשתה ממש לא מזמן ניתוח מסובך של התקנת קוצב וגאלי. לא, זה לא שם, זה בצוואר, על שם עצב הואגוס, מה חשבתם? זה טיפול שעשו לחולי אפילפסיה וגילו שיש לזה תוצאות טובות גם עם חולי דיכאון קליני וזו ממש אופציה אחרונה עבורה והיא מקווה שזה יעבוד אבל לוקח זמן לראות תוצאות. שאלתי אותה אם אפשר לבקר אותה אבל היא עדיין לא רצתה. אני רוצה שיהיה לה טוב ואני יכול עכשיו לכתוב לה וזה יהיה בסדר, לא משהו מפתיע, אבל קשה לי לשמוע שקשה לה ושאין לה תקווה, אני מנסה לעודד אותה אבל אין לי הרבה איך. ואני מרגיש שהבעיות שלה כל כך הרבה יותר קשות משלי שאני לא יכול להשוות, אז אני לא ארצה להתלונן אליה על הבעיות שלי, אני ארגיש לא נעים, כי כל דבר רע שאני מרגיש היא בטח מרגישה פי מאה.

אין לי ממש ידידים. יש לי קבוצה של חברים טובים, גם אם עם כמה מהם אני מרגיש יותר קרוב, את כולם אני עדיין מחשיב חברים טובים. יש כמה "ידידים" אני מניח שעמי בתואר ויש לנו דברים משותפים לדבר עליהם אבל אני בכל זאת מרגיש שלא ממש הצלחתי להתברג שם חברתית, אני מרגיש שאני מאוד ברקע שם. אני יודע שיש שם כבר הרבה חבורות, אנשים בהחלט נפגשים מחוץ לקמפוס אבל אני לא חלק מהמפגשים האלה. בשנה הראשונה ראינו סרטים ביחד כמה פעמים, סרטי חובה בתואר בקולנוע, בתקופה שעוד דאגו מקורונה אז לא הקרינו בקמפוס ופשוט ראינו בבית. אבל נגיד זה לא התפתח ממש להתכתבויות בנפרד ובשנה לאחר מכן, השנה הקודמת, לא נפגשנו מחוץ ללימודים בכלל. טוב פגשתי כמה מהם פעם אחת באירוע חברתי מחוץ לקמפוס, ביום ההולדת של האקסית שלי, שכאמור אנחנו ביחסי ידידות טובים ולומדים באותו חוג באוניברסיטה.

טוב כל זה לומר מה? אין לי מושג כבר, סתם מקיא מילים על הדף, כלומר המסך. אני מניח פשוט שאני מרגיש חרא ולבד גם כשיש לי חברים כי בסופו של היום אין לי ממש מישהו לכתוב לו או לה על הדברים הקטנים האלה, או לפחות אני לא ממש מרגיש שיש לי. גם כי אני מרגיש שתמיד אני זה שצריך ליצור קשר. אני לא ממש מקבל הודעות בספונטניות מאף אחד או אחת. אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא עול על מישהו אחר; ואם אני תמיד פונה אליהם והם לא אליי זה מרגיש כאילו אני צריך אותם כל הזמן והם לא ממש אותי, ואז כמה הם עונים לי כי הם רוצים וכמה כי זה מנומס? או אפילו כי זורם אבל אחרת הם לא היו חושבים עליי? לא יודע, אני כנראה מגזים. גם לא יודע מה עוד לכתוב. לסיים? טוב. גם הלוואי שהייתה לי חברה לסרטים. וסקס גם יכול להיות נחמד אי פעם.

לא עשיתי כזה זמן מה, אני תוהה אם עוד להמשיך, יש לי עוד אבל לא נראה לי שממש קוראים את זה. ועכשיו כשאני חושב על זה שוב אני כן קצת מובך מזה. טוב אבל בוא נמשיך לבינתיים.

• Cruel Intentions - Sarah Michelle Gellar - משחקי פיתוי (1999) - לא זוכר את השם של הדמות שלה, אבל זו שרה מישל גלר בשיא יופייה. העלילה של הסרט דיי משונה, מין סרט תיכון, אבל תיכון אליטיסטי כזה, ושרה מישל גלר ואחיה החורג הם שני יורשי הון עשירים לאללה נראה לי ודיי מרושעים. והיא מפתה את אחיה החורג שינסה לפתות את הנערה הצדיקה בתיכון (ריס ווית'רספון) להיות רעה, והם עושים תחרות שאם הוא מצליח לפתות את הנערה הזאת היא תיתן לו לזיין אותה (אחיה החורג??) לא זוכר איפה ההורים שלהם בסרט הזה. קיצר סרט דיי משונה. אבל היא מלכת הפיתוי והמניפולציות בסרט ומפתה גם תלמידת צ'לו תמימה ומלמדת אותה לנשק בסצנה מאוד עסיסית עם סלמה בלייר. בסוף אבל האח החורג מתאהב בריס ווית'רספון והופך להיות טוב והדמות של שרה נחשפת בפני כולם כמסניפת סמים מניפולטיבית ומרושעת, סיום דיי פתטי לטעמי, היא יותר חכמה.
• Suicide Squad - Cara Delavigne - יחידת המתאבדים (2016) - כן סרט לא משהו, זה ידוע. וגם כן, יש שם את מרגו רובי בתפקיד הארלי קווין שהצליחה לבלוט לטובה בסרט ה... הזה. והיא טכנית נבלית, אבל זה סרט שבו כל הנבלים הם הטובים בתכלס בסיטואציה הזאת ומרגו רובי כהארלי קווין בהחלט שווה ביותר בסרט אבל היא דיי דמות טובה. הדמות הרעה, מלבד הדמות של ויולה דיוויס שהיא רעה אבל גם משעממת ולא מושכת במיוחד, היא הדמות של קארה דלביין. היא בהחלט מושכת, היא דוגמנית, הדמות שלה היא מכשפה מאוד חזקה ומנסה להשתלט על העולם, אז דמות מאוד מצוירת, בלי אישיות רבה, לא מתוחכם, אבל בכל זאת עושה לי את זה. כבר תיארתי בעבר נבליות מצוירות שרוצות להשתלט על העולם, זה אותו דבר, זה בסרט שובר קופות שאמור להיות יותר "בוגר" אז זה בולט בעצלנות התסריטאית, אבל מבחינת אפקטים ופרקטיקה השקיעו. הנבלית לא מנצחת בסוף כמובן, באסה.
• Scrubs - Jordan - סקראבס - זו אחת הסדרות האהובות עליי באופן כללי, קומדיית בית חולים, שכבר התיאור הפשוט הזה נשמע משונה ומחוץ לקופסה. אבל זו סדרה מעולה ומצחיקה ממש ומרגשת ברגעים אחרים עם ארסנל של דמויות מעולות; החברות בין ג'יי די וטורק היא הכי יפה בטלוויזיה, ד"ר קוקס דמות פנטסטית ועמוקה וגם הדמויות המשניות (שקצת הופכות לראשיות עם הזמן) הן קורעות ומעולות, כמו השרת וטד. ג'ורדן היא גרושתו של ד"ר קוקס, באמצע הסדרה הם חוזרים. אין לה נשמה, צוחקים על זה שהיא לקחה את הביצים של קוקס בגירושים והיא גם פשוט סקסית בטירוף ויודעת את זה. גם אליוט סקסית בטירוף אבל היא לא מרושעת. ג'ורדן לא באמת מרושעת אבל נהנים לצייר אותה ככה כי יש לה חזות קרה וקשוחה. אליוט חסרת ביטחון אבל יש רגעים שהיא תופסת פתאום ביטחון ואפילו משתמש בסקסיות שלה מדי פעם. מאוחר יותר בסדרה יש לה גם חבר שהוא קצת בוי טוי בשבילה והיא פוקדת עליו דברים כולל משחקי סקס, נייס. בכל מקרה שתי דמויות סקסיות של שחקניות יפהפיות, דמויות כתובות מעולה, עגולות וסדרה פנטסטית ממליץ לראות בטירוף עד סוף עונה 8. לג'יי די גם יש הרבה חברות לאורך הסדרה שגם נראות מעולה. יש פרק עם הת'ר לוקלייר שנראית לא מהעולם הזה שמנסה לפתות את ד"ר קוקס. יש חברה של ג'יי די שנראית טוב בקטע מוגזם אבל מתברר שסחבה סמים מבית החולים וקצת עשתה לו מניפולציות. ה'תר גרהאם היפהפיה בקטע מטורף מתישהו מופיעה בסדרה ומדביקה את כולם עם חיוביות בקטע שמעצבן את ד"ר קוקס וד"ר קלסו. טארה ריד מתישהו הופיעה בסדרה כחברה של ג'יי די ואחות של ג'ורדן, כשהייתה צעירה ולוהטת, לפני שהרסה את עצמה עם הסמים כמו לינדסי לוהאן. גם אליזבת' בנקס היפה חברה של ג'יי די לתקופה. אבל בכל זאת החברה הכי סקסית של ג'יי די היא אליוט במערכת יחסים של יהיו או לא יהיו לאורך הסדרה, אין עירום, אבל יש תחתונים וביקיני והיא נראית פצצה פשוט.
• Death Note - Misa - מחברת המוות - אז זו סדרה מעולה בכללי, לא ראיתי מלא אנימה, זו הראשונה שראיתי (שהיא לא סדרת ילדים) והיא בהחלט סדרה טובה כדי להתחיל להכנס לאנימה לדעתי, פשוט כי זו סדרה מאוד מתוחכמת. זה על תלמיד תיכון אינטיליגנטי ביותר בשם לייט יאגמי שנופלת לחיקו מחברת בה אם הוא רושם שם של אדם שהוא מכיר את פרצופו, אותו אדם ימות. הוא מחליט להשתמש במחברת כדי לטהר את העולם מרוצחים ואנסים והופך לקירה. כשהדפוס נהיה בולט מתחילה נגד קירה המסתורי חקירה על ידי בלש מסתורי גם הוא, בשם אל. מתחיל קרב מוחות בין שני גאונים, כמו שחמט, כשעל אל לחשוף את לייט ועל לייט להרוג את אל לפני שייחשף. עכשיו מי שמכיר את הסדרה יגיד... מיסה?? כי אמנם האנימציה שלה היא של בחורה מאוד מושכת, אבל היא דמות מעצבנת ביותר שמתאהבת בלייט, היא דיי מטומטמת ולייט שולט בה יותר משהיא שולטת בו, וזו רשימה של נבליות, של נשים שולטות, אז למה היא כאן? אז כאן אמנם אני ממליץ על הסדרה אבל עם הנבלית אני מתייחס יותר לסרט. כן, לסרט של נטפליקס שעשה שירות נורא לסדרה ורידד אותה לאללה. במיוחד בדמות של לייט הפכו אותו לקצת בכיין, הרבה פחות חכם והרבה פחות מעניין. אבל דווקא את הדמות של מיסה הפכו קצת יותר לקירה, יותר חכמה, יותר מרושעת, למרות ששמרו את הקטע של ההתאהבות. ומשחקת אותה מרגרט קוואלי היפה שהאמת יש לה מבט קצת של פסיכופטית בעיניים אז הגיוני. אז בסרט כמו בסדרה מתמקדים בקירה וקורים מספר דברים דומים בסדרה עד שמכירים את מיסה, שם נראה לי קוראים לה מיה כי זה בארצות הברית במקום ביפן, אבל היא יותר עצמאית ממיסה אמני שבסדרה. ויש מספר דברים דומים לסדרה אחרי זה אבל בסוף עושים שם איזה סוויץ' שהיא עבדה על לייט ועשתה לו מניפולציות ותכננה להפוך לקירה בעצמה. הבעיה היא שלא נותנים לנו מספיק זמן לחזות במיה המרושעת, החכמה והמניפולטיבית הזאת לפני שמחליטים יאללה לסיים את הסרט במהרה ונהרוג אותה כי היא הייתה מרושעת ואנחנו אמריקאים שמרנים שמענישים את הרעים כאילו זה שנות החמישים ויש את קוד הייז. אני לא אגלה מה קורה ללייט בסוף הסדרה בתור הנבל הראשי (כי שם כאמור מיסה פחות מרושעת ופחות בשליטה) לטובת מי שלא ראו את הסדרה, אבל זה פחות פשטני מהסיום של הסרט. עדיין יש רגע או שניים שמגלים שמיה תמרנה את לייט והייתה השולטת האמיתית שזה סופר סקסי לטעמי.
• Ocean's 8 - Anne Hathaway - אושן 8 (2018) - כן אותו סרט אושן "הפמיניסטי", לחלק זה מרגיש מאולץ, עבורי זה היה סבבה כי זה נעשה טוב, זה לא חידש שום דבר באמת בסרטי אושן, אבל עדיין סרט שוד מתוחכם כזה, עם תוכנית טובה, שחקניות טובות, נחמד ביותר. טכנית כולן שודדות שם אז כולן "רעות" ודווקא הדמות של אן היא של שחקנית תמימה וכביכול דיי טמבלית, שהשוד הוא סביבה, אבל כמובן יש טוויסט בסוף שהיא חלק מזה כי זה סרט אושן. בכל מקרה הדמות של אן היא של שחקנית שעפה על עצמה ואן האת'וויי נראית כמו אן האת'וויי שזה מעולה כמובן. הסצינה האהובה עליי היא כששמים עליה את התכשיט היקר לראשונה, אותו מנסים לשדוד בסרט, והיא כל כך מאוהבת בעצמה ומרגישה ששם על החזה היפהפה שלה זה המקום הטבעי של הקישוט היקר הזה, אוח מת על נשים שוות שעפות על עצמן. וזה סרט אושן אז הפושעות כן מנצחות ומתחמקות עם השלל, אז נייס.
• Sex and Death 101 - Winona Ryder - סקס ומוות 101 (2007) - סרט לא מאוד מוכר אבל מאוד חביב וסקסי, ממליץ עליו. אז זה על בחור שמקבל רשימה של 101 נשים שמתברר לו שאלו 101 הנשים שיזיין במהלך חייו, אז חלק כבר היו בעבר, חלק בעתיד, זה בחור נאה ודיי פלייר וזה סרט קומי, אך יש בו גם נופך רגשי וזה הופך מעין סרט של "אדם מול גורלו", כשהוא מתחיל כבר לעשות את זה מתוך הכרח כי זה מה שרשום ברשימה ולא כי הוא באמת רוצה. ומתישהו הוא מתאהב במישהי שהיא לא אחרונה ברשימה אז הוא מנסה להתחמק מהגורל כדי שיוכל להישאר איתה. לאורך הסרט יש אישה מסתורית שרוצחת גברים כאלו, שבשבילם נשים זה רק סקס ולא רואים בהן כבנות אדם, והיא וינונה ריידר. והיא רוצחת את הגברים הללו על ידי זה שהיא מפתה אותם לסקס. אז כמובן היא נראית סקסית ביותר בתפקיד הזה, ולדעתי וינונה ריידר היא אחת השחקניות היפות בכללי; פנים מושלמות שמפריחות בי פרפרים, פיגורה יפה עם חזה מרשים; עדיין היום היא נראית יפהפיה ולא הזדקנה יותר מדי, לא באופן שיוריד מיופיה, כפי שרואים בדברים מוזרים. בכל מקרה אז אותה נבלית היא גם השם האחרון ברשימה של הגבר. לא אגיד בדיוק כיצד זה מתרחש, אבל זה סרט טוב, אני ממליץ. אולי הייתי צעיר יותר כשראיתי אותו, אבל אני חושב שהוא דווקא יחסית בוגר ורגשי לסרט עם שם כזה, אבל אולי עם צפייה חוזרת הוא כן ייראה לי ילדותי, לא יודע, כשראיתי אהבתי אותו.

אז התחלתי להתכתב עם בחורה חמודה. האמת זה התחיל קצת משונה: היה לי מאץ' עם מישהי בת 30 בקיופיד, אני בן 25. לי אישית לא כזה אכפת מגיל, בטח במרחק הזה, והיא נראתה מהממת. הייתה לה תמונה שהיא שרה עם להקה, אני מוזיקאי חובבן בעצמי ואשמח לצאת עם מוזיקאית, אז הגבתי לה משהו על התמונה הזו מתישהו בתחילת השיחה. שאלתי אותה מה היא שרה שם, והיא ענתה לי שהיא שרה משהו מקורי שאני אולי מכיר. ואז היא המשיכה בשליחת פואמה מיוחדת עבורי שהפואנטה שלה היא שאני נראה לה חמוד אבל היא בת 30 ואני צעיר לה והיא כבר הייתה בסרט הזה בעבר. היא כתבה את זה חמוד ומשעשע כזה. זה היה דיי בתחילת השיחה והיה קצת מתסכל, הרי אז למה עשית לי לייק אם ידעת שאני צעיר מדי בשבילך? אולי היא לא שמה לב, אבל חשבתי שנשים בוחנות יותר בקפידה את הפרופילים שם לפני שעושות ימינה. בכל מקרה לא הגבתי לה את זה. במקום זה הגבתי לה פואמה חמודה חוזרת. ישבתי על זה איזה עשרים דקות לפצח את זה, והיה לילה אז הייתי בלחץ להשלים ולשלוח לפני שתלך לישון כי עם המסר שהיא שלחה זה נראה שזה עשוי להיות הסוף של ההתכתבות. אבל הצלחתי לשלוח את זה בזמן והיא חיבבה את זה, אבל בכל זאת הייתי צעיר לה אז אמרה לילה טוב ולמחרת לא הגיבה לי.

שבוע לאחר מכן היא שולחת לי פתאום הודעה שוב אחרי שחשבתי שזה כבר מת. היא כתבה שהיא התחילה לצאת עם מישהו אחר וזה טוב אבל שיש לה הצעה קצת משונה. חלפו לי כל מיני דברים בראש "...כאילו בקטע קינקי? מה היא מתכננת?" אבל כתבתי לה באופן מעומעם לכתוב חופשי ואני פתוח להצעות. זה לא היה שום דבר מלוכלך בכלל, זה היה דווקא מתוק מאוד. מסתבר שהיא שלחה את ההתכתבות שלנו, בלי זיהוי כמובן, בקבוצת פייסבוק של נשים, שלא הכרתי, שקוראים לה "מחליקות שמאלה" ובה נשים משתפות צילומי מסך של ווירדוס וקריפים ששלחו להן הודעות ומתמרמרות על גברים מחרפנים או מתסכלים. אולם היא שיתפה את צילום המסך של ההתכתבות שלנו בקטע הפוך של להראות מישהו חמוד לשם שינוי. והיא כתבה לי שמישהי אהבה את ההתכתבות הזו והגיבה משהו מתוק וכתבה לי את הכתובת שלה בפייסבוק והפצירה בי לשלוח לה הודעה. 

אז הייתי קצת נבוך, לא הבנתי אם הן התכתבו קצת קודם או שפשוט אני שולח הודעה למישהי זרה לחלוטין משום מקום ואצטרך לכתוב בערך את כל מה שכתבתי למעלה כפתיח. אבל שלחתי לה הודעה, והתחלנו להתכתב והיא כתבה שהיא אהבה את מה ששלחתי שם והמשכנו להתכתב והלך טוב. היא נראית חמודה עם שיער מתולתל מהמם. 

בכל מקרה, אז עכשיו מגיעה הדילמה, כשהתכתבנו אתמול או שלשום גיליתי שהיא מקרית אתא. אני מרעננה. רחוק. בלשון המעטה. כן, יכול להיות יותר רחוק, אבל עדיין, זה חיפה ואקסטרה. עכשיו אני יכול להגיע לחיפה בתנאים טובים תוך 40 דקות נגיד בנסיעה או רכבת, לא יודע אם הרכבת ממשיכה משם לקריות האמת, אבל בנסיעה אני מניח שזה יוסיף, מה? עשר דקות? רבע שעה? נגיד עשרים דקות עם הלהיכנס לתוך העיר, אפשר אפילו יותר אבל זה ככה עם כל עיר בתכלס. זה לא כזה ביג דיל בפני עצמו, אבל אם זה בקטע של להתחיל לצאת, שעה לשם, שעה חזרה, אי אפשר באמת לעשות דברים ספונטניים, הכול יותר מסובך, נפגשים פחות ויש משקל על כל מפגש כי זה דורש מאמץ ויצטרך להיות איזה זמן מינימלי שהנסיעות לא יהיו יותר ממפגש. עכשיו עוד לא נפגשנו, עוד נמשיך להתכתב, צריך לראות אם יש לנו דברים במשותף, קצת להכיר. וגם אם ניפגש, אולי לא תהיה כימיה במציאות, או שפשוט לא רוצים משהו רציני על ההתחלה, אם יקרה - יקרה בדרך טבעית. אני תומך בכך, בטח לא רוצה לקבוע הגדרות לפני שאני מכיר את הבחורה. אבל האם בכלל להמשיך להתכתב איתה, להכיר אותה כרגיל כשאני יודע שבמקרה שדברים כן הולכים לכיוון של מערכת יחסים המרחק פשוט יהיה מכשול מעצבן לזמן רב? אני יודע שאני נוירוטי אבל האם מוגזם לחשוב על זה ככה או שלגיטימי לחשוב קדימה גם היפותטית בלבד ולשקול מה לעשות לפי זה? וכמה מרחק צריך להיות גורם מכריע?

באפליקציות אני שם רדיוס יותר קרוב ומן הסתם נשים שהתחלתי איתן בעבר לא רחוקות מדי מהסביבה שלי. אבל כאן מצד אחד אין רדיוס, מצד שני בגלל שלא הכרנו באפליקציה אלא בדרך יותר מקורית, אני מניח שזה לא אותו מקרה בו יש לה עשרים גברים שהיא מתכתבת עמם במקביל ולפני דייט ראשון אני לא צריך לפתח שום ציפיות. כאן, יש לי סיבה להניח ש- יחסית לגבר שהיא לא פגשה ורק התחילה להכיר - היא כן רואה אותי באור שונה וכאופציה יותר מיוחדת, אולי אפילו נדירה, הרי היא ראתה את מה שכתבתי למישהי אחרת בקונטרסט מוחלט להודעות של המוני גברים אחרים.

טוב אולי כל זה לא רלוונטי בכל מקרה כי היא לא ענתה לי להודעה הערב ולא שלחה לי הודעה כל היום ויכול להיות שזה כי היססתי אמש כשהיא שאלה אם אני מתכוון לבוא לשם. לא יודע, פשוט מרגיש לי עניין מכביד. כלומר אם היא הייתה פשוט מזמינה אותי לבית ריק עכשיו הייתי שוקל באמת לנסוע עד אליה כי שווה לנסות. אך אם זה הנוהל הרגיל של הדייטים שאולי-אולי לא יהפכו למשהו, הידיעה שמערכת יחסים מקוטעת שהכול בה צריך להיות מתוכנן ואי אפשר פשוט להיות קלילים היא אפשרות עתידית, מרגישה לי מבאסת. אני לא יודע איך אני אמור להתנהל עם הידע הזה בשלב המוקדם הזה, לפי מה, מה הנוהל? אני רוצה פשוט לזרום עם מה שמרגיש אבל אני מרגיש שבדיוק המרחק הוא דבר שמקשה על זרימה מרגע שנרצה להיפגש במציאות. ואם אני חושב שבאמת המרחק הוא גורם לגיטימי לפסול עליו, על אף שאיני יודע עוד מה להחליט כרגע, אז הרי לא עדיף לקטוע זאת מוקדם, לפני שמפתחים ציפיות אמיתיות? ואם בא לי להשאיר את זה פשוט ולזרום כך שאני כן אפגש איתה אבל לא ארצה להפוך את זה לרציני כמה זה... שמוקי?

אני חושב אפילו שאם היא הייתה גרה רחוק לאללה, כזה במדינה אחרת (ועם תמונות יותר טובות היה גם עוזר. התמונה שלה בפייסבוק מהממת אבל באינסטגרם נראית קצת שונה), אפילו בזה הנוהל מרגיש לי יותר פשוט. כי אז ברור שיש משקל עצום על מפגש אמיתי וממצים אותו במאתיים אחוז וזה יכול להיות משהו ממש מיוחד שזוכרים לזמן ארוך ותופס מקום מיוחד בלב. כאן זה כזה הקריות, לא כזה ביג דיל, סתם מרחק מעצבן, לא צריך להגזים ולשים משקל מיוחד על זה, אבל כן קצת כאב ראש לוגיסטי.

אז... בנוסף לתהיות על לשיר במחזות זמר היו לי תהיות גם על עולם הקולנוע, כתיבת תסריט. עשיתי קורס כתיבת תסריט אחרי הצבא כשהרגשתי תקוע מצד אחד ומצד שני העברתי את החודשים בזמן שאני עובד כדי להשיג כסף לטיול אחר צבא; טיול שלא ממש עשיתי עד הסמסטר חוץ הזה בערך, בגלל הקורונה. בכל מקרה אז זה היה לפני הקורונה ועשיתי קורס תסריטאות למתחילים, שמטרתו בעיקר לתת כלים כדי שנוכל לעבוד על זה אחר כך בעצמנו. וההבטחה של הקורס הפרטי הזה היא שנצא עם תסריט טוב לסרט קצר, אחר כך נעשה עם זה מה שנרצה, אפשר לנסות להפיק אפשר לטמון במגירה. בכל מקרה, לקראת סוף הקורס התחלנו לעבוד על התסריטים לסרטים הקצרים וכבר בדראפט השני המורות ממש פירגנו לי עליו למרות שאני לא התלהבתי. לא היו לי רעיונות וסתם הרגשתי נורא אז עשיתי תסריט על מישהו שמנסה להתאבד כי הרגשתי שבא לי למות. בדראפט השלישי אחרי ההערות שנתנו לי כבר ממש שיבחו אותי עליו למרות ששוב לא ראיתי בו משהו מיוחד. בשלב שבו כולם עשו מפגשים אישיים עם המורות על התסריט באתי למפגש אחד כזה והיא אמרה שיש לי תסריט טוב ואין לה ממש הערות עליו, אולי ניטפוקים קטנים. ובמהלך הקורס היא הייתה מאוד ביקורתית עם הערות על הכול, והיא גם נתנה הרבה הערות לתסריטים של אחרים, אז הן כן התייחסו אליי שונה, שזה היה נחמד, אבל שוב, לא חשבתי שזה באמת תסריט עד כדי כך טוב, קצת הובכתי ממנו.

אבל מישהו אחר בקורס גם אהב אותו, ישבנו מתישהו שהוא יעזור לי לתסריט שלי ואני עזרתי לו לשלו, והוא גדול ממני בשנה בערך אבל מפגין טונה ביטחון עצמי, מרגישים שזה יחסית מלאכותי אבל מצליח להעביר סמכותיות מסוימת על אף גילו. והתרשמתי ממנו, הוא סיים בגיל מוקדם תואר בפיזיקה או משהו כזה, ואמר שיש לו איזו חברה ללא זוכר מה, ולמי יש חברה בגיל 23 בערך? ובאתי אליו הביתה, הוא גר בבית נחמד, במיקום טוב באזור הבורסה ברמת גן, גר עם חברה שכשראיתי אותה אם הייתי מצויר הייתה נופלת לי הלסת, כאילו נראתה טוב בקטע מגוחך. בקיצור, עשה רושם של מישהו שיש לו את החיים בסדר ושיש לו עוד יותר פוטנציאל. הוא רצה להפיק ולביים לי את התסריט, הוא עשה רק קליפ אחד קודם לכן והיה עוזר במאי או עוזר הפקה על סטים, אבל זה יותר ניסיון ממה שהיה לי אז אמרתי סבבה, לא רציתי לביים בעצמי פרויקט ראשון, העדפתי לטבול את הרגליים קודם לראות איך זה לפני שאני קופץ למים. אז למרות שלא ביימתי השתתפתי בהפקה והיינו שנינו על זה.

הוא היה דיי פרפקציוניסט ודחף לעשות את הסרט כמה שיותר טוב, שזה גם להגדיל את התקציב שקבענו בהתחלה. והוא גם נפגש עם במאים מקצועיים ודיבר איתם על התסריט ובעקבות זה עשינו כל מיני שינויים. אם אחרי דראפט 3-4 המורות בסדנה אמרו שהתסריט מושלם לסרט קצר כפי שהוא, בסופו של דבר הדראפט שהסרטנו היה איזה דראפט 17 בערך, לא זוכר בדיוק, אולי רק 11, אולי בעצם 20, אבל הרבה. והוא דחף לאנשי מקצוע שישתתפו בהפקה מבחינת צילום, סאונד, תאורה, עריכה, לא חברים חובבים. כל זה עלה יותר אבל יאמר לזכותו שהגדלנו את התקציב מעט פעם אחת אחרי שהחלטנו על ההתחלתי ושאחרי זה למרות שעברנו את התקציב הוא שם את זה על עצמו כי הוא דחף לזה. 

בקיצור, למה אני מספר את כל זה? כי זאת שראיתי אתמול כקהל במחזמר הייתה השחקנית בסרט שלי. אז הסרט הוא על מישהו שרוצה להתאבד, מרגיש שקוף, לא משמעותי, גם כתבתי אותו שיהיה ממש עם עודף משקל, שיהיה אאוטסיידר. אז הקונפליקט הנחוץ בתסריט הוא ששותפה שלו לדירה שממש מחוץ לליגה שלו ושיש לו קראש סודי עליה תופסת אותו בטעות בשעת המעשה ומנסה לשכנע אותו לחיות. קצת נדוש, אני מרגיש דיי קרינג' עכשיו, במיוחד כשאני חושב על הסיום. בסוף יש נשיקה נדושה ביניהם. הבמאי ממש ביים אותה שתהיה מרוחה ואיטית כזאת, נראתה לי הוליוודית, ממש לא התאימה לשאר האווירה לדעתי, ניסיתי לגרום לו כשצילמנו לעשות איזה טייק של זה שיהיה יותר קרוב לתסריט, משהו יותר מהיר ופתאומי ומפתיע כזה, עם רגש אמביוולנטי ומורכב מהצד שלה, אבל הוא עשה במקום זה איזה חמישה טייקים של התקרבות איטית הדרגתית כזו שאתם יכולים לדמיין. ממש אני מסתכל על זה עכשיו אני עם צמרמורות מרוב קרינג' ומבוכה. לא ממש עמדתי על שלי כי חששתי להיות "התסריטאי שמתווכח על הבמאי על הסט".

לפני הצילומים כשהשגנו את השחקנית, הוא הביא אותה למעשה, לא זוכר מאיפה, אבל הוא אמר שהוא דיבר איתה על הדמות ושהיא הזדהתה עם כל מיני דברים שם, ועשיתי שהדמות תהיה מוזיקאית וגם השחקנית מוזיקאית, למדה ברימון, חבר שלי גם למד שם הכיר אותה בדיעבד. היא מנגנת על נבל ושרה, ראיתי אותה מנגנת ושרה ביטלס באינסטגרם שלה וזה היה יפהפה ואני כמובן מת על הביטלס אם קראתם את אחד הפוסטים הקודמים שלי. כשעשינו "אודישנים" תכלס לא ממש בחנו הרבה, השגתי מישהי דרך אח שלי שהוא שחקן ששלחה אודישן מצולם אבל הבמאי פחות התלהב ממנה. אז בחרנו בשחקנית שהוא הביא בלי הרבה תחרות. כשעשינו הקראה מצולמת הרגשנו שנינו האמת שהשחקן יותר חזק מהשחקנית. גם לשחקנית לא היה ממש ניסיון רב, לעומת השחקן, באופן יחסי. אבל הוא היה טיפוס במלעיל, היה טוב בתור הדמות הסגורה עם האקשן אבל עם הקאט היה דווקא פתוח אולי יותר מדי. וגם נראה כמו הדמות. אבל דווקא במצלמה היא עברה יותר טוב ממנו. בכל מקרה היא בחורה זהב, מופנמת, חמודה, יפהפייה כמובן וגם הרשימה אותי עוד לפני שידעתי שהיא מוזיקאית. באחת החזרות היה ברור שהשחקן גרם לה להרגיש קצת לא בנוח בבוטות שלו. הסתבר לי מהבמאי שהשחקן גם מזדהה עם הדמות, כי לו בעצמו יש בעיות פסיכולוגיות מרובות כולל דיכאון, אבל לא רק. ומתישהו הוא פיתח תיאוריות נגד הבמאי שהוא עושה לו דווקא על משהו, עושה לו אי אילו מניפולציות וגם התחיל לריב איתו, לרוב זה לא הייתי מודע, רק בדיעבד. ושבוע לפני הצילומים הוא פרש. איכשהו הצלחנו למצוא מחליף בזמן, בחור נחמד, הרבה יותר נוח להיות בחברתו, אבל גם שחקן פחות חזק, הרגיש ונראה לי פחות מתאים לדמות.

הייתי ביחסים טובים עם השחקנית, למרות שלא דיברנו מחוץ לחזרות או לסט. בזמן הצילומים הייתי גם מפקח תסריט וגם עוזר הפקה כללי וגם מפיק בפועל כי בנוסף על זה ששמתי על זה כסף עשינו את הצילומים בסוף בבית שלי, כלומר של ההורים שלי, שהבמאי התעקש שממש כתבתי את הבית הזה לתסריט והוא הכי מושלם למרות שאני דמיינתי בית אחר. אז כשנפגשנו בבית הוא דיבר עם אבא שלי, היה קצת מביך, בשבילי, הרגשתי ילד. אבל הוא דיבר אל אבא שלי עם ביטחון, כמו איש עסקים, וקלע בול לדמות, כי אבא שלי מאוד אוהב את החזות "איש עסקים" הזה, ולדחוף ולשווק ולמתג את עצמך ואת סוגי העצות הנדושות לחיים שקואצ'רים נותנים. אז זה גם התאים שצילמנו בקיץ וההורים נסעו לצימר לסופ"ש. מבחינת הפקה אין לי מה לומר, יצא פגז, נראה מעולה, הבאתי מישהו שהיה עמי במגמה לעשות את הסאונדטרק, והבמאי מצא עורכת מקצועית. זה לקח חודשים ארוכים משום מה עד שהיה קאט שאפשר להציג, למרות שלפי מה שאני יודע זה לא הוצג בשום מקום. אני דיי מובך מזה בכללי למרות שיש בזה ערכי הפקה גבוהים שרואים על המסך, על אף שהתקציב לא היה כזה גבוה. אז למרות שחלקתי על החלטות בימוי שלו, להצליח להוציא ערכי הפקה גבוהים מתקציב מוגבל זה גם חשוב עבור במאי אז אולי בכל זאת הוא היה סבבה. לא דיברנו הרבה מאז. ביום האחרון של הצילומים (שבסוף לא היה אחרון לגמרי, אבל אחרון לרוב הצוות) נפרדתי מכולם תוך שאני מסדר את הבית מהבלאגן. מאוד מלחיץ להיות אחראי על הבית כשיש שם סט צילומים ומלא אנשים זרים, מלא דברים על הראש. רציתי להגיד לשחקנית שלום, התלבטתי האם להזמין אותה לצאת, להזמין אותה למשהו, פשוט לדבר איתה באופן שיגרום להמשך דיבור בוואצאפ אחר כך להרגיש טבעי, אבל הייתי צריך לתאם את זה בזמן כי היא הלכה כשהלכתי להוריד זבל מכל מה שהלך שם, וראיתי אותה ורק הספקתי להגיד לה שלום ותודה ואלי עוד כמה מילים אבל לא יותר. ולא דיברנו אחר כך בוואצאפ. אולי חצי שנה אחר כך היא שאלה על הסרט אבל אני בעצמי לא ידעתי את התשובה. ושאלתי את חבר שלי מרימון עליה רק לפני כמה חודשים, הוא שאל אותי קודם אם אני מעוניין ועניתי שברור, והוא בדק והחזיר לי תשובה שהיא ממש לגמרי תפוסה. אמרתי לו שיודיע לי כשהחלון יהיה פתוח.

אז ראיתי אותה היום. היא ישבה שורה מאחוריי וקצת לצד. כשהיא הגיעה הופתעתי, לא אמרתי כלום אבל ניסיתי ליצור קשר עין. היא כנראה לא שמה לב. עוד כמה פעמים הסתכלתי אחורה אבל שוב נראה שהיא לא ממש מבחינה. אמרתי לעצמי שאני אגיד לה שלום אחרי ההצגה, כשכולם יהיו כזה בלובי ויהיה אפשר לפנות אליה ישירות בצורה נורמלית. התחיל המחזמר, הוא על בחור שלא אוהב מחזות זמר שהחיים שלו הפכו למחזמר, היו שם מלא רפרנסים למחזות זמר שמיועדים לקהל בקיא, והיות שזה מחזמר לא מוכר שמפיקים במסלול למחזות זמר, דווקא הצליחו לקלוע בקהל. היה ממש כיפי ומצחיק ומרשים, כולם היו מעולים, כולל השחקן הראשי שציינתי מקודם והשחקנית הראשית שציינתי שהייתה עמי במגמת מוזיקה, אבל עדיין לא ציינתי שגם עליה היה לי קראש, אבל זה לעוד שתי פסקאות.

אז המחזמר הסתיים ואנשים קמו אחרי כל הכפיים וההשתחוויה ואלה וכשעלינו במדרגות לצאת וראיתי שהשחקנית מהסרט שלי הייתה קרובה ממש ניסיתי ליצור עמה קשר עין וכשהייתי קרוב מספיק שאלתי אותה מה שלומה, הייתי ממש לידה אבל היא לא שמעה או לא שמה לב כי דיברה עם מישהי אחרת אולי. היא בטוח ראתה אותי, לא ראתה-קשר עין וזיהוי בטוח-ראתה, אבל לבטח הייתי בשדה שלה באופן שבו הייתה קולטת אותי אם הייתה זוכרת אותי, אבל היא בכל זאת לא הבחינה, אז כנראה שהיא לא זוכרת אותי. אולי היא לא זיהתה אותי? עשיתי לייזר אז אני בלי משקפיים, אולי השיער שלי היה קצת יותר ארוך אז? אבל עדיין הפנים אותם פנים, אז היה לי זקן, עדיין יש לי. היא כנראה פשוט שכחה. או שהיא כן שמה לב והתעלמה כי חשה לא בנוח ממני, גרמתי לה להרגיש מוטרדת איכשהו אז שהיא תרגיש לא בנוח עמי? אפילו לא ניסיתי לגעת בה "נגיעה-נגיעה" בכתף להזכיר לה מי אני, כבר הרגשתי יותר מדי מובך בשביל זה. עדיף כבר ללכת, יש יותר מביך מלנסות להזכיר למישהם שאתםן זוכרים-זוכרות לגמרי מי אתםן? הרגשתי ממש שקוף. כל מחשבה על "מתישהו אולי החלון ייפתח ואצור עמה קשר מחדש" ואז היא תיזכר בתסריטאי הצעיר והרגיש עם הפוטנציאל ותתהה "מה באמת לגביו?" ואחרי שיחה קצרה יתברר שיש לנו הרבה מן המשותף ודברים יצליחו להתקדם משם... התפוגגה, כי אם אצור עמה קשר והיא לא תזכור מי אני עדיין, אהפוך מנחמד וחמוד עם עומק רגשי ששווה לדבר עמו, לנואש נוסף בתור ודאי הארוך של הגברים המתדפקים על חלונה.

טוב, נעבור לשחקנית על הבמה. היא הייתה שנה מתחתיי במגמת מוזיקה. אז כשהייתי יחסית ותיק, י"א, היא רק הגיעה ב-י', ונראתה לי דיי ממוצעת האמת. טוב, לרוב בשנים האלו מסתכלים למעלה, לא למטה, יודניקיות חדשות הרגע היו ב-ט' הרי, רובן עוד מתפתחות. בי"ב כבר רואים בחורות מפותחות לחלוטין, אז על התחת שלהן אנו מתבוננים בכמיהה (היי אנחנו בני 15-16 זה הגיל). על אף שכשהיינו בי"ב והגיעו היודניקיות החדשות, שם דווקא הגיעו כמה מפותחות מראש שהשמיטו את הלסתות של חלקנו. אז כשאותה אחת הייתה ב-י' ואני בי"א, אני מודה שפחות שמתי לב אליה, החלפתי קראשים במהלך התיכון כל כמה חודשים בערך, ועל כמה מהן ממש חשבתי אולי מתישהו באמת לדבר ולהתחיל איתן. לא עשיתי כלום מזה כמובן אבל... טוב אין משהו אחרי האבל. גם ידידה שלה נראתה לי ממוצעת ואחרי הצבא הייתי בשוק מפריחתה וניסיתי להתחיל עמה מתישהו בדרך חמודה והיא אמרה שפחות מתאים לה ומתישהו חסמה אותי באינסטגרם משום מה למרות שלא יצרתי איתה קשר (בגלל שעשיתי לה לייקים יכול להיות? זה מטריד? זה לא טוב?), אבל נחזור לאותה אחת. היה עוזר להשתמש בשמות אני מניח אבל כבר מאוחר מדי בשביל זה.

אז לקראת סוף י' תחילת י"א שלה, היא נהייתה פתאום וואו. הייתה מעלינו בי"ב זמרת אחרת שנראתה נפלא עם קימורים נפלאים ואהובה על ידי המורות והתלמידים, מתישהו לקראת סוף י' אם אני זוכר נכון, אותה זמרת מ-י' עשתה תספורת דומה לזמרת מי"ב וכמה צחקו ברוח טובה שהן כפילות או שהיא גרסה קטנה שלה או משהו, לא בדיוק זוכר, אבל זו גם הייתה הנקודה שבה היה אפשר להבחין שלא רק התספורת דומה, גם הגוף נהיה מרשים ואפילו הפנים איכשהו נראו פתאום יותר יפות וסימטריות מושלמות. חבר שלי אמר שהיא נראית ממש כמו השחקנית של פגי קרטר ממארוול, היילי אטוול, אז אמרתי שאין שום דמיון, עכשיו אני מסתכל ווואלה הן נראות ממש דומה, והיא אחת השחקניות הנחשקות בעולם. חבר אחר שלי אמר לי על חבר אחר נוסף שיש לו קראש עליה, כיבדתי את זה, למרות שלא קרה עם זה כלום בסוף. זאת הייתה תקופה כשהיינו י"בניקים שאיכשהו כולם הזדווגו בתוך המגמה ורק החבורה הקטנה שלי וחבריי לא היינו חלק מזה מסתבר. בהמשך דיי ניתק הקשר ביני לבין אותו חבר שלישי, פחות אהבתי אותו עם חלוף הזמן כי הרגשתי שהוא הופך לנרקיסיסט גדול, שזו תכונה שממש מעצבנת אותי. אחר כך הוא עבר לתל אביב ופחות התראינו והיום אנחנו כבר בכלל לא מתראים.

בכל מקרה אז במהלך הצבא גם ראיתי שבשנה אחרינו העלו במגמה את אוליבר טוויסט (בשנה שלי העלו את כנר על הגג) ואותה זמרת, כעת בי"ב, בשיאה, הייתה ננסי, הדמות הנשית הראשית (מלבד זה שזמרת שיחקה את אוליבר, טוב, יותר מתאימה באמת לטונים הגבוהים). אז היא כבר אז החלה להיות טייפ... ראשי. יפה, מוכשרת, נחשקת, קול מרשים כמובן, היא פשוט הרגישה נכון לתפקיד ראשי אני מניח. ואני חושב שבצבא היא הייתה מוזיקאית מצטיינת, ואני יודע שאחרי זה היא הלכה ללמוד באקדמיה בירושלים, מפני שהמנצח של המקהלה שלי לימד שם ומתישהו היא הגיעה למקהלה בעקבות זה, נראה לי זה גם נחשב נקודות ביצוע באקדמיה אולי. אז היא הגיעה למקהלה ששרתי בה אחרי שאני כבר הייתי יחסית ותיק בה - חצי שנה לפני הצבא ושנה+ אחרי הצבא - ואני פרצוף מוכר, על אף שלא דיברנו מלא במגמה, עדיין היה דיבור כלשהו מכורח הסיטואציה וכעת היא במקום חדש שאני כבר במידה מסוימת מאוקלם בו חברתית ומוזיקלית, כי חזרנו הרבה על שירים. עזר שהמקהלה הייתה מאוד מקבלת. אבל חשוב לא פחות - שנינו גרים ברעננה, החזרות של המקהלה היו בגבעתיים והסתיימו באחת עשרה וחצי, לפעמים אפילו אחרי. אני הגעתי למקהלה ברכב של אמא שלי, והיא הגיעה, אם אני לא טועה, מהאקדמיה יחד עם המנצח שהסיע עוד כמה חבר'ה מירושלים, או תחב"צ גם אפשרות. בכל מקרה בחזור זה יותר קשה להגיע לרעננה בגלל שהאוטובוסים מסתיימים בשעות האלה, אז אני כמובן שמחתי להסיע אותה.

השתדלתי לדבר עמה בנסיעות, מלבד להנעים את הזמן, לנסות ליצור קשר, שיהיה טבעי לנו לדבר רק שנינו, כיוון שבמגמה זה לא ממש היה ככה. ידעתי שאני רוצה מתישהו להתחיל עמה וכנראה הזמן הכי מתאים יהיה לקראת סוף נסיעה. טוב ברור שבנסיעה הראשונה לא עשיתי את זה. התלבטתי, אבל אמרתי לעצמי להיות גבר, להיות בוגר, אין שום דבר רע בלשאול אותה אם היא רוצה לצאת. גם אמנם הייתי ביישן אבל לא חוויתי הרבה דחייה עד אז, מפני שלא ממש ניסיתי. עם החברה הראשונה זו היתה חברה של חברה של חבר ונפגשנו פעמיים דרך הקשר הארוך הזה וקלטנו שאנחנו דומים ואחרי הפעם השנייה שאלתי אותה בפייסבוק אם היא תרצה לצאת והיא ענתה שבשמחה. אבל היו לי מקורות פנימיים דרך החבר שהסיכוי טוב, אז חשבתי שזה פחות נחשב אומץ. בברלין עם הספרדייה זה הפתיע גם אותי, האומץ היה בלהתחיל שיחה לא בלהתחיל איתה, והייתי במקור בברלין יחד עם המקהלה במופע ופשוט נשארתי עוד כמה ימים, זה היה ממש אחרי הצבא, הייתי צריך את זה, אז אני מניח שההיי של החוויה עם המקהלה יחד עם החופש של אחרי הצבא עזר לי קצת לביטחון לנסות להכיר זרים בהוסטל. החברים מהמקהלה היו גם אנשים מאוד תומכים ומרוממים, אז אפילו שרובם לא היו בימים שאחרי ההופעות, אני מניח שהם עזרו. ואז אחרי שיזמתי שיחה ודיברנו הרבה, השיחה זרמה לללכת לאכול בערב וזה זרם ללהיפגש מחר לטייל בעיר ואז למסעדה ואז לללכת לעוד יעדים בעיר ואז למזללה גרמנית ואז עם קצת בירה לנשיקה ומשם כשראינו שהחדר בהוסטל ריק... 

טוב אז כל זה לומר שבתכלס עד אז לא ממש התחלתי עם מישהי בצורה שבה אני מסכן את עצמי בדחייה באמת. טוב אני לא זוכר בדיוק כמה פעמים הסעתי אותה לפני שהתחלתי איתה, זה בטח לא היה מלא. אני מניח שאחרי הנסיעה הראשונה גמלה בלבי ההחלטה להזמין אותה מתישהו, אולי בפעם הבאה. אני לא זוכר אם בפעם הבאה ניסיתי רק ליצור שיחה, ליצור תקשורת בינינו או שתכננתי להתחיל איתה בסוף אותה נסיעה, בכל מקרה זה לא קרה בנסיעה הזאת. אני כן זוכר שמתישהו ממש אמרתי לעצמי שאתחיל איתה בסוף הנסיעה ולא עשיתי את זה וכעסתי על עצמי שאני כזה פחדן, אני חושב שגם כנראה הייתה שיחה טובה באותה נסיעה ובגלל זה יותר כעסתי על עצמי. אבל אני חושב גם שזה גרם לי להיות פזיז מדי בפעם הבאה. אני חושב שבתחילת הנסיעה שבסופה כן התחלתי איתה, דרכתי קודם על חרא בדרך לרכב והייתי צריך לנקות את זה כמה דקות לפני שנכנסתי לרכב ובכל זאת זה עשה ריח מסריח ועשה אותי מסריח ולא נינוח מן הסתם וקצת עצבני באותו הרגע, מקווה שלא נראיתי ככה גם אחרי. יכול להיות שזאת הייתה נסיעה אחת קודם, אבל אני חושב שזו הייתה אותה נסיעה, שוב, לא בטוח. בכל מקרה, זה לא מבשר טובות וגם לא יוצר טובות, מי תרצה להסכים לדייט למישהו שמריח מחרא של כלב? למרות שהיא ראתה שדרכתי על זה אז זה לא ריח שמגיע ממני טבעית. בכל מקרה (אני אומר הרבה "בכל מקרה") בנסיעה שבסופה התחלתי איתה דיברנו יחסית באופן קולח, התחיל טוב, אבל הסתיים קודר ממה שאני זוכר; דיברנו על פוליטיקה ועל טראמפ בארה"ב, אני מאוד מתעניין בהיסטוריה של ארה"ב וגם בפוליטיקה העכשווית שלה אני דיי בקיא, אז זה אמור להיות דווקא אזור נוח לי לשיחה, תחום שבו אני יכול להפגין בקיאות ואינטליגנציה. שנינו ליברלים ולא אהבנו את טראמפ אז לא כאילו היה איזה ויכוח פוליטי, אך זה היה עוד 2019 - טרם הקורונה, אבל כבר מסתכלים לקראת הבחירות, הדמוקרטים שם התחילו בהתמודדויות שלהם שנה+ לפני הבחירות הסופיות. ואני מתישהו בשיחה אמרתי שגם אם הוא יפסיד בבחירות הוא לא מתכוון לעזוב, והיא לא הבינה מה זה אומר. זו הייתה נקודה שביל מהאר חזר עליה בתוכנית שלו הרבה זמן וצפיתי בזה והסכמתי איתו; כל מה שצריך לדעת עליו בערך זה שהוא סובל מהפרעה נרקיסיסטית, הוא לא יודה בהפסד, וזה גם מה שקרה בפועל, הוא הרי עדיין לא מודה. אבל כשניסיתי לומר לה את זה יצאתי קודר מדי וזה היה ממש לקראת סוף הנסיעה. אז תחשבו שזה הטון הסוגר של השיחה ואז מגיעים לבית שלה ואני כועס על עצמי שלא שאלתי פעם קודמת שאמרתי לעצמי שאשאל. ובפעם הקודמת השיחה הלכה טוב, וחשבתי שרוב השיחה בנסיעה הנוכחית הלכה טוב, אולי חוץ מהסוף. אז לפני שהיא יצאה מהרכב הבלחתי "אמממ... את תרצי... לצאת מתישהו/איתי/אולי" והיא חייכה חיוך מאולץ ואמרה "יש לי בן זוג" והלכה.

נשארתי באוטו כועס על עצמי. קלטתי מיד שלא ככה תכננתי את זה. הייתי צריך לחכות. הייתי חייב לשאול כשאני מריח כמו חרא וכשסיימתי איתה שיחה בצורה כאילו כולנו לקראת אבדון או משהו כזה? זה כזה שינוי טון צורם ואני לא במצב נחשק באותה העת. האם באמת יש לה בן זוג או שהיא שיקרה כי הייתי מאוד לא נחשק באותה העת, וזה יכול היה להיות שונה אילו רק הייתי מנסה בפעם שבה דברים הולכים יותר חלק וההתנהלות שלי נינוחה יותר? מצד שני, היא בחורה יפהפייה, כאילו ברור שיש לה בן זוג, זה יותר סביר אפילו, מה יש לפקפק? וזה אומר שלא משנה שדברים לא הלכו בדיוק כפי שתכננתי כי גם אם הכול היה הולך חלק היא הייתה מוסרת את אותה התשובה, אז זה לא אישי ואני לא צריך לכעוס על עצמי.

אולם, בשבועות הבאים היא הגיעה פחות לחזרות, היא דילגה כמה פעמים, אני אפילו לא בטוח שהסעתי אותה יותר; אם הסעתי, זה היה פעם או פעמיים נוספות מקסימום וברווחים גדולים. היא חזרה בעצמה או עם מישהוי אחרת בפעמים אחרות אני מניח, אבל כאמור דילגה על חזרות ומתישהו פשוט הפסיקה להגיע והרגשתי שזה בגללי. כשראיתי אותה אחרי אותה פעם זה פשוט הרגיש מוזר, וניסיתי להתנהג כאילו הכול כרגיל ואני מניח שגם היא, אבל למרות שמישהי שנראית כמוה בטח מסתובבת בעולם בהנחה שחצי מהגברים סביבה רוצים להתחיל איתה, כי בטח כל כך הרבה באמת עושים את זה, עדיין כשיוצא המרצע מן השק זה יוצר מבוכה מסוימת. אולי זו תחושת אי שוויון מסוימת - האחת דחתה את השני, אחד רוצה את השנייה וזה לא חוזר כלפיו. אני הייתי במקהלה לפניה, הייתי מאוקלם שם והיא עדיין הייתה דיי חדשה, אם היא לא רצתה לראות אותי אני מניח שהיא תהיה עם ההנחה שאני אשאר שם בכל מקרה כי כבר הייתי שם והיא לא באמת צריכה לבוא למקהלה הזו כי במילא עוד לא התאקלמה בה ולא מכירה יותר מדי את השירים. כמובן, אולי אין קשר בכלל והיו לה סיבות אישיות שונות לגמרי לפרוש מהמקהלה. אולי זה אפילו אגואיסטי מצדי לחשוב שזה קשור אליי, אבל התזמון גרם לי להרגיש את זה, וגם היחס שלה כמובן, היא לא הייתה גסה, הייתה נחמדה, אבל גם פחות חברותית מאז, כלפיי לפחות, ואם לא הייתה לה בעיה קודם לנסוע איתי והייתי פנים נחמדות ויתרון שאני שם, עכשיו פתאום היא מצאה דרך אחרת לחזור מדי פעם והפסקנו לדבר כמעט לגמרי שם...

ואז לפני כחודש או פחות ראיתי את הטריילר למחזמר הזה וראיתי שהיא מופיעה בו. היא הגיעה למסלול למחזות זמר, עברה את האודישן למסלול המלא וכבר מהטריילרים נראה שהיא תהיה בתפקיד ראשי יחד עם הבחור השני שדיברתי עליו בחלק הראשון - וכמובן זה מחזמר, יש בין שני הלידים מתח וכימיה ועד נשיקה. אז אני הרגשתי עוד יותר פספוס, אני מניח שאין לי זכות להרגיש פספוס, ניסיתי מה שיכולתי, להתחיל איתה פעם אחת, לא הלך, זהו. אבל לראות שהיא גם מתה על מיוזיקלס - כן עשינו במגמה והיה כיף, אבל היא הייתה זמרת קלאסית - אקטיבית לחפש את המסלול הזה ולהתקבל אומר שהיא בהחלט גם אוהבת מיוזיקלס וזו בהחלט התאמה שאני רוצה בבת זוג. והיא כמובן הופיע מדהים והוא הופיע מדהים. וכמובן זה דיי מטומטם מדי לקנא בו, גם כי לא ניסיתי להתקבל באותה שנה בגלל הלימודים וגם כי נגיד הייתי במקומו, מגיעים לסדנה, אני רואה את אותה זמרת שאני חושב שאולי פרשה מהמקהלה בשביל להתחמק ממני המגעיל. בוא נגיד ששנינו ראשיים שמתנשקים לא קורה בסיטואציה הזאת במירב הסיכויים.

אבל אפשר לפנטז. אחח היא באמת נראית טוב. פנים כאלו סימטריות, שלמות, משהו ספינקסי. ואיזה גוף... וקול יפה, מאוד מוכשרת. בא לי להיות עם מישהי שאוכל ללכת איתה למיוזיקלס. ולשיר איתה בהרמוניות. ולראות אותה מופיעה ולהתגאות. גם השחקנית מהסרט שלי נראית כמו מלאך פשוט. ועיניים כל כך יפות ועמוקות. וגם גוף יפה. וגם קול יפה וכישרון. ובא לי להיות עם מישהי שאוהבת את הביטלס ואוכל לשיר איתה בהרמוניות. טוב אותה לא ראיתי מופיעה מוזיקלית, אבל היא למדה ברימון, אני בטוח שהיא גם מופיעה נפלא להתגאות בה. אחחח... חבל שאני לא קיים בעיניהן, היה יכול להיות נפלא. כן אני יודע אני מניח יותר מדי את התקווה לאושר שלי אצל פנטזיה של אישה מושלמת עבורי והן בנות אנוש עם רגשות ודאגות משלהן ובמצב מציאותי, אפילו אם היינו יוצאים, לשים כל כך הרבה ציפיות עליהן לא יהיה הוגן כלפיהן ולא יעשה לי טוב. אבל על מה אבסס את האושר שלי? על עצמי? פחחחח. אם אני אבסס את האושר שלי על השמוק הזה אני לא אראה אושר בחיי.

בכל מקרה, ממליץ על תווי חייו של הווארד בארנס. למרות שההצגה הזאת הייתה רק לשלוש הופעות. בטח באסה להתאמן כל כך הרבה להגיע לשלמות כזו מאתגרת רק למספר הופעות מצומצם. אבל עדיין, היה מאוד כיף, מחזמר מצחיק ויפה, מזכיר את הבחור שלא אהב מיוזיקלס של סטארקיד, רק קצת יותר שפוי. עדיין לא שפוי אבל.

טוב זה לא מביך כמו "הלכתי לבר לבד" אבל כשהתחלתי לכתוב את הכותרת חשבתי להקביל, אולי זה עוד ימשיך.

וואי אני כבר מרגיש שזה יהיה ארוך. אפצל את זה.

אני גבר סטרייט שמאוד אוהב מחזות זמר. כן אני יודע, זה סטריאוטיפ, אין שום דבר "נשי" בלאהוב מחזות זמר או "סטרייטי" בלא לאהוב, גם לא הופך אותי לגיי כן לאהוב, וכמובן זה לא שכל מי שהוא גיי אוהב מחזות זמר. סך הכול מה שאני מנסה לומר זה שזה איזה רעיון כללי שקיים בחברה שלנו משום מה וזה משפיע על איך שאני מרגיש בסביבה הזו למרות שאני יודע שזה מטומטם. גם עושים על זה בדיחות כל הזמן, האמת במיוחד במחזות זמר אוהבים לעשות בדיחות על זה שכולם שם הומואים או יהודים או הומואים יהודים, כי אלו מחזות זמר מברודוויי לרוב ויש שם מלא יהודים. הייתי פעם ב-"קורס" (היה דיי קצר) של ריקוד בסגנון מחזות זמר, האמת לא אמרתי לאף אחד שאני מכיר על זה שהלכתי לשם, כמה חברים חשבו שאני רוקד סווינג והכחשתי לחלוטין, כי באמת לא רקדתי סווינג, זה סגנון אחר. בכל מקרה כולן שם היו בנות חוץ ממני, אולי עוד מישהו אחד אחר אבל אם כן, אני לא זוכר. חוץ מהמורה, אני יודע שהוא סטרייט אבל אפשר לטעות, שוב הכול סטריאוטיפים אבל הוא מאוד רגיש וחופשי וכמובן האופן שבו הוא מניע את הגוף, והרבה גברים סטרייטים כמוני מאוד עצורים. אתןם מבינות את הרעיון שאני מנסה להעביר אני מקווה. זה בעיקר קשור לחוסר הביטחון שלי, לא להנחות מגדריות אקראיות. האמת בין השאר רציתי ללכת ל-"חוג" הזה, איך שנקרא לזה, דווקא בשביל להשתחרר, אבל לא המשכתי לקורס חוזר כי לא הצלחתי באמת להשתחרר, הרגשתי מאוד מובך שם במקום. מה שכן, היו שם הרבה בנות מושכות, אבל זה גרם לי רק לכעוס על עצמי על כמה שאני עצור וביישן.

ואחר כך הייתי בסדנת הגשת שיר בסגנון מחזות זמר, בתכלס הכנה לאודישנים, והיה נחמד ביותר, היו שם כמה גברים, כולל זה שהעביר את הסדנה, אבל לחלוטין רוב נשי, ואני יודע שחלק מהגברים שכן היו שם הומואים. אני אומר פה משהו לא בסדר? כאילו אני רק מתאר משהו שהיה, שבמקרה מתכתב עם הסטריאוטיפ שגברים במחזות זמר ששרים ורוקדים ומביעים רגשות הם הומואים. גם הייתי במקהלה קלאסית והיו שם 5-6 גברים הומואים מתוך 15 גג בשיא, אין ממש סטריאוטיפ כזה שידוע לי על מוסיקאים קלאסיים, אבל גם מה הסיכוי של זה ביחס לחתך האוכלוסייה? אני רק מציין, מקווה שלא אמרתי משהו מכליל או מרדד. אהבתי את החברים מהמקהלה, הלוואי שהייתי יותר פתוח ובטוח בעצמי כמו חלק מהם. הפואנטה שלי היא שמהמעט גברים שהיו שם, בחזרה לסדנה, נראה לי שהם הרגישו הרבה יותר בטוחים במקומם שם, ואני פחות. כן היה שם גם עוד גבר סטרייט שכן הרגשתי דיי דומה לו באופנים מסוימים האמת, אבל הוא היה עם יותר ביטחון, למרות שגם הוא נראה דיי מופנם סך הכול. מה שמראה שלא חייבים להיות אנשים מוחצנים בשביל להרגיש בטוחים בעצמנו ולהצליח לשדר את זה כלפי חוץ. והוא גם היה טוב בסדנה הזו. גם אני הרגשתי טוב בסדנה הזו יחסית לדיי הרבה אחרים, אני חושב שאני שר טוב וגם חשוב - יש לי מודעות עצמית שאני מרגיש שלחלק שם חסר, שעוזרת גם להפנים דברים שהמורה/הבמאי אומר וליישם. הרבה חוזרים על אותן טעויות כי הם לא מזהים אותן בעצמם. ובזמן שאני שר אני כן מרגיש יותר חופשי להוציא צדדים רגשיים אחרים, זה רק משחק סך הכול. אז עשיתי גם שירים קומיים טיפשיים שמשתטים בהם בנוסף על שירים יותר רציניים ורגשיים.

אני לא יודע למה באמת מיוזיקל נחשב למשהו יחסית נשי, אולי בגלל שלרוב יש להן יותר אינטיליגנציה רגשית ומחזות זמר בנויים על רגש. אבל בהחלט יש מחזות זמר ששונים מהלוק הצבעוני והראוותני שקופץ לראש כשחושבים על ברודוויי; מחזות בוגרים, חכמים, הומור שחור, נושאים אפלים בכללי, או פשוט מאוד רציניים שמתעסקים ברגשות וקונספטים מורכבים שיכולים להניע משהו בכל אדם. ויש את סונדהיים, אצלו זה הכל ביחד. הייתי רוצה שזה יהיה יותר פופולארי אצל גברים. אבל למשל בקבוצת חברים הקרובה שלי לא ממש שומעים מיוזיקלס למרות שחצי מאיתנו מוזיקאים. יש אחד שהתאבסס איתי על המילטון ושמע עוד כמה דברים (אבל המילטון דיי מקרה מיוחד שהצליח לפרוץ למוזיקה הפופולרית, בעיקר בארה"ב כמובן), ונגיד כן יש נוסטלגיה לשירי דיסני מהילדות, אבל אם אני אמליץ להם על קומפני, דיר אוון הנסן או היידסטאון זה פשוט יעבור מתחת לרדאר עבורם. טוב זה ככה עם הרבה דברים איתם, הם חברים טובים אבל... טוב זה כבר נושא אחר.

טוב אז הלכתי היום למחזמר לבד - מחזמר שהעלה אותו מורה בסדנה שהייתי בה, יש לו מסלול מקוצר שעשיתי או מסלול ארוך של שנה ובסופו באמת מעלים מחזמר, אז זה היה המחזמר שהעלו. טוב אני חוזר על אותה נקודה כאן הרבה, אבל היו שם נגיד 20 שחקנים, יותר נכון שחקניות, כי רק חמישה היו גברים. גם אם בעצם היו שם רק 15, לא בטוח בדיוק, עדיין, רק שליש גברים. שניים מהם היו איתי בסדנה המקוצרת, בנוסף לאחת הבנות. והשחקן הראשי זה אותו גבר סטרייט שני שכתבתי שהרגשתי קצת דומה לו, יש לנו אותו גוון קולי בערך, בסדנה לפחות נראה לי שהפגנו יכולות משחק דומות, שנינו קצת מופנמים סך הכל, אפילו נראה לי אנחנו דיי אותו גובה, לי יש קצת בעיה של דיקציה שניסיתי לעבוד עליה והוא גם בהחלט יותר חתיך אז אני כן מכיר בזה שהוא יותר מוכשר, אבל מה שבאמת משנה לדעתי זה שכנראה הוא היה מפוקס על זה יותר, לכן הוא הגיע לתפקיד הראשי ואני ישבתי בקהל. כי עובדה שהגיע לסדנה הארוכה שעושים עבורה אודישנים (עשיתי פעם אחת ולא עברתי). לא עשיתי בשנתיים האחרונות כי הלכתי לעשות תואר בכלום באוניברסיטה. באמת אני לא יודע למה אני לומד, היסטוריה וקולנוע, מה עושים עם זה? אני אפילו לא במסלול המעשי של קולנוע. אבל אני לא הייתי בטוח ועדיין לא בטוח אם זה מה שאני רוצה לעשות, לשחק ולשיר במיוזיקלס. זה היה כיף כשעשיתי את זה במגמת מוזיקה בתיכון ובעוד כמה פעמים שהופעתי באופנים שונים מאז, אבל אני לא יודע אם זה מה שאני רוצה כקריירה, אם יש בי את זה, את היכולת להיות תחרותי בעולם הזה כשיש הרבה יותר אנשים הרבה יותר נחושים וחדורי מטרה להיות שחקנים, להשיג תפקידים. 

כמה דברים כן עושים אותי אופטימי בכך שאני יכול להשיג הצלחה כלשהי אם אפנה למסלול הזה: שרתי בכמה ערבי קריוקי מיוזיקל, וקודם כל היה כיף לשיר, שנית - כל כך הרבה מזייפים, אני ממש לא אדם שעף על עצמי אבל לא זייפתי כששרתי; טוב הייתי במגמת מוזיקה, עשיתי פיתוח קול, הייתי במקהלה, גם אם הרבה זמן לא שרתי, יש טכניקות שנשארות. באחד הערבים האלה, לפני הרבה זמן, עוד לפני הקורונה, היה השחקן המחליף ששיחק את ז'אן ולז'אן בעלובי החיים כשזה רץ בהבימה לפני כמה שנים. הוא היה קאסט ג' אבל במקרה הוא היה הדמות כשאני ראיתי את המחזה ביום הולדת של האקסית כשיצאנו לפרק זמן קצר (כתבתי על זה באיזה פוסט קודם. האמת היא אהבה מחזות זמר, היה נחמד להיות איתה, באסה שלא כזה נמשכתי אליה זה באמת ממש מתסכל אני מאוד מחבב אותה כבת אדם). אז איכשהו אזרתי אומץ לדבר איתו, אולי האווירה החברתית המקבלת שם תרמה (היו שם הרבה קבועים) אולי ההיי אחרי ששרתי בעצמי והרגשתי ששרתי טוב הוסיף קצת ביטחון. אז שאלתי אותו איך הוא הגיע לתפקיד והוא אמר שהוא היה בבית ספר למשחק ושעשה אודישנים למחזמר כשהיו והוא התקבל. כזה פשוט. בחור צעיר, באותה עת עוד לא בן 30 אני מאמין. עברו איזה 4-5 שנים מאז שסיים בית ספר למשחק ועד שזכה בתפקיד הראשי אם אני זוכר נכון (גם אם בקאסט ג') במחזמר מהפופולריים ביותר שיש ובתיאטרון הבימה, אולי התיאטרון הכי מוסדי שיש. אז בסופו של דבר מה שצריך בשביל להתקדם זה סך הכל כמה אודישנים טובים (לפחות בהפקות או קטנות או מספיק גדולות שיהיו להן שני קאסטים או יותר, כי הקאסט הראשון יהיה מפורסמים כמובן). בהצגה הוא היה טוב אבל לא הייתי אומר כזה וואו. אני יכול לשיר, צריך קצת לעבוד על הדיקציה, ומבחינה משחקית צריך להיות סך הכל עם מוסר עבודה ולדעת להקשיב להוראות של הבמאי וליישם, ואלו תכונות שיש לי. טוב אין לי מוסר עבודה עם עצמי, אבל אם זה בשביל מישהו אחר יש לי.

דבר נוסף שעושה אותי אופטימי על יכולת להיות במסלול כזה, הוא חזרה לעניין הגברים והנשים בעולם מחזות הזמר. כפי שאמרתי היו בין רבע לשליש בנים מסך הקאסט שראיתי. מבחינת התפקידים היו הרבה בנות בתפקידי מקהלה, שאלו בהחלט תפקידים שיכולים לעשות גם בנים וגם בנות אם יש מספיק, אני גם שמעתי אחר כך את האלבום קאסט המקורי באנגלית ושומעים שם גברים בתפקידים שעשו בנות במחזמר שראיתי. מה שאני בא לומר הוא שדווקא בגלל שזה אכן יותר פופולארי עבור נשים, זה אומר שאצל גברים זה עולם קצת פחות תחרותי, לפחות אם מדברים רק על מיוזיקלס ולא על משחק בכללי. נכון, לא התקבלתי לסדנה הארוכה הזו כשעשיתי אודישן, אבל אני מניח שהסיכויים שלי יותר גבוהים באופן יחסי להתקבל לזה מאשר לבנות שעושות את אותו אודישן (ואני יודע שכן הייתי דיי גבוה ברשימה). ברמה מסוימת מתחרים עם כולם אז פשוט צריכים להיות הכי טובים, אבל ברמה אחרת מתחרים בתוך המגדר, הגוון הקולי והטייפקאסט, כי הבמאים והמפיקים רוצים גיוון מסוים, מוזיקלי וויזואלי.

יתרון נוסף בלפנות למסלול כזה הוא כמובן... שיכול להיות נחמד להיות אחד הגברים הסטרייטים היחידים מבין ים בנות במקום שבו גם נמצאים הרבה ביחד וגם אני יכול להפגין את הכישורים שלי ולהיפתח יותר. אפילו אם זה רק כשהמוזיקה מתנגנת. למרות שזו גם מחשבה קצת נאיבית. הרי הייתי בסדנה המקוצרת עם רוב נשי, הרבה נשים יפות ומוכשרות שבהחלט הייתי מעוניין בחלקן, ולא היה כלום. יש אחת שאני כן עוד בקשר עמה, היא גם במקרה הייתה בקורס של הריקוד וגם לומדת עכשיו תיאטרון באוניברסיטת תל אביב שזו אותה פקולטה כמו קולנוע. אז יצא לנו להיפגש שם וגם עזרתי לה בכמה פרויקטים שלה, חלק באמת קשורים למחזות זמר, היא עוד הרבה יותר מאובססת על זה ממני, ואני בהחלט חוזה לה הצלחה כמפיקה של מחזות זמר בעתיד. אבל אליה אני לא נמשך.

ודוגמה נוספת: עשיתי בשנה ב' בתואר, השנה הקודמת, בסמסטר א', סמסטר חוץ, בונציה היפהפיה. זה כמו חילופי סטודנטים, רק חד כיווני. והיתה הקצאה דיי גדולה לתלמידים מתל אביב כנראה כי טסנו 10+ ישראלים. יותר נכון, ישראליות, כי שוב, כמעט כולן היו נשים. למען האמת היה רק עוד גבר ישראלי אחד מלבדי ב-"משלחת", והוא היה הומו. לא יודע איך זה כל פעם "מסתדר" לי ככה. בנוסף לכל הישראליות הללו, זו הייתה האוניברסיטה הבינלאומית של ונציה, אז הגיעו סטודנטים וסטודנטיות מכל העולם: אנגליה, יפן, ארה"ב, גרמניה, בלגיה... בכל זאת גם ברמה הבינלאומית הייתי אומר שהיה רוב נשי. ושוב, הרבה מהן הייתי שמח להיות עמן, מאוד מושכות, אינטילגנטיות, נחמדות. הייתי שם בדירה עם שתי שותפות, גרמנייה ואמריקאית. הסמסטר היה 3-4 חודשים וטיילתי איזה שבוע וחצי קודם ובערך 3 שבועות אחריו ועוד שבוע נוסף כשההורים הצטרפו בסוף כשעברתי לסלובניה. קיוויתי גם כשטיילתי לבד שאולי יהיה משהו באיזה הוסטל או משהו כזה, כמו ברלין. פגשתי אחת שהתיידדתי איתה בהוסטל בטיול לפני הסמסטר, אבל זה לא היה מעבר לזה. בכל מקרה, כל זה בשביל לומר שלא היה כלום. כלווום. התוכנית הייתה מאוד חברתית, אנשים שם התחברו והפכו לחבורות דיי מהר, הרבה מאוד אנשים נחמדים ומצחיקים, נוסעים לעיר אחרת בסופ"ש, אולי אפילו מדינה אחרת. לא הייתי שותף בכלום, לא בכללי, בטח שלא עם נשים. בחופשת אמצע סמסטר, חופשה של שבוע, טיילתי לבד, וזה כבר אחרי שאמורים להכיר שם את האנשים. להרבה מהבנות היו חברים, למשל לשותפות שלי, אז זו סיבה אחת שלא היה כלום, אבל בטח לא לכולן. גם בקבוצה הישראלית לא ממש התחברתי שם יותר מדי, הייתה אחת שבהתחלה דיברנו דיי הרבה, זה גם התחיל מטובה דיי גדולה שעשיתי לה האמת, אבל אחרי שבועיים-שלושה בערך זה דעך, כלומר אחרי שדיברנו יותר פנים מול פנים אני מניח. אולי פשוט רואים את שפת הגוף שלי וקולטים את הביישנות וחוסר הביטחון מתחת לזיוף של להתנהג נורמלי, וזה דוחה את כולן וכולם. הגבר השני נכנס ממש ללב החברתי שם, כל הזמן טיילו, הלכו למוזיאונים, עשו ארוחות, אני עדיין רואה באינסטגרם של אחת מהן שנשארה באיטליה מסתבר (כי היא מטיילת כל הזמן לפי מה שזה נראה) שהיא נפגשת איתו מלא, מה זה גם הוא נשאר שם? מה קורה שם? אפשר גם על זה להכיל את הסטריאוטיפ, החבר ההומו הבסטי, אבל כמובן זה לא קשור להומו או סטרייט אלא פשוט ללהיות עם ביטחון עצמי ולהיות פתוח, פתוח רגשית, פתוח עם המחשבות, תקשורתי, דברים שאני... פחות.

בקיצור, זו מחשבה מאוד מאוד נאיבית שאם רק אגיע לסיטואציה שאני בסדנת מחזות זמר עם הרבה נשים יפות ומוכשרות, לבטח עד סוף השנה אצליח להתחבר עם מישהי מהן. למה ששם יהיה משהו שונה מבכל שאר חיי?

ובלי קשר, אני פשוט לא יודע אם זה מה שאני רוצה לקבוע לעצמי לעשות בחיים, אבל אם אני לא אקבע ואעשה כל דבר בחצי כוח, אני לא אתקרב לשום דבר, שום הישג, צריך להחליט על משהו ולהתפקס עליו ואני פשוט לא החלטי. טוב אפילו לא באתי לדבר על משבר גיל העשרים הממושך שלי כאן, באתי לדבר קצת על תחושת אי שייכות וגם על תחושת שקיפות שמתווספת על בדידות. כנראה פשוט הכל קשור. הבדידות היא מן הסתם זה שהלכתי למחזמר לבד כי חברים שלי לא היו מתעניינים ואין לי חברה. אבל בכל זאת בחרתי ללכת לזה, זה מחזמר של במאי ומפיק שהייתי בקורס שלו, של מסלול שנבחנתי אליו בשנה מסוימת ואולי מתישהו עוד אבחן אליו שוב, כמה שחקנים שהיו עמי בסדנה המקוצרת היו עכשיו במסלול המלא והופיעו במחזמר הזה ובנוסף לזה השחקנית הראשית הייתה עמי בתיכון במגמת מוזיקה, שנה מתחתיי. אז יש לי כמה דרגות היכרות שם ששכנעו אותי ללכת על אף שהייתי לבד. לא יודע למה לא שאלתי את הידידה שהייתה בסדנה ולומדת עכשיו תיאטרון בתל אביב, בסוף היא שאלה אותי אם אני רוצה לבוא בתאריך אחר כי היא הזמינה שני כרטיסים והיה לה אקסטרה, אני לא יודע עם מי היא תכננה לבוא קודם כי היא שאלה אותי כזה ברגע האחרון. אולי אני עדיין לא מרגיש לגמרי נוח איתה עדיין ברמה שאני נוח עם חברים שלי.

כשהגעתי לשם ראיתי עוד כמה שהיו בסדנה הקצרה שהכרתי, וראיתי ידיד שגם היה איתי בצבא לזמן קצר, וגם אחר כך ראיתי אותו בכל מיני כנסי גיקים שהלכתי אליהם מדי פעם, הוא הרבה יותר פעיל בקהילה הגיקית ועשה גם הרצאות באייקון או עולמות, והוא גם אוהב מחזות זמר אז ראיתי אותו כמה פעמים בערבי קריוקי ואני יודע שהוא גם לקח את הסדנה הקצרה שאני עשיתי רק בזמן אחר, ואמרנו שלום-שלום אבל לא כזה דיברנו למרות שאנחנו מכירים. הוא עוד אדם שאני מרגיש שדומה לי בהרבה מובנים אבל יותר מפוקס על עצמו ועם יותר ביטחון כמו אדם נורמלי ולכן הוא נראה תמיד מוקף באנשים. וראיתי עוד כמה שאני מכיר, מישהו שהיה במגמת מוזיקה שנתיים מתחתי, מישהי שהשתתפה בפרויקט שגם אני השתתפתי בו של אותה ידידת מיוזיקלס מלמעלה. וראיתי גם עוד מישהי שהיה לי קראש עליה, טוב אולי זה זילות של מושג הקראש כי פשוט יש לי על כל כך הרבה נשים.

טוב את זה אמשיך לחלק הבא כי זה במילא ארוך עכשיו ויש עוד דיי הרבה להוסיף.