היו כמה ימים שכתבתי כאן הרבה ואז נעלמתי, אז אעדכן.
המשכתי עם הבחורה האנגולית, התנשקנו ובילינו סוף שבוע מהנה מאוד ביחד. היה חשוב לה הכותרת של "חבר" אז הסכמתי לזה. חשבתי "וואו בחורה יפה ומתוקה כזאת רוצה אותי, איך אסרב?", היה לי נהדר איתה, למרות שעדיין יש לי ספקות בשל הפער התרבותי הגדול.
בכל מקרה, המשיך השבוע, המשכנו להתכתב, שלחתי לה שירים, בראש השנה חשבתי לנסות למצוא אולי איזו ארוחת ראש השנה בפורטוגל, לחפש דרך קבוצות של הקהילה הישראלית/יהודית בליסבון, וכך גם אולי אוכל להזמין אותה ולהכיר לה את התרבות היהודית. התקשיתי למצוא אירוע כזה, הייתי בעבודה, רוב הזמן שם בלי טלפון ואז פותח את הטלפון בהפסקות, מתעדכן בוואצאפ וכו' ובאותו יום ניסיתי להיות מפוקס על לחפש אירוע כזה אולי דרך פייסבוק. אבל כפי שג'ון לנון שר בשירו Beautiful Boy:
"Life is what happens to you while you're busy making other plans"
ראיתי בהפסקה האחרונה כמה הודעות בקבוצה של המעצר, הקבוצה של הצבא - שירתתי כמפקד כלואים אז. לא כותבים שם כל כך הרבה. שלחו כתבה והרבה תגובות מופתעות ונחרדות מכולם.
https://www.ynet.co.il/news/article/bks6535c0
יונה קרוסיס היה אחד מחברי הקבוצה, רק לפני כשבועיים הוא כתב בקבוצה, תכננו להיפגש, אני שלחתי שאני לא יכול כי אני במרחק 4,000 ק"מ בליסבון. מאז השחרור תכננו להיפגש הרבה אבל כל פעם זה נפל, כל אחד גר באזורים שונים בארץ. אבל באותו יום הוא לא כתב יותר. התברר שהוא אחד הנרצחים בפיגוע יום קודם ברכבת הקלה ביפו. הייתי בהלם. הייתי צריך לחזור לעבודה, עבדתי על אוטומט והתקשיתי לעכל את הבשורה. הייתי בהכחשה, אני עדיין קצת בהכחשה, כלומר אני יודע שזה קרה אבל זה מרגיש לא אמיתי. זה כל כך לא היה בקלפים, לא צפוי, אדם כל כך צעיר ובריא, נראה כמו אל יווני, זה לא דבר שאמור לקרות.
היו שני אנשים מהתיכון שהכרתי שאחד נרצח בנובה והשני נחטף ומת מפצעיו בשבי. את הראשון הכרתי עוד מהחטיבה אז קצת יותר מהשני. אבל את שניהם, למרות שזיהיתי אותם, לא באמת הכרתי עמוק, בטח שלא דיברנו שנים.
עם יונה שירתתי למעלה בשנה בתפקיד מאוד אישי ומאתגר בקבוצה קטנה של מפקדים. המשכנו להיות בקשר בקבוצה גם אחרי השחרור, אפילו אם לא הצלחנו לארגן מפגש. כן פגשתי אותו כמה פעמים באוניברסיטה כי שנינו למדנו בתל אביב. זה היה כזה לא אמיתי שהוא נרצח. שהוא לא יכתוב יותר בקבוצה. שבאמת לא ניפגש יותר.
לפתע הרגשתי כל כך נורא על כל המפגשים המוחמצים האלה. זה כזה שטויות לא להיפגש בגלל מרחק בישראל.
כולם היו בהלם בקבוצה.
ניסיתי להסתכל קצת על טיסות למרות שידעתי שזה לא ריאלי בשום צורה. ראשית, על אף שהכרתי אותו ושזו צורת מוות כה טראגית, זה לא קרוב דרגה ראשונה או חבר הכי טוב, אף אחד לא באמת מצפה שאטוס 4,000 ק"מ להלוויה כזו. שנית, רק התחלתי לעבוד בעבודה חדשה, עוד אין לי ימי חופשה, אולי יש לי יכולת להסביר שמדובר במקרה מיוחד לממונים עליי אבל כאמור, לא קרוב דרגה ראשונה, לא חבר קרוב במיוחד, לא חושב שסביר שיאשרו לי דבר כזה. יש אפשרות להתפטר במקרה כזה אבל זו כנראה אובר-ריאקציה. שלישית, מחירי הטיסות מטורפים, אפילו בלי מזוודה. הפיגוע הרי היה באותו ערב שהדיקטטורה האיסלאמית באיראן שיגרה מאות טילים בליסטיים על ישראל, מלא חברות תעופה ביטלו טיסות. הטיסות שישנן יקרות מאוד.
ניסיתי להתקשר לכמה מהחברים מהצבא ערב למחרת. לא ענו אך התכתבי קצת עם אחד מהם. הסברתי שלא אוכל להגיע להלוויה לצערי. למחרת ניסיתי להתקשר שוב לאנשים, אחד ענה ודיברנו, למרות שלא היה הרבה מה לומר. אמרתי שיונה היה האחרון מהקבוצה שראיתי במציאות - באוניברסיטה לפני מספר חודשים. אמרתי כמה זה שטותי שלא נפגשנו עד אז. אמרתי שאני אוהב אותם. הצטערתי שלא אוכל להגיע להלוויה. גם נהייתי חולה באותה עת. מתישהו התחלתי לבכות. זה הפתיע אותי. גם בהלוויות של סבא וסבתא שלי לא באמת הצלחתי לבכות, העיניים שלי היו רטובות כאלה אבל לא ירדו דמעות. אבל הם מתו בשיבה טובה וכנראה אפילו היה עדיף אם היו מתים קודם, יותר צלולים. עם שניהם זה היה ידוע הרבה זמן מראש. יונה היה כל כך צעיר. זה לא היה צפוי בכלל. בין אם מהמחלה או מהבכי הייתי צריך לקנח את האף, התנצלתי. השיחה לא הייתה ארוכה אבל הייתה נחוצה.
בהמשך הסופ"ש נחתי, ניסיתי להחלים. לא נפגשתי עם האנגולית, האמת עוד לא סיפרתי לה על העניין, לא יודע איך מפילים דבר כזה. אבל התנצלתי שהייתי לא כל כך תקשורתי. ראיתי סרטונים מההלוויה. אחר כך דיברתי עם עוד חבר מהמעצר. אמרתי שברגע שאוכל לחזור לארץ בטוח ניפגש. בהמשך השבוע גם היה יום השנה לשבעה באוקטובר, יום קשה לכולם ועוד יותר קשה נוכח השבוע שקדם לו. הרגשתי את המרחק. החודש הראשון בפורטוגל התחיל נהדר אבל אירועי אוקטובר גרמו לי להרגיש את המרחק, את הבדידות, גם התחלה של חרטה אולי על עצם הבחירה של לחתום על עבודה בחו"ל לטווח כל כך ארוך. הייתי הרבה על רשתות חברתיות. זה רק מדכא יותר אבל אני לא רוצה להפקיר את השטח, יש שם מלחמה על תודעה על נרטיב, מספרים שקרים לא יאמנים עלינו וכל כך הרבה מוכנים להאמין לזה פשוט כי הנאצים חוזרים על השקרים שלהם שוב ושוב, וכי אנחנו יהודים אז קל לעשות לנו דמוניזציה. יונה אפילו לא היה יהודי, הוא היה יווני נוצרי, עדיין ראיתי נאצים כותבים עליו דברים נוראיים כי שירת בצה"ל, למרות שהשתחרר ממזמן ולמרות שהשירות בישראל חובה ולמרות שהתפקיד שלו לא היה קרבי בכלל ולמרות שלטרוריסטים הסדיסטיים לא היה ידע על הסטטוס הצבאי של מי שהם יורים בו בתחנת רכבת בתל אביב, הם ירו על אם עם תינוק! זה עשה אותי כל כך עצבני וכל כך בלחץ. אבל אין דרך לא להיחשף לחרא הזה בלי להפקיר את הזירה. חייבים להשמיע את הקול שלנו.
אבל עבר שבוע, חזרתי לעבוד, היום יש לי יום חופש, קבעתי להיפגש עם האנגולית סוף סוף, לא יודע מה אגיד לה, מקווה שתוכל לפחות להשרות עליי קצת רוגע. לא יודע איך ממשיכים מכאן, כנראה על אוטומט. ממשיכים בחיים, אין מה לעשות.
לפחות אני מקווה שהאיראנים יפילו את הדיקטטור בקרוב, אני רואה יותר אהדה לשאה הגולה ברשת, מקווה שהרוח הזו גם מתחזקת בעם האיראני בשטח. מהפכות יכולות לקרות באופן מאוד מפתיע ומהיר. כך היה ב-1979. מקווה שכך יהיה שוב כשהאיראנים יעשו Ctrl+Z על ההפיכה הקודמת. אם ישראל תצליח להכות במשמרות המהפכה באופן אפקטיבי זה עשוי להיות קטליסט, יריית פתיחה להתנגדות של העם האיראני למשטר, אבל זה יקרה רק אם ההמונים יפעלו אקטיבית. אולי להאמין בזה זו אופטימיות יתרה, אבל זה מה שיש לי כרגע.