טוב אז עברו שבועיים וחצי בפורטוגל, בינתיים נחמד פה. הטיסה עברה חלק, הביאו אותי לדירה בפרבר קרוב של ליסבון, דירה נחמדה, חדר דיי גדול. יש עוד שלושה שותפים בדירה; הולנדי, צרפתי וגרמני. אולם, רוב הזמן הם דיי מתבודדים בחדרם, לא יצא לי לדבר איתם הרבה.
עשיתי את כל הבירוקרטיה הדרושה, הוצאתי כרטיס נסיעה בתחב"צ בליסבון עם סכום חודשי, גם הספקתי ככה לטייל בעיר היפה. צילמתי הרבה. התחלתי את הקורס בחברה. בקורס למחלקה שיועדתי אליה היינו סך הכל ארבעה אנשים: אני ושלושה פינים - פיני ושתי פיניות. הם נראים אריים ביותר. לא נכנסתי לכלוב כל הזמן הזה, האמת לא אוננתי כלל. כשהגעתי לדירה חששתי שיהיה קשה לאונן, אולי לא תהיה מספיק פרטיות, אבל זו לא בעיה, כאמור השותפים דיי מתבודדים בחדריהם. אבל בכל זאת אני חש מוזר לאונן בחו"ל, מאידך אהיה כאן שנה אז בטוח אאונן, אבל אחת הסיבות שהגעתי לכאן היא, כמובן, לפגוש נשים. אז חשבתי אולי יצליח לי עם מישהי לפני שארגיש צורך לאונן. כמובן שאם אני כותב בכלוב זה מכיוון שאני חושב על נשים. כן, יש מלא נשים מהממות בארץ, גם בכלוב, אבל להגיע לעבודה חדשה בחו"ל פותח אפשרויות חדשות, נותן תחושה של משהו חדש, משהו מיוחד, משהו שצריך לחוות. בין לבין הבירוקרטיה והקורס חזרתי לקיופיד, אבל הוא השתגע במדינה חדשה אז השתמשתי בסים הפורטוגזי החדש שקניתי כדי לפתוח חשבון חדש. אחר כך הקיופיד חזר לעבוד כרגיל אז לפתע היו לי שני חשבונות פעילים. היה לי מאץ' עם אחת דיי מוקדם אבל אז היא לא ענתה ולבסוף התברר שהיא גרה באזורוס, איים של פורטוגל באוקיינוס האטלנטי, אז דיי רחוק!
טוב אז ודאי בחברה יהיו נשים יפות מעניינות נכון? האמת שכן. ועוד איך. מלאאא. דוברות מלא שפות. ונראות פצצה. ומתלבשות פצצה. בהיתי הרבה יותר מדי. האמת הייתה מישהי שתפסה אותי בוהה כמה פעמים. היא התהלכה עם חברה שלה שגם נראית מעולה ואחרי כמה פעמים הן צחקקו. האם הן צחקקו בגללי? האם הן חושבות שאני חמוד אולי? אחרי כמה פעמים שזה קרה בימים שונים אזרתי אומץ וניגשתי אליהן, שאלתי אותן מדוע הן מצחקקות כל פעם שהן עוברות לידי. היפה בקטע מוגזם ענתה "because you keep looking at us". עניתי "hey, I'm looking at everybody." חששתי שמא אולי גרמתי להן לחוש לא בנוח אז שאלתי אותן וזו אמרה שאם מישהו מסתכל עלייך כל הזמן זה יכול להיות לא נוח. אז התנצלתי והלכתי. הרגשתי רע. רק הסתכלתי. היא כל כך מושכת. זו ההגדרה של מושכת, אני מרגיש את העיניים שלי נמשכות אליה באינסטינקט כשהיא בשדה הראייה מרוב יופי. מאז כל פעם שהן עברו ניסיתי להסתכל לכיוון אחר, שיהיה ברור שאני לא מסתכל. אבל גם אז הן צחקקו. האם זה עדיין מטריד אותן איכשהו? אבל אם זה מטריד למה להגיב בצחוק? אולי הן כן חושבות שאני חמוד והייתי צריך להציג את עצמי באופן אחר. אולי להיפך, ללכת על זה ולפלרטט עם אחת מהן באמת במקום להתנצל? אולי להתנצל הפך אותי יותר לקריפ כי זה הראה שהיתה לי סיבה לחוש לא בסדר כשזה לאו דווקא המצב?
הפיניות כמובן מאוד יפות. אחת מהן, צעירה, דיי גבוהה, הייתה לי דיי כימיה איתה. היא גם מאוד אוהבת הארי פוטר. תהיתי אם לנסות להזמין אותה לטייל איפהשהו בעיר במהלך הסופ"ש, לבסוף לא עשיתי זאת. היא מאוד חמודה, נחמדה וחיננית, על אף שהיא טוענת שהיא סלית'רין. אולי יש משהו אפל מתחת למתיקות שלה? טוב יש שנה לעשות משהו מזה. גם הפינית השנייה נראית מאוד חמודה. שתיהן לא מדברות הרבה. אבל נראה לי פיצחתי משהו כשלמדתי קללות בפינית.
הייתה גם אותה ישראלית שהתכתבתי עמה עוד לפני שהגעתי לפורטוגל. זו שהכירה לי ידידה והתכתבנו בדיסקורד. צירוף מקרים מאוד נחמד. לא ידעתי איך היא נראית לפני שהגעתי והייתה כימיה בהתכתבות אז מן הסתם קיוויתי שבזה יש פוטנציאל. אבל מרגע שראיתי אותה ידעתי שלא. מה לעשות, כשאין משיכה אין משיכה. היא נחמדה ונעבוד ביחד ומגניב אבל לא יהיה משהו מעבר.
הייתי צריך לעבור מאיטלקית לללמוד פורטוגזית. אבל יש בחברה לא מעט איטלקים. בשבוע הראשון פשוט עמדתי לידם בהפסקות והם דיברו ביניהם וניסיתי להבין אבל הם דיברו מהר מדי והיה קשה. הייתה גם איטלקיה מאוד יפה ואופנתית, ניחשתי שהיא ממילאנו, והיא מליד אז קרוב מספיק. היא חייכה אליי והייתה מאוד נחמדה, אולי זה משהו שיכול להתפתח, דיברנו מעט, ניסיתי באיטלקית. כשהיא התחילה לדבר מהר הינהנתי. יש גם שתי איטלקיות בלונדיניות עיניים כחולות, הייתי חושב שהן נורדיות אם לא היו מדברות איטלקית. אני חושב אחת מהן חייכה אליי. האם אני מניב יותר מדי משמעות בראש שלי מחיוך? אני רוצה רק לקוות שנשים צעירות מושכות מוצאות גם אותי מושך.
בקורס מקביל לשלנו רק למחלקה אחרת היו שתי הולנדיות, אחת פצצה הזכירה לי כוכבת פופ מסוימת לא בטוח מי, משהו בין קארי אנדרווד צעירה וג'יימי לין ספירס עם שיער שחור. השני יותר curvy זה בטוח, אבל גם סקסית ועם עיניים כחולות יפהפיות וחוש אופנה מעולה. בכללי גם מלא נשים עם חולצות בטן שיתברכו. גם פצצה אסייתית, גם פצצות שחורות. אה כן יש מלא בליסבון מסתבר. בלוקרים מישהי חייכה אליי והתחילה איתי שיחה, עם שיער כחול וקעקועים ומבט של לב טוב, גם curvy סקסית. אה כן יש לוקרים כי לא רוצים שניקח את הטלפונים לחדר שאנחנו עובדים בו.
בקיופיד נהיה חלש אבל אז כשהיו לי פתאום שני חשבונות זה פיצה על זה ואחד המאצ'ים התפתח. היא לא כתבה על עצמה הרבה בתיאור אבל היה לי וייב של שולטת ממנה, בין השאר כי היא כתבה "The Queen" בביו. היה לנו פלרטוט עם איזה סאבטקסט של שליטה שממש הדליק אותי והאמת זה הצליח וקבענו דייט. היא כתבה בצורה מאוד החלטית כיאה לשולטת. קראתי לה מדי פעם Queen בטקסט כרפרנס למה שהיא כתבה, אבל הסאבטקסט לא צף מעלה לטקסטים אז אני תוהה אם צריך להעלות אותו שיהיה ברור או שלא. אז הדייט שקבענו הוא למחר בבוקר, ללכת לפארק ואחרי זה לאכול. אני לחוץ. היא נראית מדליקה. אני לא יודע מה יהיה. מה אני רוצה מהדייט? לא יודע האמת. אני רואה מלא נשים שאני נמשך אליהן ברמות, אז מה אני רוצה, סקס או משהו יותר? קשר אמיתי? עם מישהי מחו"ל כשאני מתכנן לחזור לישראל? טוב לא יודע מה אני רוצה, אבל החלטתי לא לכפות כלום. יש לי רצון לסקס כמובן, אך גם לקשר רגשי, אין אלו דברים סותרים אלא דווקא מאוד משלימים, השאלה אם אפשרי קשר רגשי, אינטלקטואלי ומיני, גם שיודעים שסופו דיי קבוע מראש? האם אפשרי כל זה רק לטווח קצר? האם אפשרי מבלי שיהיה קשר מסורתי? לא שאני נגד קשר מסורתי, אין לי גם מספיק ניסיון בו כדי להיות נגדו, אבל מכורח המציאות של היותי ישראלי בפורטוגל.
במקביל גם חושב על ישראל הרבה. מעודכן בחדשות. כשאני חוזר לדירה אני מבלה הרבה זמן ברשתות בפוסטים וסרטונים על ישראל, זה לא נעלם לי מהראש והאמת לדאבוני גורם לי ליותר מדי לחץ, אבל אני עדיין מרגיש שחשוב לא להפקיר את הזירה. ראיתי כמה שלטים של תומכי הטרור בעיר, רובם קרועים, יש גם גרפיטי, מדי פעם סטיקרים, אני הורדתי אחד. לפינים לא היה מושג במיוחד על מה הולך בדיוק בארץ, ידעו שיש מלחמה באופן כללי וזהו. יצא לי להתווכח בנושא איכשהו דווקא עם איזו אוסטרלית דיי אקראית בתחנת אוטובוס, אבל זה היה אחרי שיחה יותר נורמלית של כמה דקות עמה אז אולי לפחות היא ראתה אותי כבן אנוש ואולי זה הזיז בה משהו גם עם מעלה אחת לכיוון הנכון. זו גם סיבה שהגעתי לכאן, להיות קצת שגריר בשליחות עצמי, אבל עם ידע היסטורי על המדינה. אם במהלך השנה הקרובה אצליח להשפיע על אנשים לראות ישראלים כאנשים טובים, ואם אקלע לדיון שיצליח לשכנע אדם אחד בצדקתנו, לחשוף אותם למידע שלא ידעו קודם, אז אראה זאת כהצלחה.
אז אני לחוץ על הדייט, וגם על המדינה, אז באופן טבעי אני כותב בכלוב. אבל הדייט בבוקר אז כדאי שאלך לישון. ובשני אתחיל לעבוד כיאה בחברה, סיימנו את הקורס. עוד תהיה השגחה עליי בהתחלה כמובן אבל אתחיל לעבוד באמת. אקווה לטוב. אם יש לכן עצות לדייט אשמח, אני חושש להיות יותר מדי socially awkward, שיהיו יותר מדי שתיקות מביכות, לפעמים אני קופא במצבים האלה שאני לחוץ. איך לוודא שזה לא קורה? או שמא זה בסדר לתת לזה לקרות?
בקיצור לפוסט הקודם הייתי אמור לטוס לפורטוגל לעבוד כשנה בחברה בינלאומית. לא משהו מסובך או יוקרתי, פשוט צריך דוברי עברית עם דרכון אירופאי, גם לא משכורת סופר שוס אבל חשבתי שחוויה סך הכל. הטיסה תוכננה לרביעי הקרוב אבל קיבלתי הודעה שבוטל.
אחרי שיחות עם אנשי קשר שם אלך על קורס (שצריך להכשרה לפני העבודה) של ספטמבר במקום אוגוסט אז ביקשתי החזר מחברת התעופה שביטלה וקניתי טיסה לספטמבר במקום.
יתרונות: עוד ייצא לי לפגוש כמה אנשים שהייתי מפספס אחרת - חבר אחד שכרגע בגרמניה ויחזור לארץ ואחרי זה יטוס לסמסטר נוסף בברקלי, חבר נוסף שבמילואים עכשיו; יתרון קצת מטופש אבל אני אוהב לראות את האולימפיאדה אז אוכל לראות אותה עד הסוף; יותר זמן להתארגן, גם סתם לנוח ולהיפגש עם חברים, סך הכל רק לפני שבועיים בערך סיימתי את המחויבויות האוניברסיטאיות שלי.
חסרונות: כן ההתארגנות לטיסה הייתה מהירה אבל בנקודה הזאת כבר דיי עשיתי את כל מה שהייתי צריך, אז לא באמת עוזר לי עכשיו שיש לי עוד חודש בערך; עוד חודש בערך בבית של ההורים, יש יתרונות (למשל טלוויזיה עם ספורט 5 כך שאני יכול לראות את האולימפיאדה חופשי) אבל גם חסרונות שהם... להיות עם ההורים בבית.
השיקולים של התקיפה האיראנית לא באמת בראש שלי, סתם עצבן אותי שביטלו לי את הטיסה והכאב ראש הבירוקרטי שזה עשה לי עם מציאת טיסה חלופית. אשת הקשר מהחברה נשמעה מודאגת מהאיומים על ישראל ואמרה שהיא מקווה שאהיה בטוח. אמרתי לה שאנחנו כבר רגילים לזה כאן והיא אמרה שזה גם לא בסדר שמתרגלים לזה. וואלה צודקת לגמרי.
זה הכלוב אז צריך לכתוב גם משהו על מיניות. לא הייתי באפליקציות זמן מה, גם דחיתי פנייה ממישהי שכתבה לי בכלוב, לא כי לא רציתי, פשוט כי בראש שלי חשבתי שתכף אני טס ונשים לרוב לא רוצות משהו רגעי, גם אני מעדיף דברים יותר עמוקים עם כימיה. אבל עכשיו זה עוד חודש לחכות. הלוואי שילך לי בפורטוגל עם מישהי, טוב נראה לי כתבתי על זה גם בפוסט הקודם. בפוסט הקודם התלבטתי בסוף אם ללכת לאירוע של האתר, בסוף הלכתי אבל הרגשתי שזו הייתה טעות. באתי לבד קיוויתי לראות שם מישהי מסוימת, היא הייתה לי בחלום ואני מכיר אותה, זו סיבה מאוד מטומטמת ללכת למקום כלשהו, אבל עשיתי את זה, אז אני מניח שאני פשוט מאוד מטומטם. הרגשתי מאוד בודד רוב הערב. הייתה מישהי מהממת שיצרתי איתה קשר עין ואחרי שעה אזרתי אומץ ללכת אליה ולהגיד לה שהיא יפהפיה. היא הוחמאה אבל לא רצתה כלום, הרגשתי שיצאתי קריפ. אחר כך מישהי התעלפה לידי, אז הרמתי לה את הרגליים וכשהיא כבר הרגישה טוב עשיתי לה מסאז' לבקשתה בזמן שהיא בכלל דיברה עם מישהו אחר. היא אמרה לי את שמה ואת הכינוי שלה, אבל הוא מאוד כללי ולא מצאתי אותה באתר. לא יודע מה לעשות עכשיו. רק קורא פוסטים של שולטות סקסיות ורוצה שישבו לי על הפנים. זה נשמע נחמד, אף אחת מעולם לא ישבה לי על הפנים. וואי הלוואי אחת המתעמלות האולימפיות הללו, או האתלטיות או השחקניות כדורעף חופים שם היו יושבות עליי 😝😪 יכול להיות שתכתוב לי מישהי שתהיה סבבה עם להיפגש למרות שאני טס עוד חודש בערך? בודד לי. אולי זה נשמע פחות רגיש כשאני כותב את זה אחרי שכתבתי שבא לי שישבו לי על הפנים.
מה עוד? ראיתי את העונה החדשה של The Boys. וואי כמה רפרנסים בדסמים היו שם, עונה משוגעת לחלוטין. אבל אין על תומר קאפון. This man is in no condition to fuck a sheep. נקרעתי שם. עוד זמן בבית אומר שגם יהיה לי זמן לראות עוד איזו סדרה ולהשלים כמה סרטים ואולי גם לקרוא ספר לפני שאטוס. גם לא אצטרך להיפרד מהפסיכולוג מחר מסתבר. וואי נכון יש לי פסיכולוג מחר בבוקר! צריך ללכת לישון! טוב ביי.
טוב ידעתי שהרגע הזה יגיע כבר זמן מה. אני בסוף התואר. למעשה אתמול הגשתי את שלוש העבודות האחרונות שלי, שני רפרטים וסמינר, בשני חוגים. כל השבועות האחרונים ישבתי בעיקר על זה, גם בשל הדחיינות שלי קצת וגם כי לקח לי יותר זמן באחת העבודות משציפיתי, אבל בסוף הספקתי הכל בזמן ואפילו יצא לי דיי טוב אני חושב. למרות שבסמינר עברתי את מכסת המילים הנדרשת... בכמה אלפים, אורך פי אחד וחצי ממה שצריך. השקעתי את הימים האחרונים בניסיון לקצר את העבודה הזאת, ועשיתי את זה, קיצרתי אותה מפי 2 לפי 1.5... אני מקווה שהאיכות שלה תגרום למרצה לסלוח לי... בעבודה שניה גם הייתי צריך לקצר, אבל שם רק בכמה מאות מילים, לבסוף הגשתי עבודה ארוכה פי 1.2 ממה שנדרש, לא נורא אני מניח, אבל שם גם חסרים לי כמה הפניות לספרות מחקרית, אז מקווה שהמרצה שם יסלח לי על זה. העבודה השלישית יצאה לי בול והיא גם באיכות טובה ועם מספיק הפניות למקורות, ואת הטיוטה הראשונה שלה כתבתי בלילה לבן אחד בשבוע האחרון! והאמת לא שיניתי הרבה מאותה טיוטה. אבל זה היה אחרי הרבה זמן של עבודה מחקרית. מזכיר לי את הציטוט שמיוחס ללינקולן שאמר כי "אם היה עליי לחטוב עץ ב-8 שעות, הייתי משקיע 6 שעות בהשחזת הגרזן שלי".
אז זה זה. העבודות האחרונות בתואר. לדעתי על אף חריגות מסוימות הן כולן טובות אז אני לא מצפה להיכשל באף אחת מהן. ליתר ביטחון אשלח מייל למזכירות לוודא שאין איזה קורס שפיספסיתי באחד החוגים, שהשלמתי את כל השעות הסמסטריאליות הנחוצות לזכאות לתואר ראשון. אבל חששתי מהרגע הזה. במידה רבה נרשמתי לתואר כי לא ממש ידעתי מה לעשות. חשבתי אולי להתעסק בקולנוע בשלב מסוים ועשיתי קורס תסריטאות וכתבתי והפקתי סרט קצר, אבל משהו שם לא הרגיש מספק כל כך, אז לא הייתי בטוח אם אני רוצה להמשיך בכיוון הזה, אבל גם לא ידעתי באיזה כיוון כן להמשיך. גם הייתה אז קורונה אז במילא כולנו הרגשנו תקועים אז נרשמתי לתואר ראשון בהיסטוריה כללית וקולנוע וטלוויזיה, פשוט מתוך עניין. אמנם נשאר שם הקולנוע אך היה זה מסלול עיוני, היתה לי סדנה אחת מעשית בתואר בשנה הראשונה וזהו. עשיתי שם שלושה סרטונים, אחד וואלה אני עדיין אוהב, מצחיק אותי, השני אני דיי גאה בו, אבל גם בקרינג' לגביו כי ערכתי אותו לא טוב כלל, השלישי סתם. כן עזרתי לידידה מהחוג לתיאטרון כמה פעמים כששיחקתי עבורה בכמה הגשות. גם נשארה השירה באוויר, אם כי כתחביב. בגלל שאני כן מאוד אוהב את זה, בכל זאת נבחנתי מוקדם יותר השנה למסלול מחזות זמר, אבל בסוף לא התקבלתי, כנראה לקחתי על עצמי שיר מסובך מדי לאודישן, היה רעיון רע. אבל לפחות זה סתם את הגולל על הכיוון הזה. אז ראיתי את סוף השנה מתקרב, ואני עדיין גר עם ההורים, ועדיין לא יודע מה לעשות.
אמא שלי אוהבת לשלוח לי כל מיני קישורים במייל ובוואצאפ לעבודות או קורסים. הרבה פעמים אני מבליג על זה מהר, היא יכולה לשלוח קישורים לדברים שירגישו לי כל כך לא קשורים. קורס למשהו משהו לחברת הייטק משהו משהו. כאילו מרגיש לי... מה פשוט לשלם על קורס במשהו שלא קשור אליי כדי שאוכל להתקבל לחברת הייטק אחר כך שגם לא קשורה אליי אבל לפחות המשכורת תכסה על הוצאות הקורס? כן אני יודע, זה הייטק זה רווחי, אבל אני רוצה למצוא עבודה שתרגיש לי משמעותית לפחות קצת. עם כל האובססיה שלי ברשתות ובחדשות והסברה וכו' מאז תחילת המלחמה כן קרץ לי הרעיון של שליחות של הסוכנות היהודית בחו"ל אז נבחנתי לזה אבל לא התקבלתי, אבל הרעיון של לעבור לעבוד בחו"ל נשאר לי בראש.
בנוסף, גם חשבתי על עוד אופציות, אולי להיות תחקירן או לעשות משהו בהפקות, זיקה כלשהי לקולנוע וטלוויזיה, או אולי להוציא תעודת הוראה, למרות שחשבתי על הרעיון הזה בעיקר אחרי שדיברתי עם מישהי שהייתה איתי בבית הספר ועכשיו היא מורה ובמקרה יש לי ממש קראש עליה למרות שהיא דחתה אותי, טוב על זה כבר דיברתי בפרק קודם כלשהו, קיצר יכול להיות ששקלתי את הרעיון של תעודת הוראה יותר בגלל ש... בת יפה. אבל כשאמרתי להורים שאני אפילו שוקל תעודת הוראה הם מאוד שמחו, זה נראה כיוון ברור. יצרתי קשר עם כמה מוסדות ודיברתי עם כמה מהם, זה נראה דיי סולידי, אבל בכל מקרה עכשיו להתחיל ללמוד לתעודת הוראה גם ייקח לי שנה-שנתיים, אז כן אצטרך למצוא עבודה להיות בה תוך כדי, וחשבתי על תעודת הוראה בגלל שאני מתקשה למצוא עבודה, כך שלמצוא בכל זאת עבודה בשביל לעבוד תוך כדי לימודים שוב, מחזיר אותי למשבצת הראשונה, מה גם שככל הנראה עדיין איאלץ להישאר בבית של ההורים כי אם אני עובד תוך כדי לימודים זה כנראה לא משרה מלאה ולא יכניס מספיק לדירה בארץ הזו.
שלחתי קורות חיים לכמה מקומות שכבר שכחתי מהם, אבל אז בתחילת החודש נראה לי, אולי סוף או אמצע יוני, כבר לא זוכר מתי בדיוק אבל לא לפני הרבה זמן, נכנסתי למסלול אחר, כמעט במקרה. אמא שלחה לי עוד קישור לעבודה, אבל הפעם משהו שנראה לי דווקא קצת מפתה. היא שלחה הצעה לעבודה בבקרת תוכן בברלין עם משכורת של בערך 2500 יורו לחודש. יש לי אזרחות גרמנית ופספורט ככה שיהיה לי סיכוי טוב להתקבל. בספונטניות שלחתי קורות חיים ותוך יום כבר חזרו אליי. הבחור שחזר אליי נשמע אחלה גבר, דיבר איתי ארוכות על התפקיד וכל מה שכולל ושאל אותי מה אני רוצה, גם אמר שהוא למד באותו תיכון כמוני, אבל באחד השנתונים הראשונים שם. העבודה היא בקרת תוכן עבור פייסבוק, כלומר לבדוק אם להסיר או לא להסיר תכנים שמדווחים עליהם בפייסבוק, כל מה שאני צריך זה לדעת עברית, דרכון אירופאי, לדעת אנגלית מספיק טוב בשביל להסתדר בחברה זרה בחו"ל, אבל את העבודה עצמה ילמדו אותי בקורס שם. אז זה עניין אותי אבל זו גם מחויבות לשנה אז היו לי חששות רבים. בנוסף הוא ציין שהעבודה הזו קיימת גם בפורטוגל עבור גוגל וטיקטוק ושאולי יתאים לי דווקא לעבוד שם. הוא מנה את היתרונות והחסרונות של כל מקום. בפייסבוק יש למשל בעיה בכך שהייתי עורך תוכן לאתר חדשות בעבר, פייסבוק לא שוכרים עיתונאים לתפקיד הזה ואפילו זה שעבדתי עבור אתר חדשות שכוח-אל זה קרוב מדי, הבחור המתווך ייעץ לי להוריד את זה מקורות החיים או להציג את זה באופן שונה, שלא יריחו שזה קשור לעיתונאות איכשהו. בנוסף יש את הבעיה בעבודה בברלין שעליי יהיה למצוא דירה בעצמי, בעבודה בליסבון לעומת זאת החברה תסדר לי דירה בעצמה עם שותפים שגם עובדים בחברה, ויקחו אותי לשם ישר משדה התעופה. הוא המליץ לי שאולי עדיף לי ליסבון, אממה המשכורת שם נמוכה יותר באלף יורו בערך, מה שעלול להתקזז עם כך שלא אצטרך לחפש דירה ועם יוקר המחיה הנמוך יותר בפורטוגל. עדיין, התלבטות. החלטתי להמשיך לכיוון גוגל בפורטוגל. יצרה איתי קשר מישהי מהחברה ועשתה עמי ריאיון טלפוני באנגלית, באופן מוזר היה לה דווקא מבטא צרפתי. לאחר מכן היא שלחה לי כל מיני מבחנים במייל. אחרי כמה ימים היא אמרה לי שלא התקבלתי לעבודה עבור גוגל. ניסיתי את המבחנים שוב אבל עדיין לא התקבלתי, היא הציעה לי את העבודה עבור טיקטוק במקום. זאת הייתה העדיפות הכי נמוכה שלי כי אני דיי סולד מטיקטוק, אבל בתכלס זו לא עבודה עבור טיקטוק אלא עבור חברת קבלן אחרת שהיא אותה חברה שהייתי עובד בה גם עבור גוגל. התייעצתי שוב עם המתווך הישראלי לגבי אולי ברלין כאופציה בכל זאת, גם כי המשכורת נראתה לי מאוד נמוכה בפורטוגל, אלף ומשהו יורו, זה בערך משכורת מינימום בישראל, וזו תהיה עבודה במשרה מלאה, 40 שעות בשבוע. אבל הוא אמר לי שיש ם הרבה עניינים בירוקרטיים בגרמניה, של לשלם מס מסוים עד שאני מוצא דירה ולהצהיר משהו לרשויות שם שאני עובד, נשמע לי כאב ראש. יש לי ידידה בגרמניה, אם כי רחוק מברלין, היא אמרה לי שאין דירות במחיר סביר בברלין, וגם אמרה שיש אנטישמיות שם. ידידה אחרת מהארץ שהתלבטתי עמה אמרה שהיא סוג של מכירה מישהי שעובדת בפורטוגל ומסתבר שהיא עובדת באותה חברה אז היא פתחה עבורנו דיסקורד ושאלתי אותה כל מיני שאלות. נשמע עבודה יחסית סבבה, אבל שהדירה והשותפים יהיו הימור, היא ספציפית גם לא יוצאת הרבה מהדירה, לא בדיוק מטיילת בפורטוגל ובאירופה כמו שאני דמייניתי את עצמי, ובכל זאת היא גם לא חסכה כל כך הרבה, בעיקר מכל מיני מענקים ובונוסים. אז לא ידעתי אם כדאי לי להמשיך. העבודה במקור נשמעה מפתה, גם לעבוד מחו"ל וגם משכורת טובה, אבל אם זה רק לעבוד מחו"ל והמשכורת בערך מכסה את עלות המחיה שם והעבודה היא מה שמעסיק אותי רוב הזמן, אז מה נשאר לי?
עשיתי רשימה של יתרונות וחסרונות. ביתרונות כתבתי: חו"ל, הרפתקה, אולי אכיר חברים/חברות, נוף חדש, טיולים (מעט או יותר), עצמאות, בלי הורים, עבודה ללא ניסיון, אוכל לחסוך קצת כסף, השפעה על הרשתות החברתיות (אם כי אעבוד עבור השוק בעברית, אבל אולי יתנו לי לעבוד גם באנגלית), הסברה אולי (מה שרציתי לעשות עבור הסוכנות היהודית רק בלי תפקיד רשמי, אולי דווקא יש בזה יתרון, להסביר פשוט כאזרח ולא כבעל תפקיד יכול להרגיש יותר אותנטי לאנשים), נקודה לקורות חיים (העדפתי שזה יהיה גוגל או פייסבוק, אבל אני מניח שגם טיקטוק גדולה ונשמעת נקודה מרשימה בקורות חיים), לא לעבור דירה. אה, כן, באותו זמן ההורים שלי מחפשים דירה חדשה. עברנו כבר בין שלוש דירות בארבע שנים. בין הראשונה לשנייה כי אבא נכנס לעסקי הנדל"ן ועשה עסקה כלשהי. בין השנייה לשלישית כי היינו שוכרים ובעל הבית החליט להיות מניאק ולמכור למרות שאמר שלא יעשה את זה ונתן לנו התראה של 3 חודשים שהייתה בחוזה. ועכשיו אנחנו בדירה החדשה רק שנה וכבר בעל הדירה החדש גם החליט למכור, אם כי הוא יותר נחמד ונותן להורים התראה של שנה לחפש דירה. הם במילא לא תכננו להיות בדירה הזו הרבה זמן ולחפש דירה לטווח יותר רחוק, אבל תיארתי לעצמי שנהיה בה יותר משנתיים לפחות... אז עכשיו הם בוחנים הרבה דירות לקנות כדי לא להיות שוכרים יותר, דירות באמת לטווח הארוך. אז כנראה נעבור דירה בשנה הקרובה, אולי בחודשים הקרובים אם ההורים ימצאו דירה מהר. לעבור דירה שוב נשמע לי כמו סיוט. גם המעבר עצמו, וגם עצם היותי כבר בן 27 ועובר דירה עם ההורים שוב. האחים שלי יצאו מהבית בגיל 25. אחד חזר לזמן מה אבל זה היה מוגבל בזמן בכל מקרה ועכשיו הוא מרוויח מעולה וגר עם חברה שלו. אם אעבור לחו"ל לשנה, אז אחר כך אמנם אחזור אמנם לדירה החדשה של ההורים, אבל זה יהיה אחרי שנה של עצמאות, אם אמצא אחר כך עבודה במהירות אז ההרגשה תהיה אולי יותר כמו אח שלי שחזר הביתה לפרק זמן מוגבל כדי לסיים תזה ולמצוא עבודה ופחות כמו - אני בלי כיוון בחיים נשאר אצל ההורים עוד שנים. אבל מה אם אחזור ועדיין אהיה נטול כיוון לעוד שנה-שנתיים עד גיל שלושים?? אבל פה אני כבר נכנס לחסרונות. חסרונות: בדידות, משכורת לא גבוהה מספיק, עלול להיתקע (אני חושש שאני לא אוהב את העבודה אבל ארגיש לא בנוח להתפטר אחרי שעשיתי את הקפיצה הגדולה הזו ואשאר הרבה זמן על אוטומט, יש לי נטייה לעשות זאת, כפי שעשיתי בעבודה הקודמת), עוצר את החיים לשנה (אחרי הכל אם הייתי עושה תעודת הוראה או משהו זו התקדמות, לעבוד בחו"ל במקצוע לא קשור עלול להשאיר אותי בסוף השנה באותה משבצת הייתי כשיצאתי מהארץ), עבודה לא בהכרח מרתקת, הימור בדירה, חשש מעימותים (במיוחד על רקע אנטישמי או אנטי-ישראלי), שפה חדשה (אני לומד איטלקית כבר איזה שלוש שנים, אני עוד לא שוטף, אבל אצטרך פתאום לעבור ללמוד פורטוגזית? מה הקשר?), אפספס חגים, אירועים, חברים בארץ, סיכוי גבוה שלא יהיה אופק ממשי, בירוקרטיה. טוב נראה לי שאת רוב הבירוקרטיה כבר עשיתי, אבל נשארו לי עוד העניינים הבנקאיים. לפחות בפורטוגל יהיה פחות בירוקטיה מבגרמניה. היו מעט יותר נקודות ליתרונות מול החסרונות, אבל בגדול הרבה נקודות בשניהם הן היפותטיות, זה הימור גדול. מה ששכנע אותי היה כשאמרו לי גם הידידה וגם המתווך הישראלי שמקסימום אם אני לא אוהב את העבודה, אוכל לעזוב. לא אקבל איזה מענק מסוים, לא יביאו לי החזר על טיסה, אבל בגדול לא יהיה איזה עונש נורא שימנע ממני לעשות את זה. חששתי שיהיה לי את המחסום הפסיכולוגי הזה, שאתקע בכל זאת כפי שאני נוטה לעשות, בגלל שאני מרגיש רע לגרום לאחרים לאי-נוחות. אבל הפסיכולוג אמר לי שאולי זה יהווה עוד אתגר עבורי, עוד מחסום שאצטרך ללמוד לעבור או לשבור, זה יכול לעשות לי טוב. הפסיכולוג נשמע שאוהב את הרעיון, נוף חדש, אתגר חדש עבורי, לצאת מהתקיעות של החיים שלי כרגע.
אז החלטתי ללכת על זה ושלחתי את רוב הטפסולוגיה שהייתי צריך וקניתי כרטיס טיסה. קודם כל יהיה קורס של כשבועיים עבור התפקיד ואז אחתום לשנה, יש את כל התנאים הסוציאלים הרגילים, עבודה חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות + שעה הפסקה ביום, ביטוח רפואי מרגע שאני חותם, עשרים ימי חופש לבחירה, סכום קטן מסוים לאוכל בכל יום, בונוס כריסמס מסתבר, מענק מסוים אחרי חצי שנה, החזר על הטיסה אחרי תשעה חודשים, עוד כל מיני מענקים/החזרים על הדירה, נראה לי גם נסיעות. הבעיה היא שהקורס מתחיל כבר באמצע אוגוסט, כך שאצטרך להיות בליסבון לפני כן. אז אטוס בעצם בעוד שבועיים בערך. כן, מהר. המהירות שכל זה התגלגל הפתיעה גם אותי, גם את הפסיכולוג והמשפחה והחברים. אולי זו טעות. לא יודע. אבל זה הימור. מקווה שזו הרפתקה טובה. ועד אתמול היה עליי גם הלחץ של העבודות אז אולי לא עיכלתי את זה. עכשיו בלי הלחץ של העבודות, בפועל עם סיום התואר ועוד שבועיים מתחיל שלב חדש ו... אני לא יודע מה לחשוב על זה. עכשיו יש לי דבר אחר להיות לחוץ לגביו, תמיד יש משהו אני מניח.
ואיך אעביר את השבועיים הקרובים? יש את האולימפיאדה שאני נוטה להתלהב ממנה. גם אמרתי לעצמי עם סוף התואר גם שאעבור על מחברות ישנות, אזכר בדברים שלמדתי בתואר, כי זכרונות מתעמעמים וחבל, במיוחד כשאני יודע שאולי אחזור לדירה חדשה משמע אולי אמא שלי תזרוק מלא מהן בעת המעבר ולא אהיה פה. אולי גם אשלים כמה סדרות מהר. יש אחת באיטלקית, אמקסם את האיטלקית שלי עד שאצטרך לעבור ללמוד פורטוגזית. יש גם את The Boys, שמעתי שהעונה האחרונה מצויינת ובטח ארצה לראות את הפרק או כמה האחרונים עם חבר שרואה את זה. אפגש עם חברים. יש אחד שלומד בברקלי בבוסטון ועכשיו הוא בארץ. הוא טס לגרמניה לפרויקט מוזיקלי בסוף השבוע הקרוב. אז צריך להיפגש עמו שוב השבוע לפני שנפרדים ללמעלה משנה בטח. ואז יהיה לי עוד שבוע ומשהו להיפגש עם שאר החברים לפני הפרידה. אני מקווה שמתישהו במהלך השנה מישהו או כמה מהם יחליטו לבוא לבקר בליסבון. אני בטח מתישהו אבקר חזרה בארץ. ההורים אמרו שהם ישמחו לממן לי כרטיס הלוך וחזור מתישהו, במיוחד כי אני צפוי להפוך לדוד בחודשים הקרובים והם רוצים שאראה את האחיינית. לי זה מרגיש מוזר לחשוב על אח שלי כאבא, עליי כדוד, האמת אני גם לא ממש מת על חברה שלו אז זה מלחיץ אותי. אני גם לרוב לא אוהב תינוקות. אולי זה ירגיש שונה כי זו תהיה אחיינית שלי, אבל אני חושש שזה לא ירגיש שונה והיא תראה לי סתם כמו עוד תינוק. אני דיי נגעל מתינוקות, זה נראה כמו חייזר, רק גם מעצבן, אף פעם לא הבנתי את החמידות. טוב יש להם גרביים ממש קטנות זה קצת חמוד, אבל הפרצוף שלהם נראה מפחיד, זה לגמרי חייזר, וגם קירח, זה נראה כמו מיני-מי מאוסטין פאוורס רק פחות מצחיק. ואם היא תקיא עליי או משהו? איכססס. בטח אח שלי וההורים שלי יצפו ממני לאהוב אותה אבל מה אם פשוט אראה בה עוד תינוק מגעיל ואצטרך להעמיד פנים שהיא משהו מיוחד? זה מאוד לא נוח, עדיף פשוט לא להיות בארץ רוב הזמן ואז אולי אחזור וכבר היא תהיה בת אדם עם אישיות. ההורים אמרו שגם יבואו מתישהו לבקר בליסבון. אני מניח שיכול להיות נחמד מתישהו, כל עוד זה לזמן קצר. אני כבר ממש מצפה לא לגור איתם. רק השבוע רבתי איתם שוב על פוליטיקה. הייתי צריך לצאת מהבית סתם להסתובב. דיברתי עם חבר בטלפון שעתיים ואז כשחזרתי הביתה כבר לילה, ציפיתי לחזור והם כבר ישנו אז לא תהיה בעיה, אבל הייתה בעיה כי הם נעלו את הדלת, עם בריח. אמא ראתה שיצאתי, אך אבא כנראה לא קלט כי הוא אבא ומבולבל אז סגר את הבריח ולא יכלתי להיכנס. לא רציתי להתקשר אל אבא כי הוא עצבן אותי בוויכוח, הוא לא יודע להתווכח, הוא מתנהג מלוכלך ממש, מתנהג כמו פוץ מתנשא דוחה, לא מקשיב למילה שיוצאת לי מהפה וחושב שהוא יודע הכל תוך כדי שהוא אומר דברים לא נכונים עובדתית ומתכחש למציאות. אמא יותר מקשיבה, אבל בגלל שאבא שם הוא צועק מעל כולם אז בכל מקרה אי אפשר לשמוע אותי מעל הצעקות שלו וכל דבר שאומר ייקטע על ידיו. אז לא רציתי להתקשר אליו. אז ניסיתי לדפוק, לצלצל בבאזר ולכתוב לאמא בתקווה שתהיה ערה. ניסיתי להתקשר אליה אבל לא ענתה, ניסיתי גם אינטרקום ובאזר ארוך אבל לא שמעו למרות שזה ממש חזק. התלבטתי אם להתקשר לאבא, אבל כבר העדפתי לישון בחוץ. בסוף התקשרתי לאמא בשיחת וידאו בוואצאפ והיא ענתה. בכל מקרה, כן אשמח לא לגור עם זה יותר. כמובן שאני עלול ליפול על שותפים שהם גם לא מלבבים, זה ההימור. מקווה שזה לא יקרה. אבל כאמור, אני תמיד יכול להודיע שאני עוזב, עם התראה מתאימה כמובן. אולי אוכל לבקש לעבור דירה, למרות שזה בטח יהיה בירוקרטי וייקח זמן. אבל הימור על משהו לא ידוע כנראה יותר טוב ממשהו לא-טוב ידוע. ואז כשכן אחזור הביתה אחרי שנה יהיה לי קצת זמן של חסד עד שההורים (במיוחד אבא) יעלו לי על העצבים שוב.
אלך לרופא שיניים כי לא נראה לי אלך לרופא שניים בפורטוגל. אלך לפסיכיאטר לשאול מה לעשות בקשר לכדורים שאני לוקח (נוגדי דיכאון כי antidepressants are so not a big deal). יש דברים בנקאיים שכדאי לי לעשות בארץ כי בחו"ל עלול להיות כאב ראש, כנ"ל ביטוח לאומי. אני חושב להסתפר כי השיער שלי כבר ארוך לאללה וחשבתי להתחיל את פורטוגל פרש, קצוץ. ועד שאחזור ארצה השיער כבר יהיה ארוך שוב. ואולי גם יהיה אירוע של האתר הזה שארצה ללכת אליו לפני שאיעלם לשנה כי לא נראה לי שאלך לאירוע של אתר "A Gaiola" בליסבון. האמת היה לי חלום עם שתי שולטות לא מזמן. אחת היתה סורה האגדית, היה שם קטע עם טיסה, היה עוד נשלט והיינו בשדה התעופה והיא אמרה לנו ללכת דרך כניסה מסוימת של גברים? והיא הלכה דרך כניסה אחרת, אבל עשתה לנו טריק אולי ובסוף טסה בלעדינו. אבל אז פגשתי שולטת נוספת, אני לא יודע אם יש לה כינוי באתר, אני מכיר את שמה כי אני מכיר אותה, היא הייתה עמי בחטיבה וראיתי אותה בכמה ערבי פמדום אבל לא יצא לי לדבר איתה למרות שמאוד התרגשתי וקצת היה לי קראש עליה. בכל מקרה פגשתי אותה בחלום והסעתי אותה משדה התעופה לביתה? או שסתם נסענו? או שהיה עוד יעד? והנשלט השני היה במושב האחורי או שלא היה שם? היא כיוונה לי את הדרך מתישהו. היא נגעה בי? לא זוכר, אבל היא הייתה סקסית. גם סורה כמובן. אגדיות. הלוואי עליי כמו בחלום. נראה לי אני רוצה ללכת לאירוע של הקהילה לפני הטיסה בציפייה כי אולי אראה אותה, אותה מהחלום, אני יודע מי היא, מעניין אם היא יודעת מי אני. הלוואי שכן ושהיא גם תקרא את זה ותחבר את הנקודות, אבל כנראה שלא. כנראה מטופש, לשלם וללכת לאירוע כזה לבד בגלל חלום, אבל אל תגידו שאתכן לא הניעו מעולם מחשבות מטופשות כאלו. בינתיים החוויות שלי בערבים הללו הן קצת 50/50, היו כמה שהיו לי בהם חוויות מפתיעות לטובה אך היו כמה שחשתי בהם בדידות, בלבול וניכור. יש לי תחושה שאם אבוא לבד כנראה פשוט אשאר לבד כל הערב, אבל אולי אני טועה.
כמובן כמו כל גבר שטס לחו"ל אני מקווה להצליח עם בחורה בחו"ל. אולי תהיה לי שותפה מושכת? אולי כמה? למרות שהייתי כבר עם שתי שותפות יפות בסמסטר חוץ בוונציה אבל לשתיהן היו חברים ולא קרה כלום ובכללי לא הצלחתי בכלל באיטליה עם אף סטודנטית או לא סטודנטית כל הזמן שהייתי שם, הרגשתי מה זה לוזר. אולי דווקא עם הישראלית (ואוקראינית) שעובדת בחברה שהתכתבתי עמה דרך הידידה יהיה משהו? אני עוד לא יודע איך היא נראית, אין תמונה שלה בדיסקורד, גם ידידה שלי לא יודעת איך היא נראית, אני רק יודע שהיא נמוכה וג'ינג'ית. אולי עובדות אחרות בחברה? או שפשוט אפתח אפליקציה מתישהו כשאהיה שם ואכתוב משהו כמו "I'd love someone to show me around the city"? האפליקציות לרוב נותנות איזה בוסט מסוים במקום חדש, אז יהיה לי סיכוי לכמה מאצ'ים אם לא אפשל בזה מוקדם מאוד. אולי מאץ' ישראלי ייראה משהו אקזוטי לבחורה פורטוגלית. מקווה שלא אנטישמים שם. ואולי עשוי לקרות משהו פשוט מלהיות שם שנה, פתאום ארבעה חודשים פנימה אני עלול לפגוש איזו בחורה כשאצא לבר עם השותפים או משהו, או אולי אקח חופש מתישהו ואסע לספרד או מדינה אחרת ושם אפגוש מישהי בהוסטל או מסעדה או לכו תדעו. כמובן סביר מאוד שפשוט לא יקרה כלום אף פעם, ככה זה רוב החיים שלי, אני פשוט אדם ביישן מאוד. לא הלך לי באיטליה. לחבר שלי שגר בבוסטון שנה לא הלך גם שם כלל למרות שהוא בחור מלא ביטחון, מצחיק ומוכשר כמו שד. לפעמים זה פשוט לא קורה.
אז מה אומרות? עשיתי בחירה נכונה? הייתי ספונטני מדי? יצא לכן לגור ולעבוד בחו"ל ויש לכן עצות בשבילי? תרצו לראות אותי באיזה אירוע קהילתי לפני הטיסה? אני רואה שיש פאם פטאל בקרוב, לא חושב שהייתי בליין הזה. יש לכן עצות איך להצליח עם נשים בחו"ל?
לא היה לי שיר טוב על פורטוגל בראש אז הנה כלבלב הו בידי בם בם
אני נוטה לחזור לכאן, במיוחד לכתיבה כאן, דווקא כשאני מדוכא, כנראה אני מרגיש צורך להוציא משהו. לא כתבתי פה זמן מה, והאמת היה לי הרבה מה לכתוב, היו לי כמה מפגשים מעניינים עם מישהי מהאתר והיה לי הרבה מה לכתוב על זה, אבל משום מה לא כתבתי, אולי דווקא משום שהייתי מרוצה אז לא הרגשתי צורך לפלוט את זה החוצה.
אבל עכשיו אני מרגיש ריקנות כזו שגרמה לי לבוא לפה ולכתוב.
יום ההולדת שלי היה לפני שבוע, בדיוק, בערב יום הזיכרון. כן, לא שמח במיוחד. בן 27. אבל חכו, it gets worse, סבתא שלי מתה באותו יום. היא הייתה בת 100, שיבה טובה, חגגנו לה רק כשבועיים בערך לפני כן. עם גלידה ו(כמעט) כל הנכדים, היא חייכה. אז מותה בהחלט לא היה בטרם עת. אולי אפילו היה עדיף לה למות כמה שנים קודם לכן מהיכרותי עמה; היא הייתה אישה עצמאית, חזקה, שורדת שואה ונותרה אופטימית חרף הדברים הנוראיים שעברה בחייה, אבל אם הייתה יודעת לאן תגיע, למצב של חוסר עצמאות, לדמנציה שלא תאפשר לה לדבר, זה היה שובר אותה, זה שבר אותה כשזה התחיל כשעוד הייתה לה מודעות מסוימת. אני מתאר כי רק היה עוד יותר קשה עבורה לאחר מות סבי לפני כשנה וחצי. הם היו בלתי נפרדים. אבל במצבה לא ברור לי כמה הייתה לה מודעות לכך שהוא נפטר בכלל, היא קלטה שהוא לא שם, אבל היא לא זכרה דברים מלפני חמש דקות אז קשה לדעת כמה הייתה ההבנה הזאת. אך גם מבלי שתדע שהוא נפטר בוודאי היה לה בודד במוסד הסיעודי הטיפולי שהייתה בו, הגענו לבקר אותה אבל אלו היו ביקורים קשים, לראות אותה ככה דועכת. לפחות נגמר סבלה.
הרגשתי דיי אנוכי באותו יום, ידעתי שהגיע זמנה של סבתא, אז לא הייתי כה עצוב בגלל זה. הייתה לי עצבות מסוימת על מספר השנים האחרונות של חייה שהיו מדכאות ביותר. באתי אליה עם אבי והיא כבר לא הייתה בהכרה, דיברתי אל אוזנה לפני שהלכתי, אמרתי לה שאני אוהב אותה. היא נראתה... מזעזע. היה קשה לראות אותה ככה, גם היה ריח קשה. אבל הרגשתי אנוכי שבעיקר לא רציתי שתמות באותו יום כי זה יום ההולדת שלי, לא רציתי שהתאריך יהיה מקושר לזה, בסוף היא מתה בערב, כך שהיה גם בתאריך עברי וגם לועזי, לא ניתן להימלט מזה. אבל אני מניח שזה ילדותי לחשוב על זה ככה, זה כל כך לא חשוב, מצד שני אולי גם טבעי לא לרצות שיהיה קשר תמידי כזה בין האירועים.
יום אחר כך הייתה הלוויה וגם יום הזיכרון. הלכתי לתיכון שלי לראות את הטקס בבוקר, זה יום זיכרון שונה מן הסתם. היו לא מעט מהתיכון שלי שנהרגו, שניים שהכרתי מהשכבה שלי, אחד נרצח במסיבה ואחד מת מפצעיו בשבי. הייתי בלוויה של הראשון עוד באוקטובר. זה באותו בית קברות שנקבר סבי ושבאותו יום קברנו גם את סבתי. לאחר שקברנו אותה גם הלכתי לשים אבן על הקבר של חבר שכבתי. לא היינו חברים קרובים, לא דיברנו מאז התיכון וגם בתיכון לא זוכר כמה כבר דיברנו, אבל זה פסיכי עבורי לחשוב עליו ועל כך שהוא נרצח במסיבה...
ישבנו שבעה בבית שלנו, היה נחמד דווקא, הרעיון של שבעה טוב, זה רעיון שבהחלט הייתי ממליץ לתרבויות אחרות ללמוד מהיהדות, דרך טובה גם לזכור את האדם שנפטר וגם לספק תמיכה למשפחה ולהתחבר עם מכרים שלא ראינו זמן מה. ההרגשה המשפחתית עוזרת. לדאבוני ממש בכתיבת שורות אלה שמעתי ויכוח בין אבא שלי ואח שלו שהעכיר על התחושה המשפחתית שהרגשתי במהלך השבוע. בשישי בערב הגיע אחי לארוחת ערב יחד עם בת זוגו, היא הציעה לו נישואין לפני זמן מה, כן היא הציעה לו. הוא שלח אז בקבוצה המשפחתית תמונה של הידיים שלהם כאשר על היד שלו טבעת. הוא עדיין לא הביא לה טבעת. החשש שלי הוא שהם אולי לא מתאימים במיוחד אך הוא מרגיש שהוא בנקודה הזו בחיים שהוא "צריך" להתמסד, הוא באמצע שנות השלושים לחייו. אני מרגיש שיש להם פחות כימיה מאשר לאחי השני וזוגתו. אחי השני מרגיש עדיין 100% עצמו כשהוא עם בת זוגו, אחי הבכור פחות. לכן הלחיץ אותי יותר כאשר לקראת סוף הערב הוא התנהג משונה ואמר שיש להם משהו לומר לנו ואז הוציא תמונת אולטרהסאונד. הם אמרו לנו לא לספר אבל זה אנונימי כאן אז לא נחשב. האם אני רע שאני מרגיש אולי שהוא עושה טעות מסוימת? הוא אדם בוגר, אם הוא לא היה מרגיש טוב איתה הוא היה נפרד ממנה, נראה שהוא רוצה להיות איתה מן הסתם, אז מי אני שארגיש שזה לא נכון עבורו?
היום עלינו לקבר, שמש קופחת. נגמרה הסאגה של השבעה וכולם חזרו לעבוד. אבל אני חזרתי הביתה ואין לי עבודה. כלומר, יש לי שלוש עבודות סמינר לסיים אבל אין לי הכנסה. אני קצת נוטה לדחיינות, אמרתי לעצמי שאחזור לשים גז אחרי השבעה. גם תוך כדי השבעה קראתי ספר שאמור לעזור לי באחת העבודות. אבל אני יודע בתוכי גם שאני יכול לעשות יותר. יכול להיות שגם באתי לכתוב כאן מתוך אותה דחיינות... כנראה גם נכנסתי לאתר מפני שאסרתי על עצמי לאונן שבוע כי זה מרגיש לי לא במקום אבל זה גם גרם לי לליבידו גבוה.
אני לא יודע ממש מה לעשות עכשיו. בכללי. בחיים. אני צריך לחפש עבודה אבל לא יודע במה אני מתאים. הלכתי להיבחן למשלחת של הסוכנות היהודית, אבל לפני שבוע יחד עם כל הבאסות ביום ההולדת גם קיבלתי הודעה שלא התקבלתי. שלחתי קו"ח לאיזו משרה של כתיבת תוכן שהייתה בקבוצה בפייסבוק אבל לא קיבלתי תשובה. אני מניח שאני מסתכל על עבודות כאלה של כתיבת תוכן אבל לא יודע איך אני רואה עצמי בזה לטווח הארוך. חשבתי אולי ללמוד הוראה למרות שאני לא ממש אוהב ילדים אז לא יודע אם זה הכיוון הנכון עבורי. אני בעיקר רוצה מקום לבטא את הידע שלי בהיסטוריה ולכן גם הסתכלתי על המשלחת של הסוכנות, כי אני רואה שצריכים יותר אנשים שיסבירו לעולם על ההיסטוריה שלנו כי לעולם אין מושג קלוש ומאמינים בבולשיט מוחלט ונותנים לבולשיט הזה להכתיב את הדעות שלהם על ההווה.
אני מאובסס בכל החודשים האחרונים על כל השקרים שמספרים עלניו בעולם, זה מלחיץ אותי. היו ימים שהייתי שעות על הרשתות החברתיות, אולי אפילו רוב הימים. בשבוע שעבר אמרתי לעצמי שלא אכנס לאינסטגרם. אבל עדיין הסתכלתי על קבוצת טלגרם בנושא ואני עדיין רואה דיווחים בוואצאפ ובחדשות וקשה לא להתעצבן. גם המצב הפוליטי הפנימי משגע, נדמה כאילו אנחנו נוסעים לעבר קצה צוק, אם אנחנו לא כבר בנפילה ממנו. לפחות היום הייתה ידיעה אופטימית שנשיא איראן רוצח ההמונים כנראה התרסק למוות, נקווה שקו העלילה הזה יתפתח לטובה.
אז אני מניח שמה שאני מרגיש כרגע זה תמהיל של העצבנות שלי על היחס לישראל בעולם והמצב הפנימי, חשש ובלבול כלפי מקומי בעולם, העתיד שלי, חיפוש עבודה, הצעד הבא בחיים, חרדה יחד עם דחיינות כלפי המטלות שאני צריך לעשות לאוניברסיטה ברגע זה, יחד עם הריקנות שאני מרגיש בעקבות השבוע האחרון ומות סבתי, אולי ריקנות שנובעת מכך שאני לא עצוב מספיק על סבתי כפי שאני חושב שאני צריך להיות? ומאידך מכך שאני לא שמח מספיק עבור אחי כפי שאני חושב שאני צריך להיות? מה אני אגיד, שיגעון. או שמא מאייתים את זה "דיכאון"?
לפני כמה שנים, כשעוד הייתה יחסית איתנו, סבתא הייתה שרה לי מדי פעם כמה שורות של שיר בגרמנית. למרות שהייתה פולניה, ידעה קצת גרמנית ומזכרוני זה שידעה כמה שירים בגרמנית עזר לה להתחבב על כמה גמרנים במקום הנכון בזמן הנכון, ויחד עם מזל רב ותושייה, תרם להישרדותה בשואה. היא שרה לי את זה עם כזה חיוך. "הפרחים הראשונים של מאי פורחים עבורך".
אז נראה לי שזה דיי קונצנזוס ש-2023 הייתה דיי מחורבנת. השנה כמו ב-2020 מן הסתם אירועים חיצוניים מאוד הגדירו לנו את השנה, זו לא רק שנה שאנו מגדירים לעצמנו על ידי החוויות האישיות שלנו שעיצבו לנו את השנה ושאר העולם ממשיך כרגיל במצב דיפולט. שאר העולם, או יותר מדויק המדינה, עיצבו מאוד את השנה האישית. תחילה בתחושה כללית כזאת שהכל מתחרבן לאורך זמן ממושך ובהמשך באסון לאומי שהוביל את כולם בערך לדיכאון. אבל גם בהסתכלות על השנה האישית 2023 לא הייתה שנה זוהרת במיוחד.
אז היא התחילה עם פוטנציאל אני מניח, אבל גם עם תקיעות, עם סטאטוס קוו שנמשך, שנה שלישית של תואר ראשון באוניברסיטה, מסיים סמסטר א', עדיין גר עם ההורים, לפחות גם אחי הגדול גר איתנו לתקופה מסוימת אז זה מקל קצת על התחושה שזה עוד בסדר. בלי זוגיות וגם בלי ממש אופק לזה. פשוט לא הצליח לי, לא באפליקציות, לא במציאות, בכללי לא ממש הצלחתי ליצור הרבה קשרי ידידות באוניברסיטה אז בטח שלא זוגיות. נראה לי בתכלס לא הייתי בדייט של ממש כל 2023, תלוי איך מגדירים דייט אני מניח, ואולי אני שוכח משהו מתחילת השנה. מסיים סמסטר א', במבחנים הולך לי סבבה אבל אז יש לי שתי עבודות הגשה גדולות ואני דיי... נוטה לדחיינות. זה הלחיץ אותי מאוד. בזבזתי יותר מדי זמן בין הסמסטרים ב... להעביר את הזמן אני מניח, לא זוכר מה עשיתי בדיוק. אבל מעט מאוד עבודה מעשית. ואז הסמסטר עמד להתחיל והיו לי שתי עבודות שעוד לא כתבתי בהן מילה, אחת להגשה מיידית, אחת לאחרי פסח אז היה קצת זמן אבל היא גם הייתה יותר גדולה. היה איזה שבוע שנתתי ספרינט אבל זה לא היה מספיק. נכנסתי למשבר פתאום. שקלתי ברצינות לרגע פאקינג לעזוב את התואר כי אני לא מצליח להתמודד עם העבודות האלה ואי אפשר לסיים את התואר בלעדיהן. אבל אז שאלתי את מזכירות החוג ומסתבר שטעיתי בתאריך ההגשה והיו לי עוד כמה ימים להשלים אותה, בנוסף שלחו לנו מייל שניתנה בכל מקרה דחייה נוספת במועד ההגשה, פתאום היה לי הרבה זמן וכבר עשיתי את רוב העבודה באותו שבוע של ספרינט מלחיץ, אז לסיים אותה בזמן המורחב שניתן לי היה הרבה יותר קל. בנוסף לראשונה נעזרתי ב-Chat GPT שיעזור לי. הוא לא כתב לי את העבודה, אבל עזר לי בניסוחים של פסקאות. זו רמאות? עדיין עשיתי את המחקר בעצמי ורוב מה שכתבתי היה אני, חלק היה GPT פה ושם, בעיקר בסיכום חומר רב לפסקה או שתיים מתומצתות ובכל מקרה בסוף עשיתי עוד עריכה. אגב אותה עבודה הייתה בנושא מיניות, אז כתבתי קצת על ההיסטוריה של ה-BDSM במערב בעיקר בהתייחסות להגדרה של זה במאות ה-19 וה-20. הוספתי קצת מהידע האישי שלי על מה שקורה היום אך כתבתי על זה בצורה של בחינה אובייקטיבית של מתבונן מן הצד, כתיבה מחקרית כשלמעשה אני יודע על זה מתוך כיוון... פחות מחקרי. שקלתי אז אם אולי להעלות בחלקים את העבודה שכתבתי לכלוב אבל בתכלס יצאה לא מקצועית מספיק אז נמנעתי. אבל הפרופסור אהב ונתן לי ציון טוב מאוד מזכרוני. הבעיה היא שלא למדתי את הלקח (אני אף פעם לא לומד) ואת העבודה השנייה שהיה לי עוד זמן לכתוב, גם דחיתי ושוב נאלצתי לספרינט בסיום, וזו הייתה עבודה יותר גדולה, איכשהו אני מצליח כמעט תמיד לסיים בזמן, אבל בעוד לעבודה הראשונה אחרי ש-"סיימתי בזמן" הסתבר לי שיש לי עוד זמן לשכתב ולשפץ, בשנייה לא היה לי לפתע עוד זמן ונאלצתי להגיש טיוטה ראשונית או שניונית, שזה ממש לא מספיק לעבודה סמינריונית והפרופסור אמרה לנו בפירוש לא לעשות את זה, אבל לא הייתה לי ברירה בגלל הדחיינות הארורה שלי. בזו קיבלתי לבסוף (אחרי הרבה זמן) ציון פחות טוב מבראשונה והרבה הערות, אבל בסופו של דבר זה עדיין היה ציון דיי טוב אז אני מניח שלא נורא. אבל כפי שנאמר ב-Ted Talk על הדחיינות שכולם ראו בזמן שדחו דברים, הבעיה היא לא הדחייה של העבודות עם הדדליין, הבעיה בדחיינות היא בדחייה של דברים נטולי דדליין; למשל אם אני רוצה לכתוב תסריט אף אחד לא יציב לי סתם ככה דדליין, אני צריך פשוט להתחיל לכתוב, אך דחיינות ללא דדליין תדחה את זה לאין קץ ואז נשארים באוו מצב תקיעות.
אבל היה דבר אחד ב-2023 שכן ציפיתי לו בהחלט. היו לי כבר קרוב לארבע שנים כרטיסים לאלטון ג'ון בלונדון לאחת ההופעות האחרונות שלו בסיבוב ההופעות האחרון שלו, שנדחו ונדחו מן התאריך המקורי שלהם ב-2020 מסיבות ברורות ולבסוף נפלו על אפריל 2023 אחרי הרבה זמן. בדקתי וזה נפל על זמן מושלם של חופשת פסח במהלך סמסטר ב'. היו לי שני כרטיסים ותכננתי ללכת עם חבר נוסף שגם אוהב את אלטון. הוא גם לומד באוניברסיטת תל אביב כך שעל הנייר זה אמור להיות מושלם גם בשבילו. אולם, הוא כבר היה בעבר בהופעה של אלטון ג'ון בארץ בניגוד אליי ובאותה עת שתכננתי לטוס היה לו הרבה על הראש (למרות שהוא מסוג האנשים שאיכשהו תמיד יש להם הרבה על הראש) מה גם שעוד טיסה לחו"ל שהוא לא תכנן זה דיי יקר עבור סטודנט. אז הייתי צריך למצוא מישהו אחר לטוס איתו והיו לי רק חודשים ספורים לכך, אז שאלתי כמה חברים ושאלתי את אחים שלי אבל מסיבות של זמן לא טוב או של חוסר עניין בהוצאה לא צפויה שכזאת הם נמנעו, מה גם שהזמן של ההופעה עצמה נפל בול על ליל הסדר. אבל האמת לא הייתי כזה מאוכזב, דווקא דיי התלהבתי, כי למעשה כבר כמה חודשים טובים התכתבתי עם מישהי מלונדון וחשבתי שזו הזדמנות מצוינת להיפגש סוף סוף. כתבתי על כך כבר בפוסט קודם לאחר שחזרתי מלונדון, אך עכשיו אתוודה גם שהיא הייתה גם מהעולם הזה של ה-BDSM. כמובן היה לי חשש התחלתי, נפלתי ב-scams כאלה בעבר בגלל הזין האידיוט שלי, אבל היא סיפקה לי ראיות שהיא אמיתית והאמת היא דווקא הייתה מאוד נחמדה ו-down to earth ואמרתי לה זמן מה שיש תוכניות לטוס ללונדון וכשההופעה התקרבה וכשהבנתי שחברים שלי לא יטוסו איתי הצעתי לה להצטרף אליי ונראה שהיא דיי שמחה מההצעה ולג'יט התלהבה לקראת הפגישה. גם לקראת הפגישה עמה וגם מפני שהנה אני טס ללונדון (כמה פעמים כבר ייצא לי?) ואני אוהב מיוזיקלס, קניתי כרטיסים גם למספר מחזות זמר בווסט אנד, אחד שכבר ראיתי בעבר, במיוחד בשבילה למעשה, וגם אחד שלא ראיתי רק בשבילי ועוד אחד שלא ראיתי עבור שנינו. היו לי ציפיות גבוהות. בפעם הראשונה שהייתי בחו"ל לבד, בברלין, היה הסקס הראשון שלי. כשהייתי בסמסטר חוץ באיטליה לא צלח לי והרגשתי לבסוף דיי בודד למרות שכביכול זו הייתה הסיטואציה המושלמת ליצור קשר עם סטודנטית נוספת, התאכזבתי שלא הצלחתי בכך אבל חשבתי שהפעם זו ההזדמנות המושלמת. לא צריך להיות סקס, אבל כל אינטימיות אראה בה כהצלחה. ואיך לא תהיה אינטימיות אחרי שאקח אותה למיוזיקלס בווסט אנד ולמופע של אלטון ג'ון? ממש תוכנית מושלמת. אבל בסוף הכל היה אכזבה אחת גדולה. כשהגעתי היא פתאום המעטה לתקשר עמי, כתבה שחברה שלה הגיעה מחו"ל והן מתכננות להיפגש ושזה הגיע משום מקום והלכתי למחזמר הראשון לבד. אחר כך הייתה אמורה להיות ההופעה שכה ציפיתי לה במשך שנים, אלטון ג'ון, חשבתי שזו תהיה הדרך האולטימטיבית להרשים אותה, אך גם לקראת ההופעה הזו היא פשוט לא תקשרה למרות שעשיתי הכל, ניסיתי להשיג אותה בכל דרך אפשרית ובסוף הלכתי לשם לבד ובעצב. ההופעה הייתה מעולה אבל הכיסא הריק לידי הזכיר לי כל הזמן שאני לוזר. למחרת היא כתבה לי כזו "סליחה" אבל גם לקראת המחזמר האחרון לא תקשרה והבנתי שאני לבד בזה. ניסיתי קצת להתחיל עם מלצריות בקטנה, לשאול אותן אם הן רוצות ללכת למחזמר. חינם אין כסף. הלכתי לברים מיוחדים כאלה של מחזות זמר ששרים בהם בשביל זה, אמרתי להן מה קרה והן דיי ריחמו עליי, אבל לא יכלו לבוא באמת. הלכתי לכל ההופעות האלה לבד. התכתבתי הרבה עם ידידה שהייתה מאוד תומכת ומאוד כעסה על האישה הזאת. זה קצת עזר, אבל חזרתי מאוד מדוכא מ-"החופשה" הזאת. ומן הסתם לא אמרתי למשפחה שתכננתי ללכת עם שולטת מהאינטרנט ושזו הבריזה לי בסוף כי זה נשמע בערך הדבר הכי מביך שאפשר לומר, לא זוכר מה אמרתי להם בנוגע לכרטיסים לאלטון כי הם ידעו שזה היה לא זול, אולי אמרתי להם שמכרתי למישהו או משהו. מה שכן אולי כן אחזור ללונדון מתישהו, גם בשביל המיוזיקלס וגם כי בקמדן מרקט היה פשוט האוכל הסיני הכי טעים שאכלתי בחיים בערך.
אגב בדיעבד, גם הייתה לי בלונדון בערך התקרית האנטישמית הראשונה שלי ב-real life, נזכרתי בזה לנוכח האירועים האחרונים פתאום. הייתי בהוסטל שבתכלס היה דיי פח בדרום לונדון, קצת רחוק מהמרכז. כשהגעתי לשם לראשונה הייתי צריך לחכות זמן מה עד שיפתחו לי כי היו שעות קבלה מאוד מסוימות והיה איזה שיכור ליד שפטפט עם אנשים, הוא שאל אותי מתישהו מאיפה אני וכשאמרתי שאני מישראל הוא שאל אם אני יהודי וכשאמרתי שכן הוא כזה ירק על הרצפה וקילל ואמר שהוא מוסלמי ופלט כל מיני קללות על יהודים. לא לקחתי אותו ברצינות יותר מדי כי כאמור הוא היה מאוד שיכור, לא יודע אם הוא היה הומלס או מה והוא עשה צחוקים עם אנשים ואז פתאום היה נהיה רציני, לא יודע איך לשפוט את זה. אבל בדיעבד זה דבר דיי מטריד ובריוני.
וכמובן שלושת החודשים האחרונים של השנה היו גם נוראיים, נכנסתי לדיכאון וחרדות כמו כולם בערך. אני לא מכיר אישית יותר מדי אנשים שנפגעו, הכי קרוב אלו מספר אנשים שהיו עמי בתיכון, אחד שקצת הכרתי באמת בעיקר בחטיבה, הלכתי להלוויה שלו בשבוע הראשון, עוד אחד שהיה חטוף ובהמשך אמרו שמת בשבי, הכל ממש עצוב. מסתבר גם שדיי הרבה אנשים מהתיכון שלי, גם ממחזורים שונים שלא הכרתי, נהרגו או נחטפו, למרות שאני מרעננה שזה כביכול לא קשור, רחוק מהדרום, אבל מראה כמה שאנחנו ארץ קטנה ושכנראה באמת כולם הושפעו במידה כזאת או אחרת. ניצלתי קצת את מצב החירום גם כדי להתפטר מהעבודה. חשבתי על זה זמן מה. בתכלס הייתי אמור לסיים לעבוד בקיץ אבל המשכתי עוד והבוס שלי רצה שאמשיך עוד, היינו שני עובדים סך הכל במשך הרבה זמן ורק לקראת סוף הקיץ הוא הביא סוף סוף עוד עובדים. דיברתי עמו זמן מה על שינוי צורת ההעסקה שלי, הצעתי לו משהו, הוא נתן לי בחזרה אופציית ניסיון כזאת ובה הציע שכר מאוד נמוך אך עם אופציה להעלות אם "הניסוי יצליח". האמת זאת הייתה ההתחבטות העיקרית שלי ממש בסוף השבוע של האסון. הייתי בחיפה עם המשפחה ושיתפתי אותם בהתלבטות ולבסוף הסכמתי למה שהציע בשישי ובשבת כבר הבנתי שזה לא יקרה. זו עבודה בעריכת תוכן באיזה אתר חדשות לא הכי מוכר והבנתי שמה שהוא יצטרך בזמן הקרוב אלו עובדים שוטפים שפשוט יכתבו הרבה כתבות, לא צריך עובד שימצא נושאים מקוריים מהארץ ומהעולם כך שההצעה שלי נהייתה לא רלוונטית. ולא סבלתי בתכלס את העבודה. בימים יותר נורמליים פשוט התרגלתי אליה ועשיתי אותה על אוטומט תוך שאני שומע מוזיקה והיה לא נורא, אולי אף נחמד. אבל בימים אחרים פשוט הרגשתי בלחץ כל הזמן וכשכתבתי על עוד רעל פוליטי או על אסונות פשוט הרגשתי רע. ובאותו שבוע עוד היו לי משמרות וכתבתי תוך שחשתי בחרדה נוראית. כתבתי לו בסוף השבוע לאחר מכן כמדומני, התפטרתי וכתבתי שאני מעדיף להשקיע את זמני בהתנדבות. התנדבתי דיי הרבה בדברים שונים בשבועיים העוקבים אבל אז האטתי קצב, התחלתי להתנדב מהבית במשהו טכני שקשור למערך ההסברה, אבל אחרי עוד שבועיים גם זה האט וממתישהו פשוט לא עשיתי כלום למשך זמן מה. הסמסטר גם נדחה ונדחה. זה אמור להיות הסמסטר האחרון, רק להשלמות של כמה סמינרים ואיזה קורס חובה. ואז נשארתי בלי עבודה, הפסקתי להתנדב, לא ממש מצאתי את המקום שלי באף התנדבות, הרגשתי רע וחששתי לחפש עבודה חדשה כי מה יקרה אם אחפש עבודה חדשה וחס וחלילה אמצא?! מה לעבוד שוב בזמן סמסטר? בעבודה שכנראה גם תשלם גרושים? מתישהו נכנסתי לוויכוח דיי מגעיל עם אבא שלי בנושא. יש לו כוונות טובות אך נטייה להיות דיי חסר טאקט בלשון המעטה ומאוד מתנשא. כשדיברתי עם אמא על אותו נושא היא הייתה מכילה ומבינה ורגישה ופשוט הביעה דאגה והציעה כל מיני הצעות משלה. כשדיברתי עם אבא הוא פשוט היה דורסני וזה נהיה לי לא נעים עד שהרגשתי מתישהו פשוט צורך לצאת מהבית. חזרתי אחרי שהוא הלך לישון. הוא ניסה סוג של להתנצל בלי להתנצל יום אחר כך. פשוט ניסיתי להימנע ממנו זמן מה ומתישהו זה דיי שקע ונשכח. דיברתי עם אמא והיא כנראה דיברה איתו על להניח לי בקטע הזה של חיפוש עבודה. במקביל אני ממשיך ללכת לפסיכולוג וגם פניתי לאוניברסיטה שהציעה ייעוץ תעסוקתי בחינם ועשיתי כמה פגישות זום עם מישהי שעזרה לי לעדכן את קורות החיים שלי כהלכה ולפתוח לינקדאין ולכוון למקצועות מסוימים, אבל היא גם בציפייה פשוט שאתחיל לשלוח קורות חיים למקומות עד שיקבלו אותי כאילו זה מה שאני פשוט צריך לרצות. חשבתי שנשקיע יותר זמן בלדבר, בלהבין מה אני בכלל רוצה. אני אצל הפסיכולוג הזה כבר למעלה משנה ואני עדיין לא בטוח למרות שאני מדבר על זה דיי הרבה אצלו. משהו תוקע אותי מלעשות את זה. חשבתי שיועצת תעסוקתית תעזור במיוחד בקטע הזה של למצוא מה אני רוצה לעשות, לא רק בקטע של איך להציג את עצמי כדי להתקבל לעבודות כשהשאלה אילו עבודות היא פחות רלוונטית. אני מפחד לשלוח קורות חיים ולהתקבל לעבודה שאני לא אוהב וגם בה להיתקע ליותר מדי זמן. הפסיכולוג שלי מאידך אמר לי לאחרונה שאני צריך להתנסות יותר ושתוך כדי אני גם אלמד איך לחלץ את עצמי יותר טוב ממצבים כאלה שאני חש תקוע. אבל כבר התחיל הסמסטר ואני מרגיש שזה אולי לא הזמן האידיאלי להתחיל בהתנסויות הללו.
מה עוד היה לי השנה? עברתי דירה שוב, עם ההורים, עדיין. זה היה לא צפוי, מסתבר שבעל הדירה הקודמת עשה איזה מהלך מלוכלך והחליט למכור את הדירה ולאלץ אותנו לחפש דירה חדשה, למרות שכשההורים שלנו חתמו על הדירה הוא אמר להם שהם יכולים להיות רגועים ושהוא מצפה לחזור לדירה הזאת בעצמו בעוד עשור בערך. אבא שלי מאוד כעס על המהלך הזה שעשה, מה גם שאבא שלי נהיה מתווך נדל"ן אבל בעל הדירה החליט בכוונה ללכת על חברת תיווך אחרת משל אבא שלי כי כביכול לא סמך עליו כאילו יחבל בעסקה או משהו במקום לסמוך שאשכרה ישיג את העסקה הכי טובה כי יש לו אינטרס לכך. והיו לבעל הדירה עוד כל מיני בקשות מוגזמות מההורים שלי, הם עשו שיפוצים מסוימים בדירה עם הכניסה והוא רצה לשפץ כדי להחזיר אותה לקדמותה (לדעתי דברים שפשוט יהפכו אותה לפחות טובה משמעותית), אחרי שעזבנו הוא כעס כביכול שלא ניקינו למרות שכן ניקינו, כל מיני התקטננויות כאלו. אבא שלי קילל אותו כל כך. אז במאי-יוני הגיעו כל מיני אנשים לראות את הדירה ואנחנו הלכנו לראות דירות בעצמנו. לדעתי ועם ניסיוני עוד בדירה הראשונה שעזבנו (שזה היה סך הכל בזמן הקורונה, לא כזה ממזמן) שבה גדלתי והייתי מאוד סנטימנטלי כלפיה, כשבאים אנשים לראות את הדירה שלך כל שני וחמישי זו אחת התחושות הפחות נעימות של חדירה לפרטיות (כמובן יש דברים יותר נוראיים, זה מאוד "בעיית עולם ראשון" שכזו). מה גם שמאוד אהבתי את הדירה הקודמת. הייתי סנטימנטלי מאוד לדירה הראשונה, זו שגדלתי בה, הדירה הקודמת, השנייה, הייתה יחסית דומה לה ועם גינה קטנה יותר אבל בתכלס נראה לי מתוכננת קצת יותר טוב ועם מרחב סלון קצת יותר גדול והחדר שבו הייתי היה יותר גדול אז מאוד אהבתי אותה והייתי שמח לגור בה עוד. אבל הייתה עוד סיבה שהטריד אותי לעבור שוב דירה. זה דבר אחד לעבור דירה עם ההורים בגיל 23 כשאני רק מתחיל לימודי תואר ראשון, בזמן קורונה, דירה שנייה שאני גר בה (שאני זוכר לפחות) בסך הכל, כשאח שלי (אמנם לאחר שנה ומשהו בערך) חזר לגור איתנו לזמן מה בעוד הוא עובד על התזה ומחפש עבודה. זה כבר דבר אחר לעבור דירה עם ההורים בגיל 26, לקראת סוף התואר, כשהאח מנצל את ההזדמנות ומחפש ומוצא בעצמו דירה לעבור אליה עם זוגתו, כשלי עדיין אין אופק. זה מרגיש לי ממש כישלון מצדי. אמרתי לעצמי כבר זמן מה שבגיל 25 אעבור דירה, לא אגור עם ההורים. למה? כי זה הגיל ששני האחים שלי עזבו את הבית. כן אחד חזר לשנה, אבל בשנה הזו הוא עשה דברים משמעותיים, עכשיו הוא עובד בחברה שמכניסה לו בחודש סכום שאני עשיתי בעבודה הגרועה הקודמת שלי כמעט בשנה. אז מילא אם הייתי ממשיך לגור איתם גם גיל 26-27 באותה דירה, אבל סוף סוף לעבור דירה בגיל הזה ושזה עדיין יהיה עם ההורים? מרגיש לי קצת פתטי. למרות שאני יודע שמחירי הדירות מאוד גבוהים עכשיו ורוב החברים שלי במצב דומה גם אם להם יש מטרות מאוד ברורות בחיים ושאני רואה אותם פועלים להשיג אותן כך שזה עניין שלא רק קשור לתקיעות האישית שלי אלא למצב הכלכלי הכללי בחברה, אבל אני עדיין חש דיי מאוכזב מעצמי. לבסוף עברנו דירה שוב בתוך העיר, אפילו בערך על אותו קו של שתי הדירות הקודמות. נכנסתי לחדר דיי משונה, צורת משושה קצת מוזר (בעצם בתכלס מתומן, תחיו באשליות) והצלחתי איכשהו לעצב אותו בצורה דיי יצירתית ונוחה. קומה שלישית כך שאין יותר גינה, אבל יש שתי מרפסות קטנות, החתולה נאלצת להסתדר, חוזרת לחול חתולים המסורתי . עכשיו היא מייללת הרבה, לא נראה לי זה קשור לחול, נראה לי שהיא סתם רוצה יותר צומי לעת זקנה. מעבר הדירה היה ממש כשהייתי בחו"ל שוב כך שזה היה דיי משונה; ארזתי את חפציי + מזוודה בדירה אחת, וחזרתי לפתע לדירה אחרת כשחפציי עוד בארגזים.
אז זה מוביל אותי כעת לנושא האחרון - נקודת האור, מספר חודשי הקיץ של 2023 שהיו דווקא חיוביים להפליא. סיימתי סמסטר ב' שנה ג', קיבלתי ציונים טובים במבחנים, עבודת סיום אחת עשיתי לפני הטיסה לחו"ל, גם בה קיבלתי ציון טוב, עבודה אחרת היו לי עוד חודשים להשלים, אז אותה דחיתי דיי הרבה וסיימתי רק לאחרונה כי גם זו נדחתה בגלל המלחמה. באביב חבריי הציעו לי להצטרף אליהם לקראוון אורקסטרה, תוכנית מוזיקלית המשלבת מוזיקאים צעירים מישראל ומגרמניה כשלבסוף מופיעים בגרמניה. אז הצעתי את עצמי לתוכנית הזאת בתור זמר והתקבלתי. במקביל נפגשתי לראשונה עם שולטת מהאתר וזה היה מאוד נחמד ומרגש. ראינו סרט והיא הייתה מקסימה ומפתה ועם ריח נפלא. בנוסף קצת לפני שהתחיל הפרוייקט נהיה לי באופן דיי פתאומי קטע עם ידידה שהתכתבי עמה זמן מה. לא זו שהתכתבי עמה בזמן שהייתי בלונדון, זו א-מינית (אגב מתישהו התוודיתי בפניה על ההעדפות המיניות שלי ואמרתי לה שאני כותב באתר והיא התלהבה ופתחה משתמש בעצמה מתוך סקרנות) וגרה רחוק. אחת אחרת שגרה גם ברעננה ונראית דיי טוב והכרתי אותה גם בקיופיד אבל נהיינו ידידים איכשהו, למעשה עוד הכרתי אותה קודם מכל מיני קבוצות פייסבוק של גיקים, מחזות זמר וכו'. היא מאוד חסרת טאקט, יש לנו הרבה דימיון אבל אנחנו גם לא מתאימים בשיט בתכלס והיא גם מאוד מודעת לכך. היא רצתה מאוד ללכת לסרט בארבי (ברמה שהיא עשתה קעקוע בארבי, סופר אימפולסיבית) וחברים שלה הבריזו לה או משהו והיא התבאסה אז הצעתי ללכת איתה והיא ראתה את זה כדבר מאוד מקסים ובסוף הערב התנשקנו. אחר כך היה לי משהו משפחתי אך תוך כדי התכתבי עמה והיא כתבה לי שהיא מוצאת אותי מושך וכתבתי לה שאני מוצא אותה מושכת וכתבתי לה שאנחנו לא מתאימים והיא כתבה שהיא מכירה בזה. אז פשוט באתי אליה באותו הלילה, נסענו לפרדס, מקום שאין אנשים והלכנו על זה. התחיל מקסים, המשיך... פחות. לא הלך לי. דיי כי היא לא שולטת, בכלל. וזה פשוט לא עובד לי. חשבתי שאולי יעבוד, לא עבד. ניסיתי ממש להבהיר לה שזו באמת לא היא, זה אני ויש לי זין טיפש שעומד רק לשולטות, זו הייתה התוודות מביכה מאוד אבל נחוצה כדי שלא ירד לה הערך העצמי, כי זאת לגמרי אשמתי, אבל נראה לי לצערי שלמרות המבוכה הרבה זה עדיין לא עזר והיא עדיין לקחה את זה אישית במידה מסוימת. המשכנו להיות ידידים, המעטתי לכתוב קצת אחר כך אבל בהמשך חזרנו להתכתב דיי כרגיל.
אבל אז הגיע הפרוייקט וזה היה שיא השנה מבחינתי. בהתחלה הגרמנים הגיעו לארץ, התאמנו בחיפה. חבריי החליטו להישאר לאותו שבוע בקיבוץ ליד חיפה אז הצטרפתי אליהם. השירים מכל מיני תרבויות ובכל מיני שפות - יידיש, קורדית, ערבית, יוונית... הגיעו הרבה גרמניות יפות, אך ספוילר - לא היה קטע עם אף אחת מהן לצערי. ביום חופש אחד בארץ חברים שלי החליטו לקחת כמה מן הגרמניות לטיול ביעדים האהובים עליהם - המבורגר כביש 90 ויקב ברמת הגולן. היה חם כמו סאונה. בגרמניה רוב הזמן היינו בוויימאר, עיר שקטה, לא גדולה, מוכרת בתור המקום בו כוננו את "רפובליקת ויימאר", אבל היא לא מיוחדת במיוחד מלבד העובדה ההיסטורית הזו ועוד כמה. אבל היא כן מאוד יפה. באירופה בכל עיר אפילו קטנה יש להם איזה square מרשים. למה אצלנו אין כאלו squares? למה לוויימאר יש square יפה ולרעננה אין? ביום חופש אחד בגרמניה נסענו דרומה לבוואריה, טיפסנו על הר, אכלנו רגל חזיר ועוגות טעימות, ראינו כנסיות יפות והייתה חברה טובה, תענוג. ביום חופש אחר נסענו לארפורט, שהיא גם לא גדולה, אבל לפחות יותר גדולה מוויימאר וקרובה. רוב הזמן היה חזרות. לבסוף היו ארבע הופעות, בוויימאר, ארפורט, לייפציג ו... עוד עיר ששכחתי... אבל יפה! הכל פאקינג יפה שם! היה נחמד מאוד להיות בחברת הגרמניות גם אם לא התפתח שום דבר. לפחות לאחת מהן אני יכול לקרוא ידידה והתכתבתי עמה מאז 7 באוקטובר והיא מאוד תומכת בנו. הייתה גם ישראלית מחיפה שגם עמה היתה לי לא מעט כימיה ומשיכה, אולם, לחלוטין יש לה חבר אז זה באסה. אחד החברים עמם טסתי, טס עצמו לסמסטר בברקלי, בבוסטון, זמן קצר מאוחר יותר. מוזיקאי מחונן ואחלה בנאדם בכללי. הוא חזר לפני מספר שבועות ארצה על מנת להצטרף למילואים בשריון. הוא נכנס ממש לעומק הבוץ, באמת גיבור. דיי מלחיץ אבל הוא משרה תחושת ביטחון של "אני יודע מה אני עושה", אז אני בוטח שעוד ניפגש לאכול המבורגר בתקווה עוד לפני שיחזור לברקלי.
הקונצרטים היו דיי כיפיים, דאגו שלכל אחד יהיה סולו מתישהו, לי היה סולו בשיר יידיש ודאגתי להרשים את הקהל ואת שאר המקהלה בפומפוזיות. אחרי שהסתיימו הקונצרטים היו לנו עוד כמה ימים בוויימאר, הייתה איזו סדנה מוזיקלית כזאת "מחוץ לקופסה", דיי היפית כזאת של לאלתר מוזיקה בכל דרך אפשרית. היא לא הייתה הכי מלהיבה אבל בכל מקרה בעיקר נשארנו כדי להישאר בגרמניה ועם האנשים הללו, עשינו מתישהו פיקניק ואז החשיך וירד גשם אז רצנו והלכנו לאיזה בר ג'אז מסריח מסיגריות. בערב אחר עשינו פיקניק באיזור אחר ואחד התלמידים הגרמניים, שלמעשה היה סיני קוויר מהואנג-ג'ונג ששר בקול מצו-סופרן שהיה ביישן תחילה אך מאוד נפתח בהמשך, הכין לנו אוכל ביתי טעים. דווקא אז השמים היו בהירים וכשהחשיך ראינו המון כוכבים נופלים. אבל מי שעמדה לידי לא נישקה אותי אז כוכבים נופלים לא באמת מגשימים משאלות. כן, כמובן שהתבאסתי שעם כל הזמן שהייתי שם וכל כך הרבה בנות יפות ומקסימות ששמתי עליהן עין, עדיין לא הצלחתי לעשות אף מהלך, ליצור קשר מעבר לידידותי, אבל אני עדיין זוכר מאוד את שלושת השבועות הללו מאוד לטובה. ובקונטרסט עם לונדון, כשהייתי בגרמניה גם עם חברים טובים מבית וגם עם חברה גרמנית טובה, זה היה הרבה יותר מהנה, רחוק מאותה תחושת בדידות תהומית שהייתה לי בלונדון.
כשחזרתי, כאמור לבית אחר, חזר הקשר עם אותה שולטת מהאתר. ראינו שוב סרט וגם נפגשנו אצלה (ועשיתי קצת מטלות בית עבורה) ולבסוף אף הלכנו יחד לפמדום, פעם ראשונה שלי במסיבה מסוג כזה. היה לי קצת קשה, אני מאוד לא רגיל למראות מסוימים שראיתי שם. היא עפה עליי על איך שהתלבשתי לשם עם ווסט ועניבה, מראה מתוקתק, העלתה לי את הביטחון, שבדרך כלל ברצפה. לי זה היה תענוג אפילו לנשק את ידה. אך אני בעיקר זוכר לטובה את הלילה הקודם (זה היה באותו ערב בעצם או לילה קודם?) בו ראינו סרט בדירה שלה והיא שכבה עליי פיזית והקניטה אותי והיה לה ריח משכר כזה, זה היה תענוג. להחזיק אותה, להיות כל כך קרוב אליה. כל מה שאני רוצה בתכלס זה מישהי להתחבק איתה ולראות איתה סרט. אחרי המסיבה נפגשנו עוד פעם אחת, אבל אז היא גילתה שכתבתי כאן על המסיבה וששיתפתי יותר מדי ומבלי שביקשתי ממנה אישור, אז היא כעסה מאוד ובזה דיי נגמר הקשר לדאבוני. למרות שהתנצלתי מקרב לב וערכתי את הפוסט ומחקתי את הדברים שלא הייתי צריך לשתף מראש ושאני מקווה שאנחנו ביחסים טובים בכללי, גם אם אני מבין שאני לא אהיה נשלט שלה. כנראה לא היינו כל כך מתאימים בכל מקרה מלבד היותנו נשלט ושולטת, אבל עדיין אני מרגיש רע שזה היה באופן הזה ושאכזבתי אותה.
מלבד זאת בשבועות לאחר מכן נכנסתי לצ'אט באתר דיי הרבה ומתישהו מישהי שראתה אותי אז במסיבה כתבה לי ומפה לשם נהייתי נהג שלה, בספטמבר בעיקר. רוב הזמן הייתי פשוט נהג שלה וזהו. אבל דיברנו והיא מאוד מקסימה. הרגשתי שהיא לאט לאט מפתה אותי למלכודת הדבש שלה. התנגדתי ברמה מסוימת כי הבנתי שהיא נשואה ושבעלה לא מודע לעניין. מבחינתה זה לא משנה. יש לה כבר הרבה עבדים, אני אחד ממניין. עדיין, אני לא יודע איך אני מרגיש בנוגע לזה שהיא עושה את זה כשהוא לא יודע. המשכתי להסיע אותה מדי פעם אבל אמרתי לה שלא אסכים למשהו מיני כל עוד בן זוגה לא מודע לכך. היא לקחה זאת בהבנה אבל הייתה לי תחושה שהיא חייכה פנימה ותהתה כמה מהר תצליח לפתות אותי ללכת נגד העקרונות שלי. הכי רחוק שהגענו היה סעודה במסעדה איטלקית ולאחר מכן עשיתי לה מסאז' ברגליים בפארק. אני חושש, האם זה היה רחוק מדי? האם זה אינטימי מדי? האם מסאז' ברגליים זה רק מסאז' ברגליים? מזכיר את הדיון של ג'ולז ווינסנט בתחילת ספרות זולה. בכל מקרה זה נקטע כמו הכל באוקטובר. אם אני זוכר נכון ממש ביום חמישי קודם לכן היא תיכננה להיפגש עמי, נפגשתי אז עם חברים אבל היא שכנעה אותי שאפשר להיפגש בשעה מאוחרת ושאעשה לה מסאז'. הבעתי חשש מסוים אבל היא דאגה להרגיע אותו. אני חושב שהיא ממש ניסתה לפתות אותי כמו גברת רובינסון. אך מפאת השעה המאוחרת היא דווקא כתבה לי שהיא נרדמת אז הבנתי למעשה שלא אצטרך להגיע. בכל מקרה ניסיתי כן להגיע, אבל אז ראיתי שהיא לא עונה אז חזרתי הביתה. בתחילת המלחמה עוד כתבתי לה, הבעתי דאגה כשראיתי שנפלו טילים בעיר שלה, אבל בשלב מסוים כבר היו נפילות בכל כך הרבה ערים אז אולי זה קצת מגוחך להביע כל פעם דאגה על כך, מה גם שהיא גרה בעיר גדולה אז הסיכוי שנפילה בעיר שלה = נפילה בבית שלה או סמוך אליו הוא דיי קלוש. עדיין רציתי להראות אכפתיות. אבל למעשה כבר לא התכתבנו זמן מה, אולי זה עדיף.
הייתה עוד מישהי שדיברתי איתה מהצ'אט באתר (אולי בעצם הגיע הזמן שאחזור אליו אחרי שלא הייתי בו מאוקטובר). דיברנו בטלפון בכיפור (כן חבורת כופרים). המשכנו להתכתב בטלגרם עוד זמן מה. היא בניגוד לאחרות שדיברתי עמן, בגיל שלי, והיא פנויה מהבנתי, כך שמערכת יחסים עמה הרבה יותר הגיונית. והיא נראית טוב בקטע מוגזםםםם. ברמה שאני לא מאמין שהיא מתכתבת איתי. אז אני מנסה להרשים אותה. שולח לה קטעי אקפלה שלי. כי זה הדבר היחידי בערך שאני יכול להרשים בו, בשירה. היא אוהבת את זה. אבל היא גם יודעת לשיר, גם לרקוד ומספיק תמונה של הפנים שלה שהיא מוחקת אחרי שנייה ואני בכיס שלה. אז לפעמים אנחנו מתכתבים הרבה, ניסיתי להציע לה לצאת כמה פעמים. היא לא אמרה לא, אבל לפעמים היא דיי מתעלמת ממני לזמן ממושך. וכנראה מסיבות מוצדקות, קורים לה דברים בחיים. עדיין, אני מנסה. הלוואי עליי אם היא תסכים לצאת איתי ואם אצליח להרשים אותה איכשהו.
אני מרגיש קצת לפעמים כאילו בכל רגע נתון I juggle about 5 crushes. הייתי בשיעור עם מישהי יפה ודיברתי איתה, אני רואה סטוריז של מישהי יפה שהתחלתי איתה פעם והיא לא אמרה לי לא, ראיתי שוב באוניברסיטה ידידה מהכיתה שלי בתיכון והיא הייתה כל כך יפה ובא לי אותה כל כך... אז אני מפנטז על מערכות יחסים ועושה אידיאליזציה בראש למספר נשים שונות כאילו יהיו המושלמות עבורי וחושב כבר על מחוות רומנטיות, כשאף פעם פשוט לא קורה עם אף אחת כלום, אפילו לא התחלתי. ברצינות זה מוגזם.
אז לפחות הקיץ, שאני מכיל גם על ספטמבר ולמעשה עד 6 באוקטובר אומר, היה לחלוטין נקודת אור ב-2023. חופשה טובה, חזרה לשירה, שזה מקום בו אני יכול להרשים אנשים, להרגיש יותר בטוח בעצמי, מפגש סוף סוף עם נשים שהחמיאו לי על המראה שהעלו לי את הביטחון אחרי שנים שחשתי ברצפה ומכוער ולא מצליח כלום. חוויות לפחות קרובות למשהו מיני. עדיין הייתי בעבודה שאני לא אוהב אך ניסיתי לפחות לתכנן לעבוד באופן שונה שיותר יתאים לי, שיותר יספק אותי לטווח הארוך, הבוס הזה לדאבוני קצת היה מניאק בקשר לזה אך לתקופה מסוימת הייתה לי תקווה מסוימת שאצליח להוציא מזה עסקה טובה עבורי, אלו היו חודשים שפחות דאגתי ללימודים, קיבלתי ציונים טובים. וגם יצא אופנהיימר שהיה אחלה סרט. הכל השתנה מהר מאוד אך עכשיו כשחזרתי ללימודים אז אולי אצליח לחזור לעצמי של לפני כמה חודשים. אולי אצליח סוף סוף להתחיל עם מישהי מהלימודים? אולי אצליח סוף סוף למצוא את מקומי? התנדבתי לאיזה פרוייקט שירה שראיתי איפהשהו שמשלמים עליו, כך שזו לא באמת התנדבות. עדיין לא הלכתי לחזרה וייתכן שזה איזה משהו מאוד דתי כזה שפחות אתחבר אליו אז עוד נחיה ונראה מה יהיה עם זה, אבל אולי השירה זה יותר המקום שלי באמת? אולי סוף סוף אצליח לא לדחות מטלות ללימודים עד אינסוף כי זה יהיה דיי אינפנטילי לדחות 3 עבודות סמינר בו זמנית. או אולי זה הכל חלומות בהקיץ והכל יתחרבן כמו תמיד.
נחיה ונראה. למרות שמסתבר שאפילו להגיד "נחיה" זו אולי הערכה אופטימית מדי.
הנה קטע ביידיש ששרתי בו סולו למרות שלא ממש רואים אותי בסרטון
לפני 3 שנים. יום ראשון, 19 בנובמבר 2023 בשעה 14:11
אני מרגיש תקוע, קפוא במקום.
התפטרתי מהעבודה קצת אחרי תחילת המלחמה. הרבה זמן שהרגשתי לא מרוצה בעבודה הזו והיא במילא הכניסה לי מעט מאוד. משכורת על סף מינימום במתכונת מספר משמרות בשבוע, ממש לא היה שווה את זה יחסית ללחץ שזה גרם לי להרגיש. התלבטתי אם יש לי עוד אופק שם, לעשות דברים שונים, אבל עם תחילת המלחמה ידעתי ישר שזה לא יקרה והלחץ עלה לרמה של 1000%, לפחות עבורי, בנפשי. אז התפטרתי.
שבוע לאחר מכן ניסיתי כל מיני התנדבויות. לא הרגשתי משמעותי במיוחד אבל לפחות ניסיתי. אחר כך השתקעתי קצת בהתנדבות מהבית, משהו שקשור למערך ההסברה, אבל משהו טכני כזה. אני לא עושה בעצמי תוכן וגם משתדל לא להיכנס לוויכוחים בתגובות. זה עושה לי רע. אתמול עשיתי את זה ואחר כך התקשיתי לישון ואני עדיין חש לחץ. כי מתחיל ויכוח והצד השני מתעלם ממה שכתבתי או מעוות את דבריי ותמיד יוצא מנקודת מבט אנטישמית, גם אם מוסווית טוב-טוב מאחורי דעות פסודו-אינטלקטואליות. ואני יודע שהוויכוח לא ייגמר אבל מקווה שכן. אם אני כותב משהו אחרון אז אחר כך אני כל הזמן בחשש של מה הצד השני יכתוב לי, כי ברור שהוא לא יקבל את זה, לא משנה כמה הגיוני אני מציג את זה, כי נקודת המוצא שלו הוא שאנחנו רעים, אז אם כתבתי משהו שנשמע חס וחלילה הגיוני זה כנראה שקר, או סילוף העובדות, או לא יודע מה שיגיד כדי להצדיק את עצמו. ואם אני לא כותב אחרון אז בעצם ויתרתי לשקרים שלו. אבל בכללי אני אדם שמאוד לא אוהב עימותים ונמנע מהם בכל מאודי, אז להיכנס לוויכוח כזה, גם כשאני יודע שאני צודק לגמרי, עדיין עושה לי רע ודיכאון וחרדות.
בכל מקרה אז גם בהתנדבות הזו בהסברה כבר ירד הקצב יחסית. רוב היום אני כבר פשוט בהעברת הזמן. יש ימים שבהם אני יותר אפקטיבי בזה, לפחות עושה דברים קצת מגוונים, רואה סרט שרציתי לראות הרבה זמן, נכנס לשיעור העשרה בזום שארגנו באוניברסיטה, לפעמים אני נפגש עם חברים שחוזרים ממילואים. ימים אחרים אני פשוט יותר מדי על החדשות ורשתות חברתיות. ובינתיים לא היו חדשות טובות הרבה זמן אז זה רק משאיר בדיכאון. למרות שלצפות בתכני הסברה כן עוזר לי קצת, גורם לי להרגיש פחות לבד, שאנחנו לא משוגעים, לאור הגזלייטינג המשוגע שעושים לנו בעולם.
האירועים שקרו מספיק מדכאים, אבל השנאה בעולם, זה ממש דוקר את ליבי, גורם להרגשה כל כך מנוכרת ובודדה. פשוט שיגעון. הפרופוגנדה צלחה. פאקינג פרופוגנדה סובייטית מזוייפת מלפני עשרות שנים שחזרו עליה מיליון פעם ומצאה את הזמן והמקום שלה באקלים הפוליטי-חברתי-כלכלי של היום בעולם המערבי ונגעה להם בול בנקודה והצליחה בקנה מידה לא נורמלי. באמת לא נורמלי, ממש משוגע, ליטרלי. קווירים בעד בן לאדן. דברים חסרי כל היגיון. ומלאי אנטישמיות. רמת אמינות = היהודים הסוציאליסטים/קפיטליסטים (מה שאתם שונאים יותר) תקעו סכין בגב האומה הגרמנית ובגללם הפסדנו במלחמה הגדולה! עובדות לא משנות, זה מרגיש נכון. ולקדם נרטיב שמושתת בבסיסו על מחיקת הלגיטימיות שלנו לקיום לא יקדם כלום ולא יציל אף אחד, בא לי לצרוח את זה אבל גם זה לא בדיוק יעזור בכלום. זו אידיאולוגיה שבאמת מונעת יותר משנאה מאשר מאכפתיות כנה לזכויות אדם או למיעוט כזה או אחר. אם לא משנאה אז פשוט מבורות מוחלטת.
אז אני לא עובד וכבר פחות מתנדב, ההורים רוצים שאחפש עבודה, רבתי עם אבא שלי על זה לפני שבוע-שבועיים. לא ממש על זה, התחלנו לדבר על זה ואז נהיה ריב על הריב עצמו. לאבא שלי יש גישה דיי מחורבנת לשיחות אישיות. האבסורד הוא שיום קודם לכן דיברתי עם אמא שלי על אותו נושא ולה יש גישה הרבה יותר רגישה לשיחות כאלה והייתה שיחה מועילה. ויום אחר כך הוא בא אליי ומתחיל ויכוח דיי מעליב. אחר כך נפגשתי עם חבר ודיברתי איתו על זה, הוא גם מסכים שכדאי לי לפחות להתחיל לחפש עבודה, להסתכל מה יש, גם אם לא ישר להציע את עצמי. עם העבודה הקודמת שלי למעשה פשוט הסכמתי למקום הראשון שחזר אליי לאחר ששלחתי קורות חיים. הרגשתי בדיעבד שזו הייתה טעות, אז אני לא רוצה לחזור על זה. אז אני דיי בררן. בנוסף, אני עוד סטודנט, לקראת סמסטר אחרון. אולם, כעת פשוט ממשיכים לדחות את הסמסטר, אבל הוא אמור להתחיל מתישהו. אז גם זה מגביל מבחינת עבודה אופציונלית וגם נותן לי סיבה לא לקפוץ על עבודה, אלא אם היא באמת גמישה. למרות שהאחרונה הייתה גמישה ועדיין לא אהבתי אותה. אז אני מסתכל קצת על עבודות, יש לי כמה טאבים שנשארו פתוחים על דברים שעשויים לעניין אותי, אבל עדיין לא שלחתי קורות חיים לאף מקום, עדיין יש בי חשש. אולי אני צריך להתחיל מלעדכן בכלל קורות חיים, בעקבות ההתפטרות ממקום העבודה האחרון לאחר למעלה משנה שם.
גם יש לי פרוסמינר לכתוב, גם מועד ההגשה שלו נדחה אז בעיקרון יש לי עוד לא מעט זמן להגיש אותו, אבל כדאי לי כבר להתחיל לעבוד עליו ברצינות. אך כשחזרתי לעבוד עליו סוף סוף, הרגשתי שוב, תקוע. לבסוף אזרתי אומץ ויצרתי קשר עם המתרגל שלי. עשינו היום זום ואמרתי לו על הבעיות שאני מרגיש עם העבודה, לא כל הבעיות כל כך אקדמיות, חלקן דיי רגשיות-נפשיות. למשל, הכעס שלי על מוסד האקדמיה לאור מה שאנחנו רואים בעיקר בארצות הברית. כתבים מסוימים שעסקנו בהם בקורס ואצטרך כנראה לעסוק בהם בעבודה מאוד מייצגים עבורי את ההגות, הרעיונות, שהולידו, או לכל הפחות השפיעו במידה רבה, על הלך הרוח, האידיאולוגיה, שבבסיס המחשבה שנטמעה אצל אותם סטודנטים ואף פרופסורים באקדמיה בחו"ל, שהפכו פשוט לאנטישמים בשם איזה "מאבק לצדק", שוב העובדות רק מפריעות לנרטיב. מה זה עובדות? מה זה אמת? הרי הכל סובייקטיבי, גם המוסר הוא סובייקטיבי, אם לוחמי החופש חשים שמוצדק עבורם לרצוח תינוק בשביל לקדם את המאבק שלהם, מי אנו שנשפוט אותם? אולי זה בעצם כן מוסרי?כמובן שזה פשטני לומר שמספר המאמרים הללו שקראנו בסמסטר אחראים לדפוס המחשבה הזה, יש שלל דברים שהביאו להלך הרוח הזה, אבל מבחינה מסוימת, דיי רגשית, כנראה לא רציונאלית במיוחד, המאמרים האלה שאצטרך לעסוק בהם והאנשים שכתבו אותם, מאוד מסמלים עבורי, בעיקר בצורת הכתיבה שלהם, את הדבר הזה. שפה גבוהה, מילים שמאבדות משמעות, כאילו המטרה היא להיות כמה שפחות מובן, לכתוב בצופן, שפשוטי העם לא יבינו. להפתעתי המתרגל הבין מאוד את התחושה הזאת שלי והוא מאוד עזר וייעץ לי אולי להתמקד בנושא אחר בעבודה ונראה מאוד מוכן לעזור לי עם זה. אולם, זה עדיין יהיה מאתגר, לבטח אם אחליט עכשיו באמת לשנות את מיקוד העבודה רק מספר שבועות לפני ההגשה, כאשר היו לי חודשים רבים מאז סיום הסמסטר הקודם למעשה לעבוד על הפרוסמינר. אולי אם הייתי פחות דוחה את תחילת העבודה, בתחילת אוקטובר כבר הייתי יכול להיות מאוד קרוב לסיומה ואז הייתי פחות מתקשה לחזור ולסיימה.
אני עדיין חושב על פוליטיקה והמלחמה והסכסוך כל היום, כל מה שאני עושה, גם אם אראה סרט לא קשור, גם אם אהיה עם חברים, אפילו באמצע שאני מאונן, פתאום תפלוש מחשבה, ויכוח על הסכסוך בראש שלי, מחשבה מייאשת על המצב. הלב פועם, אני חש חרדה, או פחד? אני לא סגור עדיין על ההבדל. אני נהיה מודע לנשימות שלי ואז הן נהיות לא שוויוניות. וזה כל הזמן, אני מתקשה לישון, אפילו שלא נפגע למזלי הרב אף אחד מהמשפחה שלי או אף חבר קרוב. חלק מחבריי במילואים אבל לא אמורים להיות בסכנה. כן היו בני שכבה מהתיכון שלי שלא היו כה ברי מזל כמוני, בשבוע הראשון הייתי בהלוויה של אחד, לא מישהו שהכרתי קרוב, היו לי אינטראקציות עמו בחטיבה, אבל עדיין, בן 26, זה לא אמור לקרות. הכל מדכא.
אני חש אשמה אם אהיה יותר מדי באסקפיזם, למרות שגם אם אהיה יותר מדי באסקפיזם, המחשבות נשארות, אז אולי זה לא באמת אסקפיזם. אני חש בחילה, מרגיש שזה תוצר לוואי מוזר של... להיות בלחץ כללי מתמיד למשך ימים. מנגד אני לא ממש מצליח לאגור אומץ, או אולי לא אומץ - החלטיות, ביטחון עצמי בסיסי כזה, בשביל לשלוח קורות חיים למקום עבודה, להמשיך לנסות התנדבויות, לשעוט על העבודה לאוניברסיטה כך שאוכל לסיים אותה או את רובה עד תחילת דצמבר כבר ושזו תהיה דאגה אחת מאחוריי, או אפילו לחזור במלוא המרץ לתחביבים קודמים שלי מבלי לחשוב כל היום על דברים אחרים - למשל להשתמש בזמן הפנוי בכדי להמשיך בלימודי האיטלקית שלי, יותר מדואלינגו ביום, או לשיר ולנגן יותר, לכתוב, או אפילו כן לראות יותר סרטים וסדרות שהיו לי ברשימה הרבה זמן מבלי לחוש אשמה על כך, או צורך להסתכל בטלפון כל כמה דקות, או אפילו שעות.
ואני ממש רוצה מישהי שתחבק אותי ולחבק אותה ולחוש חום וקרבה, אני מרגיש מאוד בודד. כרגע קר ותקוע. אני מרגיש מאוד רחוק מכך.
אני מקווה שבפעם הבאה שאכתוב כאן כבר אחוש יותר טוב ושנהיה כולנו במצב יותר טוב.
טוב היה לי סופ"ש עמוס חוויות אז הגיע הזמן שאכתוב אותן.
אך אתחיל עוד קודם. חזרתי מחו"ל ולא דיברתי עם המלכה זמן מה. איני יודע אם לקרוא לה המלכה שלי, שכן לא ממש קבענו הגדרות כאלו. פגשתי אותה פעמיים בסופ"ש אחד בערך שבוע לפני הפרויקט כמדומני, אולי קצת יותר. לאחר מכן התכתבנו ונראה שהיא קצת דוחה אותי. היא לא מעוניינת במערכת יחסים, שזה דיי הגיוני שכן יש בינינו קצת פער גילאים ואנו במקומות קצת שונים בחיים וגם אנחנו כנראה לא מספיק מתאימים בדברים אחרים. היא גם אמרה לי שאני לא מוכן באמת להיות עבד שלה, שכן היא דורשת שעבוד טוטאלי וזו אמנם פנטזיה שלי, אבל זה גם מלחיץ אותי, אני אדם דיי חרדתי, לאבד שליטה לגמרי זה מפחיד. גם בכללי אני כנראה לא יכולה להשביע את רעבונה מבחינת בדס"מ, שכן היא באמת סדיסטית ואני לא ממש מזוכיסט, למען האמת אני דיי רגיש, כשהיא הכאיבה לי רק קצת זה היה דיי הרבה בשבילי, רעיונית הייתי רוצה להצליח להכיל כאב בשבילה, אבל פיזית זה קשה מדי עבורי. היא מוצאת אותי מושך, שזה מחמיא לי, אך היא גם לא רוצה להיות אימפולסיבית ולפעול רק מהבטן. אז לאן ממשיכים מכאן? איני יודע, אנו לא מוגדרים, אך גם לא פתאום ניתקנו קשר לגמרי או החלטנו או שהיא החליטה לא לדבר או לא להיפגש. אותו סופ"ש עדיין היה חוויה טובה עבור שנינו, אני מרגיש שאני נשלט מאוד טבעי ושהיא שולטת מאוד טבעית, זה כמו הצדדים ההפוכים של שני מגנטים, יש נטייה טבעית להימשך. אז הרגשתי קצת שהאופציות נשארו פתוחות וסגורות יחדיו.
אז לאחר שחזרתי מחו"ל ובמיוחד כשראיתי שלמלכה היה יום הולדת, כתבתי לה, איחלתי לה מזל טוב וסיפרתי קצת על החוויות שלי מחו"ל. הרגשתי נינוחות מצדה אז יומיים לאחר מכן חשבתי לשאול אותה על מסיבת הפמדום של הסופ"ש. ראיתי שבפעם הראשונה מזה מלא זמן אהיה בבית ופנוי במוצ"ש. כמעט תמיד שמים לי משמרות במוצ"ש. וגם הרגשתי בשל סוף סוף לנסות ללכת למסיבה כזו, לראות מה קורה שם, לנסות אולי לחוות את זה. בנוסף, ראיתי שבסופ"ש יצא הסרט החדש של ליאם ניסן שהיא התלהבה מהטריילר שלו במפגש הראשון שלנו כשהלכנו לראות את משימה בלתי אפשרית 7. היא מתה על אקשן חסר מעצורים. ראיתי שזה קיבל דירוגים יחסית נמוכים, אבל לי לא שינה, רציתי ללכת לראות איתה סרט כדי ללכת לראות איתה סרט, לא עבור הסרט עצמו. אז ניסיתי לכתוב לה שוב, אבל היא קראה את הפוסט הקודם שלי שמסכם את חוויות חו"ל שבו כתבתי הרבה על הבנות שפגשתי שם ונראה שהיא לא מרוצה. במהרה היא הכניסה אותי מחדש למיינדסט של הנשלט שלה, היא עושה את זה כל כך בטבעיות. כתבתי לה שהיא מניפולטיבית, כאילו בקטע טוב, אני פשוט נמשך לרעיון הזה שיעשו לי מניפולציות באופן... לא בריא. אבל היא טענה שמה פתאום! שהיא טבעית ככה, זה לא מתוכנן. עדיין היא מצליחה לסובב אותי ממש בקלות ולגרום לי לשקול מילים ולהלל אותה. אז כן דיברנו על האורדורה ובסוף הזכרתי גם את הסרט של ליאם ניסן והיא התלהבה.
יום לאחר מכן, קמתי להודעה לא צפויה ממנה שהיא כתבה לי שהיא ברעננה לפרק זמן קצוב ושאני יכול לבוא לפגוש אותה. קמתי במהרה, התלבשתי, צחצחתי שיניים ויצאתי מהבית אפילו בלי לאכול. ראיתי שלא יהיה לי זמן רב לפגוש אותה, אבל הייתי מוכן רק לבוא לנשק את ידה וללכת. לקחתי אוטובוס אבל הוא לא לקח אותי כל הדרך ולא היה אוטובוס נוסף שייקח אותי את שאר הדרך או את חלקה בזמן הקרוב. היא כתבה לי לעזוב את זה, אבל אני כבר התחלתי לרוץ. היא כתבה לי לא לרוץ, אז הפסקתי, אבל עדיין הלכתי מהר, ראיתי שהדקות אוזלות. הגעתי קרוב אליה אבל טעיתי בפניה כנראה, היא התקשרה אליי וניסתה להבין מה קורה ובסוף הצלחתי להגיע אלייה והתחבקנו ונישקתי את ידה והרחתי את הריח המדהים שלה והיא כבר הייתה צריכה ללכת. קניתי קולה כדי לא למות מהתייבשות וישבתי כמה דקות ואז התחלתי לחזור הביתה. היא כתבה שאולי תוכל לפגוש אותי שוב באחת במקום אחר בעיר. אולם, הייתי צריך כבר לחזור הביתה. אני בדירה חדשה ולא היה לי ארון בחדר, אז אמרו שיגיעו להרכיב לי את הארון בין אחת לחמש. ביאס אותי רצח. לפחות כן הגיעו להרכיב אותו בזמן ועשו עבודה טובה. אבל כבר בשלב הזה לגמרי נכנסתי מחדש למיינדסט של הנשלט שלה. התרגשתי לפגוש אותה בשישי לסרט.
נפגשנו בשישי, בתחילת היום היא כתבה לי לקנות קצפת וסירופ שוקולד טבעוניים לקראת שבת, עשיתי זאת בהצלחה. אחים שלי לא הגיעו לארוחת שישי אז לא היה מה שייעכב אותי, אבל היא כתבה לי להגיע אליה רבע שעה לפני הסרט, היא גרה דיי קרוב לקולנוע. עדיין, רציתי להקדים ליתר ביטחון אם יהיו עיכובים בדרך. לא היו לי אבל באמצע הנסיעה קלטתי שלא שלחתי לה צילום מסך של הווייז כפי שהיא ביקשה אז נלחצתי. הגעתי עדיין כמה דקות לפני הזמן, אז ניסיתי להסתכל מהר על סרטון של איך לעשות פוט מסאז' טוב, תמיד כדאי להיות מוכנים. דקה או שתיים לפני הזמן המיועד כתבתי לה שאני שם, אבל היא לא הגיבה. עשר דקות לפני הסרט היא כתבה שהיא צריכה להוציא את הכלבה לטיול. יש לה כלבה חמודה, אבל אני ייקה לחוץ, אני מגיע בזמן לדברים, קשה לי עם איחורים, גם אמרתי לה את זה כשהיא יצאה. היא אמרה לי להירגע כי יש 20 דקות פרסומות, אמרתי שבבתי קולנוע שונים יש זמנים שונים, גם זכרתי שתכלס לסרט הקודם שראינו גם נכנסנו קצת באיחור ואז לא יצאנו בכזה עיכוב. היא אמרה שהיא מאחרת כרונית, שזה קשה לי כי אני מקדים כרוני, אני מרגיש את האיחור בדם שלי. אמרתי לה שהסרט הוא רק 90 דקות והיא הופתעה ושהוא קיבל ביקורות לא כל כך טובות והיא עוד יותר הופתעה. "זה ליאם ניסן, איך ביקורות לא טובות?" אז סיימנו עם הכלבה ויצאנו. הגענו כפי שציפיתי באיחור מה, אבל לא יותר מדי. רציתי גם שנגיע בזמן כדי שהיא תתלהב מהאולם. זה היה במובילנד ויש להם שם אולמות עם ספות, זה מאוד נחמד. בפעם שעברה היינו באולם רגיל אבל לאותו הערב הזמנתי באולם עם הכורסאות. זה כיף, כורסאות זוגיות כאלו, זה מאפשר קצת להתכרבל במהלך הסרט. וזה מה שעשינו מהחצי השני, אחרי שהפופקורן נגמר היא שמה את הראש עליי ומאוחר יותר גם את הרגליים והיא ידעה טוב מה היא עושה לי. זה היה מאוד נחמד. בסוף הסרט היא אמרה שהיא מבינה למה זה קיבל ביקורות שליליות. אני דיי נהניתי מהסרט, לא המציא את הגלגל, אבל סך הכל כיף. ועוד יותר נהניתי מלהיות שם איתה כשאנחנו מחובקים. חזרנו לרכב, לקח לנו זמן להבין איך מגיעים בכלל לחניון, יש שם מבנה דיי מטופש. בדרך היא אמרה לי כמובן להחזיק לה את הדברים. כשהגענו פתחתי לה את הדלת לפני שהלכתי להתיישב, אני ג'נטלמן. לפני שיצאנו מהקולנוע היא ראתה במסכים שם טריילר לנקודת שוויון 3. היא אמרה שהיא מתה על השניים הראשונים ושחייבים לראות את זה כשיוצא והופתעה כשאמרתי לה שלא ראיתי. היא אמרה לי שאני חייב לראות ושיש בנטפליקס. כשהגענו לבית שלה היא הזמינה אותי פנימה לראות את הסרט. זה מה שהיה חסר לי ביציאה הראשונה שלנו לקולנוע כשהייתי עצור מדי וחזרתי הביתה. עכשיו הרגשתי יותר פתוח ונכנסתי לבית שלה.
היא אמרה לי להוריד נעליים ולהתיישב לה על הספה, להישכב בעצם, ולמצוא את הסרט בנטפליקס. היא אמרה לי לקרוא בקול רם את שורת הפתיחה. ואז היא התיישבה עליי, כרכה את הרגליים שלי סביבה והתרפקה. ראינו ככה את הסרט. זה היה כל כך כיף, הריח שלה והמגע שלה. מדי פעם היא אמרה או עשתה דברים שרק גרמו לי לרצות למשוך אותה אפילו יותר קרוב אליי, להתחבק יותר הדוק. לא יודע למה אבל זה ריגש אותי בשלב מסוים, נתן לי הרגשה שאני לא לבד, כמעט דמעתי. רק רציתי להתחבק עמה יותר הדוק עד שלא יהיה רווח בין האטומים שלנו ואני אטמע בה. אני לא חושב שהיא הבינה כמה זה היה מיוחד בשבילי, היא פשוט המשיכה עם הקסם שלה והטיזינג. הגיעה דמות למסך והיא אמרה שזה קווין ספייסי, אמרתי שזה לא קווין ספייסי כי הוא לא... היה קווין ספייסי כאילו. זה סרט מ-2014 אז זה יכל להיות קווין ספייסי, עוד עבדו איתו בהוליווד, השחקן נראה דומה לקווין ספייסי, אבל אני ראיתי מלא סרטים עם קווין ספייסי, ממש אהבתי אותו לפני שידעתי על כל השיט הסודי שלו, וזה לא היה הוא. אז היא אמרה: "אתה אומר שאני טועה?" המלכה לעולם לא טועה. אבל כאילו, מה זה לעולם לא? אם היא אומרת משהו שאני יודע שהוא עובדתית לא נכון אני צריך להתעלם מהאמת עבור המלכה? זה דיי מטופש לא? אז היא נתנה לי מרפקים לזין עד שאני אגיד שזה קווין ספייסי, אבל נשארתי בשלי, אמרתי לה שאני פשוט אומר את האמת, אבל היא אמרה שזה לא קשור לאמת זה סתם האגו שלי ואז היא התרחקה ממני. בשלב מסוים רציתי לחזור לתחושה הקודמת, איך שהיה כשהיינו מחובקים, כי היא המשיכה לעשות לי טיזינג. אז ניסיתי להיות אקטיבי ולחבק אותה אבל היא לא נתנה לי. זה ביאס אותה. וחשבתי על מה שהיא אמרה שזה אגו והבנתי שיש בזה משהו, כי באמת מה חשוב לי להגיד שזה לא קווין ספייסי? אני כנראה עושה את זה כדי להפגין את "האינדיבידואלית המיוחדת" שלי. הזהות שלי הפכה להיות קשורה בין השאר בזה שאני אדם שאוהב קולנוע, אז אני יודע דברים על קולנוע ורוצה להפגין את הידע הזה, בין השאר על ידי זיהוי שחקנים ואיפה הם היו וכל זה. אז אני מניח שאולי רציתי הכרה ממנה על הידע שיש לי, להראות לה את הערך שלי. אבל לה זה לא משנה, לסתור את המלכה זה כאילו לנסות להתעלות עליה, זה לא מקובל, יש היררכיה ברורה. אז כשהשחקן הזה חזר למסך אמרתי "אה הנה קווין ספייסי" והיא ישר קפצה עליי בחזרה, שמחה שהצליחה לאלף אותי. התניה פשוטה, חיזוק שלילי, לקחת משהו שאני אוהב עד שאני מתנהג כפי שהיא רוצה. בשלב מסוים התחלתי לעשות לה מסאז' והיא כל הזמן דרשה יותר חזק. ממש רציתי להתאמץ בשבילה אבל היה קשה לתחזק את זה לאורך זמן בכוח שהיא רצתה. והיא דרשה גם שאתרכז בסרט כל הזמן או שהיא העביר אחורה עד שאתרכז. כשהיא שכבה עליי היא כל הזמן אמר לי לא להירדם. אמרתי לה ש-"אני לא נרדם המלכה". אני לא טיפוס שנרדם בסרטים. אני זוכר כשהייתי מזמין חברים אליי לראות סרט והם נרדמו, זה מעליב. כשנגמר הסרט (אחלה סרט) היא רצתה להמשיך לראות את הסרט הבא, אבל כבר היה שלוש בלילה בערך. היא שאלה אותי אם אני רוצה לישון שם. כמובן שרציתי, יכלתי להישאר מחובק אליה ככה לנצח, טוב אולי מדי פעם צריך כזה לאכול, לשתות, להתפנות וכל זה, אבל אם לא, לגמרי היתי נשאר מחובק לנצח. אבל אני גר עם ההורים ולקחתי את האוטו של אמא. אם אני לא בבית והאוטו לא שם הם בטח ידאגו. אפשר לכתוב לאמא שאני ישן בחוץ אבל אז זה מעלה עוד הרבה שאלות. הם יקלטו שהייתי עם בחורה וישאלו הרבה שאלות מביכות שאני לא רוצה לענות עליהן. אני לא אומר להם אפילו כשאני יוצא לדייטים, זה מביך אותי לדבר איתם על זה. אז הבנתי שאני צריך לקום כבר וללכת. אז נראה לי היא הוציאה שוב את הכלבה לטיול, התחבקנו חיבוק אחרון וחזרתי הביתה, היא אמרה לי לכתוב לה כשאני מגיע.
כתבתי לה כשהגעתי והמשכנו להתכתב עוד איזה שעתיים. התכתבנו על זה שהמלכה תמיד צודקת ושאני חייב תמיד להצדיק אותה גם אם היא אומרת משהו לא הגיוני כביכול. זה קווין ספייסי, הוא פשוט שחקן כל כך טוב שהוא נראה כמו שחקן אחר. היא התעכבה על זה כדי שאבין את ההיגיון מאחורי זה, הבנתי את זה כמשהו שירסן לי את האגו וישים את המלכה במרכז. היא דייקה לי שכשזה נוגע לגבולות ולרגשות שלי אני צריך להיות כנה ופתוח כמובן ובנוגע לנושאים אחרים כשמדברים עליהם אם אני בטוח שהמלכה אומרת משהו לא נכון אני יכול לנסות להעשיר אותה בידע שלי אבל לעולם לא בצורה מתנשאת או מזלזלת, ואם היא לא מסכימה עם מה שאמרתי זה התפקיד שלי למצוא דרך להצדיק אותה בכל זאת, כי המלכה תמיד צודקת.
כתבתי לה ככה: "הבנתי שזו מערכת חכמה שבמרכזה המלכה. המלכה טובה לנתיניה, לכן אין צורך להביע התנגדות כשזה נוגע לגבולות אישיים, רק צריך להיות כנה ופתוח והיא תבין. כשזה נוגע לשאר הדברים המלכה רוצה ללמוד ולהתפתח, אבל לעולם אין לשכוח את יחסי הכוחות, מי המלכה ומי הנתין הפשוט. לכן אם אני חושב שהמלכה אמרה משהו שאינו נכון אני יכול לשאול לכוונתה, אני יכול להציע את מה שאני חושב כנכון, אבל תמיד כנתין, הנתין לעולם לא יתחצף למלכה או שיגורש מהממלכה. כאשר המלכה מקבלת את תשובתי אודה לה כי זכיתי לעונג מיוחד במינו להעשיר את המלכה. כשהמלכה לא מקבלת את תשובתי אבין שתשובתי אינה נכונה. אם אינני מסוגל להאמין בכך, עדיין אין צורך להילחם עם המלכה, שכן זה לא יועיל לא לי ולא למלכה. אצדיק את המלכה למען שלום ושגשוג בממלכה." היא הייתה מרוצה.
אחרי איזו שעה וחצי של התכתבות רציתי לישון אבל גם הייתי כל כך... המילה הזאת שאני לא אוהב להגיד כי יש לה מצלול נורא. היא הדליקה אותי. אז ביקשתי רשות ממנה... לעשות את... זה, כשאני חושב עליה. היא כתבה לי לנסח את זה מחדש ולהתחנן, אז עשיתי זאת בטקסט מפורט והיא נתנה לי רשות, אך לחשוב רק על השליטה המנטאלית שלה בי או על רגעים שהיו לנו, לא על פנטזיות לא ריאליות. אז עשיתי את זה וגמרתי תוך דקה בערך, טוב התחכתי בו עוד קודם תוך כדי שניסחתי את תחנוניי. כתבתי לה כשסיימתי וכתבתי לה שאני מעריץ אותה. היא כתבה לי שהיא נהנית מהשיחות עמי ושהיא תפרסם את מה שכתבתי, אז התלהבתי מכך שהמלכה משתמשת בי כדוגמה טובה. כבר היה שש בבוקר, הגיע אור יום, אז הלכנו לישון, היא כתבה לי לכתוב לה בסביבות שתיים. התעוררתי בסביבות 12 וחצי. כתבתי לה בשתיים כפי שביקשה וקצת לפני חמש יצאתי אליה.
קבענו להגיע אליה יותר מוקדם כדי שאראה את נקודת שוויון 2 שהתחלנו בלילה. היו לה עוד תוכניות עבורי. רציתי להגיע בסטייל למסיבה בערב אז באתי מחוייט, עם וסט ועניבה. לא שכחתי את הקצפת והסירופ למרות שידעתי כבר מראש שהם לא עבורי. אני לא הכי בנוח להתפשט במועדון ככה בפומבי, גם אם זה לא עירום מלא וגם אם מובן שהכל בהסכמה, אני לא הכי בנוח עם זה, בטח בפעם הראשונה. אז היא אמרה שזה בסדר ושיהיו שם נשלטים אחרים שהיא תוכל להפוך לעוגות. הגעתי אליה כפי שהגעתי והיא התלהבה מזה בלשון המעטה. היא אמרה לי שאני "חתיך" מספר דו ספרתי של פעמים והתעקשה לצלם אותי. שמחתי ששימחתי אותה. היא שמה את הידיים שלה עליי והמבט שלה רצה לטרוף אותי. פאק זה היה כיף. אחר כך היא שמה את הסרט וחזרנו לפוזיציה שהיינו בלילה, הורדתי כמובן את הבגדים המחוייטים שיהיה יותר נוח וצפינו בסרט. פדרו פסקל היה שם אז הזכרתי לה מה הוא עשה במשחקי הכס ונדמה לי תיארתי חצי מעלילת הסדרה. נראה לי היא התלהבה מזה שאני זוכר את כל הדמויות והעלילות שהיו שם. או שזה רק בראש הגיקי שלי שרוצה שיתלהבו מהידע הגיקי שלו. אחרי שהסרט נגמר היא נתנה לי משימות, נגמרו המשחקים. הייתי צריך לטאטא לה את הבית ואז לשטוף ואז להוציא את הכלבה לטיול ולזרוק את האריזות לפח הכתום ואז כשחזרתי לנקות גם את השירותים וגם את הניקוז במקלחת משיערות. על הדרך גם ניקיתי לה את השולחן. פחדתי כל הזמן שהיא תעיר לי על משהו שאני עושה לא בסדר, כי היא מעירה לי לא מעט. אני מרגיש כזה חסר תועלת כשאני עושה את המשימות האלה. כאילו היא מרגישה אז כלפיי בדיוק הפוך, היא אוהבת שמשרתים אותה ומביאים לה תועלת, אבל אני מרגיש שאני פשוט עושה את הדברים האלה לא טוב כי אני לא יודע מה לעשות. לא שאלו דברים שאף פעם לא עשיתי, אבל אלו דברים שאני לא עושה הרבה ותמיד הכל מסובך יותר במגרש זר. יש דברים שלה מובנים מאליהם ולי לא ואז אני מרגיש אידיוט לא שימושי. היא גם אומרת הרבה משימות ביחד ואז אני מתחיל ומנסה להיזכר אם שכחתי משהו, אסור לי לאכזב! אז לעשות מטלות מרגיש לי פחות טוב לצערי למרות שאני רוצה להיות שימושי עבור המלכה.
לבסוף סיימתי עם המשימות, חזרתי ללבוש המחויט שהמלכה המשיכה להתלהב ממנו, יצאנו ונסענו. היא הסבירה לי קצת מה יהיה שם, נתנה לי הוראות: אם שולטת אחרת פונה אליי להגיד שבאתי עם המלכה XXXX ולבקש ממנה אישור אם השולטת האחרת רוצה להשתמש בי. דיברנו על עוד דברים, התלוננתי קצת על העבודה שלי וזה גרם לי לפספס איזו פנייה מסתבר, היא רצתה להגיע מוקדם כדי לתפוס לוקרים, אבל גם יצאנו קצת באיחור כי היא חיפשה את הכתר שלה, לבסוף סיכמה עם נשלט קודם שלה שיביא לה. היא שאלה אותי מה אני חושב על פוט פטיש, אמרתי לה שאני מבין את זה אבל אין לי ממש את הפטיש הזה. אני מבין את זה מבחינה רעיונית שרגליים זה התחתית ונוגע בקרקע ומלוכלך ולנשק אותן זו קצת עם אלמנט של השפלה "אתה ראוי לנשק רק את החלק הכי נמוך שבי", אבל אסתטית אני לא כל כך נמשך לרגליים עצמן כמו שאחרים נמשכים. לא הספקתי לסיים את המחשבה שלי כי הגענו לחניה וראינו אאודי שעושה דאבל-פארקינג בוטה ברמות וקיללנו אותו.
נכנסנו לבניין, עלינו במעלית ונכנסנו למועדון. קצת התעכבנו בכניסה, המלכה אמרה שלום לכל מכריה, הנשלט הקודם שלה (שאני מניח שעדיין סוג של נשלט שלה ברמה מסוימת כי נראה שהם בקשר טוב), הביא לה את הכתר שהיא דיברה עליו והיא אהבה את זה. כשנכנסנו ממש למועדון הייתי קצת בהלם. היה גבר ערום שמישהי התעללה בו ממש במרכז החדר. אמרו שיש חדרי סשנים וכל זה וחשבתי "זה סשן, זה מה שקורה בחדרי סשנים, אבל ברחבה עצמה יהיה יותר רגיל" - אז לא, זה ממש במרכז וקשה להתחמק מזה. אם זה במרכז מה קורה בחדרי הסשנים?? כנראה ממש זיונים. אני לא בנוח עם עירום מלא, במיוחד של גברים, והיה שם לא מעט, אז פשוט ניסיתי לא להסתכל לשם. אני נהגתי, אז נתתי את פתקון השתייה למלכה. היא הזמינה וויסקי חזק ונתנה לי לגימה מהפה שלה. ניסיתי להיות קינקי קצת, להשוות למה שהולך שם, אבל לא התקרבתי בכלל. רוב הזמן פניתי לכיוון הבר ואכלתי חטיפים. תודה לחטיפים, זה מרגיע ונותן נחמה. המלכה פגשה עוד נשלט והתלהבה גם ממנו כי היה בלי חולצה, היא הלכה למרכז החדר והיא עשתה ממנו עוגה, זה היה מוזר לי לראות, אני מניח שזה פשוט לא הקינק שלי. פנו אליי כמה נשים שם, מישהי הסתכלה לי על היד ושאלה למה אין לי צמיד של פנויים, לא ידעתי מה זה ואמרתי לא שאני עם המלכה XXXX אז היא הלכה. היא הייתה יפה אז רציתי להגיד לה שהמלכה היא לא בדיוק המלכה שלי אלא רק שולטת עליי באותו הערב ושאני יכול לבקש מהמלכה רשות לשחק והיא כנראה תיתן, אבל לא רציתי להיות בוטה או נלהב מדי וגם לא באמת ידעתי מה זה בכלל לשחק, גם כשראיתי מלא אחרים שם "משחקים", לא הבנתי מה בדיוק אני אמור לעשות. עוד שתיים פנו אליי והחמיאו לי על האאוטפיט ושאלו עם מי אני ואז הלכו. אז המלכה חזרה והתיישבה וסימנה לי להתיישב למרגלותיה ולחלוץ את עקביה. היא אמרה לי לעשות לה מסאז' ברגליים. באותו הזמן נשלטים אחרים גם שירתו אותה, היא נראתה מרוצה. היא כל הזמן אמרה לעשות לה מסאז' חזק יותר, ממש עשיתי חזק והיא המשיכה לומר "חזק" אז ממש התאמצתי אבל זה היה קשה. מישהו מבוגר עמד לידה גם ועשה מסאז' נראה לי והיא אמרה שהוא מסאז'יסט מקצועי, הרגשתי לא טוב מספיק, אבל המשכתי להתאמץ עד שהידיים כאבו לי מדי מכדי להמשיך, האמת אני עדיין מרגיש את זה. נשלט אחר הביא לנו פיצות והיא סימנה לי להתיישב לידה. שולטת אחרת הלכה עם נשלט שהיה שכוב על הרצפה לידנו, שניהם חייכו ונראה שכל כך נהנו מזה וזה נראה לי מתוק דווקא, נתן לי להבין קצת את כל השוק שראיתי במרכז החדר. אנשים ממש מאושרים מזה. לאחר מכן המלכה הלכה לחדר סשנים עם נשלט או נשלטים ואני נשארתי קרוב לכניסה והיא אמרה לי שאם שולטת אחרת ניגשת אליי, להגיד לה שאני איתה אבל גם שהיא מרשה לי לשחק, אם הכל מהסכמה ועם גבולות ברורים. קיבלתי ממנה את ההרגשה שהיא רוצה שאשחק עם שולטות אחרות, אולי קצת בקטע של להשוויץ בי ולחלוק את "החטיף" שלה עם אחיותיה השולטות.
נשארתי לבד, אחרי כמה דקות קלטתי מישהי שמוכרת לי. מישהי שהייתה עמי בחטיבה, אני חושב שהיינו מיודדים אז, אבל הלכנו לתיכונים שונים. שמעתי בעבר מחבר של חבר שהיא עובדת או עבדה בדאנג'ן, אבל לא ידעתי אם זה נכון. מה שכן, חשבתי עליה בעבר, וחשבתי עליה עוד יותר אחרי ששמעתי את השמועה הזו. כי דווקא זכרתי אותנו דיי מתאימים יחסית. היינו כזה שנינו באיזו תוכנית מחוננים ונראה לי שעשינו כמה שיחות ארוכות, נראה לי שהיא גם אהבה את אותה מוזיקה כמוני אבל אולי אני זוכר לא נכון. אבל מישהי שאוהבת את הביטלס זה דיי חלום עבורי בבת זוג, כן, סף קבלה דיי נמוך, אבל חשוב. אבל אם היא גם שולטת אז אנחנו עוד יותר מתאימים. מזכרוני היא גם הייתה מאלפת כלבים או משהו כזה וידעה צרפתית ברמת שפת אם, אבל אולי אני מבלבל עם מישהי אחרת. כמובן הרעיון שאנו מתאימים הוא רק בראש שלי ויש לי אותו עם עוד נשים בחיי, או יותר נכון שיצאו מחיי ממזמן ואני עדיין זוכר פרטים שוליים עליהן למקרה שאי פעם ניפגש ואני אדהים אותן בכמה דברים זכרתי עליהן והן ירגישו במרכז העולם ויתלהבו ממני. אבל זה לא באמת דבר שקורה אי פעם. אז ראיתי אותה ולקח לי זמן להיות בטוח שזו היא, גם נראה שהיא לא מזהה אותי, אבל אם שמעתי בעבר שמועה שהיא עובדת בדאנג'ן, דומינה ממש, ואני רואה אותה בליין פמדום, זו בטוח היא, מה הסיכוי שזו מישהי שונה שפשוט נראית ממש כמוה? תהיתי אם לגשת אליה אבל נראה שהיא שם עם חבר שלה, גבר ללא חולצה, גבוה וחטוב, נראה חתיך בהגזמה, מה שהמלכה אומרת עליי, אבל הוא באמת, לי אין קוביות וכזה אני שחיף. הם התנשקו ממש, נראו מאוד בקטע אחד של השנייה. אבל הייתי מסופק גם סתם לדבר עמה, לזכות להכרה שהיא זוכרת אותי ולהרגיש פחות לבד ככה - הנה שנינו מאותו מקום והגענו לאותה קהילה, יש בזה משהו מאחד. אבל אולי מבחינתה יש בזה משהו מביך. אולי בגלל זה היא לא יצרה קשר עין. אבל בעוד אני חושב עליה שולטת אחרת ניגשה אליי, זו השולטת שראיתי מקודם הולכת על נשלט, שנראה שזה ממש בליבה. גם היא נראתה יפה ובאה בלבוש מהמם. היא גם אהבה את האאוטפיט שלי ושאלה אם אני לבד. אמרתי לה שהגעתי עם המלכה XXXX ואז היו לה פנים של פאדיחה כזה כשהבינה מי זו ונראה שהרגישה פחות בנוח ואמרה שכדאי לי לשאול אותה לרשות, אבל אמרתי לה שהמלכה נתנה לי אישור לשחק אם מישהי ניגשת אליי. אז היא שמחה ושאלה מה אני רוצה לעשות. היה קשה לדבר ולתקשר נורמלי בגלל העוצמה של המוזיקה, אז כשהיא נתנה הרבה מונחים של בדס"מ שלא הבנתי, הרעש לא עזר. הסכמתי לסגוד לרגליה אז התיישבנו בצד והורדתי לה את הנעל והתחלתי לנשק אותה. אין לי ניסיון בזה אז ניסיתי לעשות פשוט מה שאני מרגיש שמצופה ממני אז פשוט הסתכלתי לה על הרגל והתחלתי להתמזמז עמה כאילו הייתה האישה עצמה ולא הרגל. מדי פעם נתתי מבט חטוף למעלה לראות אם היא מרוצה והיא חייכה וסימנה לי להמשיך, מתישהו היא אמרה לי להכניס את הרגל שלה לפה, אז עשיתי את זה, ניסיתי בהדרגתיות לבנות את זה, בסוף ממש ללקק לה בין האצבעות ואז לעלות במעלה הרגל ולחזור, היא נראתה מאוד מרוצה מזה, עם חיוך כנה כזה, זה עשה לי טוב על הלב להצליח לספק אותה ולו במקצת. אבל היא רצתה רק רגל אחת, אז סיימנו וקמתי והיא שאלה איך היה ואמרתי לה שנהניתי להביט בה מלמטה מחייכת והתחבקנו והיא המשיכה לנשלטים אחרים אני מניח. היא השרתה אווירה נינוחה ונעימה, היה נחמד ביותר.
המלכה חזרה והחלה להתעלל יחד עם עוד שולטת בנשלט הקודם שלה, זה שהביא לה את הכתר. הן הלכו עליו ובעטו לו בביצים ואז ירקו עליו מים. הן כל הזמן קראו לי ולעוד נשלט להביא להן מים כדי לירוק עליו לכיוון הפה. זה היה לכיוון הפה אבל הרוב פספס ובמהרה הוא שכב בתוך שלולית גדולה. באמצע החדר מישהי טפטפה שעווה על גבר ערום אחד ולידה שולטת אחרת התעלעלה בגבר ערום אחר. לא אהבתי את מה שאני רואה לידי, לא מראה אסתטי במיוחד, ולא אהבתי את מה שראיתי באמצע החדר, טו מאץ' עבורי. אז לא ידעתי לאן להסתכל. עדיין ראיתי את זו מהחטיבה שעדיין לא יצרה עמי קשר עין וזה היה קשה. כשהיא עזבה את המועדון ועברה ממש לידי ולא הסתכלה זה ממש צבט לי בלב. אנשים התחילו ללכת ואחרי שעה של יריקות נראה שהספיק למלכה. היא התחילה להיפרד מאנשים, לקחה אותי להיפרד מאור ודורה. גם כשנפרדה היא המשיכה להציג אותי לאנשים, נראה שהיא ממש התגאתה בי, לא הבנתי למה.
אחר כך כשחזרנו לאוטו היא דיברה על זה שכולם פנו אליה ודיברו על זה שאני חתיך. אני הייתי סקפטי וחשתי שנאה עצמית, אולי בעקבות ההתעלמות של זו מהחטיבה, אז אמרתי שאני מכוער. היא מלכדה אותי שוב ושאלה אותי אם אני אומר שהיא טועה והמשכתי להגיד שאני מכוער והיא לא הסכימה איתי והתווכחה איתי על זה שאני חתיך. היא אמרה את זה יותר מדי פעמים וזה גרם לי להרגיש קצת לא בנוח. אסור לי לסתור את המלכה אבל אני לא ארגיש כנה לקרוא לעצמי "חתיך".
כשהגענו לבית שלה היא המשיכה לדבר על כמה שאני חתיך ולשחק בי ולגעת בי בנקודות הנכונות כדי להפעיל אותי כמו מריונטה, למשוך אותי אליה מבלי להתאמץ. רציתי לנשק אותה, הריח, הדיבור, הנגיעות. בסוף היא אמרה לי שהיא ברעננה בשלישי בבוקר כמו בפעם הקודמת ואוכל להיפגש עמה לשעתיים בערך, שמחתי, למרות שקלטתי בדרך שיש לי פסיכולוג בשלישי בבוקר אז אזכה לפחות זמן עם המלכה.
בראשון לא כתבתי כי עבדתי הרבה ואז הייתי עייף, שלחתי הודעה לבוס שלי על שינוי ההעסקה שלי ונלחצתי ממש. כתבתי למלכה, כי קצת דיברתי עמה על זה בדרך יום לפני, אז היא הרגיעה אותי. היום הוא כתב לי שיהיה אפשר לשנות רק באוקטובר בערך. עוד לא הגבתי לו כלום, לא ממש יודע מה להגיב בכלל.
לפני 3 שנים. יום שלישי, 22 באוגוסט 2023 בשעה 14:33
לא כתבתי כאן זמן מה, אז נראה שהגיע הזמן. הייתי בחו"ל שבועיים+ ולפני כן הייתי שבוע בחיפה, שזה לא חו"ל אבל הרגיש קצת חופשה עבור מישהו מהמרכז.
הייתי בפרויקט מוזיקלי דיי מגניב שעירב מוזיקאים מישראל ומגרמניה. קשה לי להגדיר את עצמי כמוזיקאי כיוון שאני לא עוסק בזה הרבה, אבל יש לי ניסיון מה בשירה; הייתי במגמת מוזיקה, הייתי במקהלה לפני ואחרי הצבא ועד הקורונה למעשה וגם לפני שנתיים השתתפתי באיזה מופע מוזיקלי שידידה שלי אירגנה. הגעתי לפרויקט הזה דרך חברים שלי. חבר אחד סקסופוניסט (ומנגן על עוד הרבה כלים) מוזיקאי תותח שלמד ולימד ברימון ויש לו חיבה רבה לגרמניה היה בפרויקט הזה לפני שנתיים, הוא שכנע חבר נוסף להצטרף לזה שנה שעברה, קלרניטן קלסיקאי שעכשיו לומד באקדמיה למוזיקה בתל אביב ושניהם שכנעו אותי להצטרף השנה, למרות שאני לא מרגיש עצמי מוזיקאי מקצועי כמוהם. אבל עדיין, נשמע כיף אז נרשמתי והתקבלתי. זה שבוע בחיפה, הגרמנים באים לפה, עושים חזרות על קטעים ובסוף מופע קטן ואז עוד שבועיים בוויימאר בגרמניה, אנו באים לשם, שוב חזרות מדי יום ולבסוף ארבעה קונצרטים בארבע ערים בגרמניה, אולם באותו איזור של ויימאר, לא נוסעים עד ברלין, המרחקים שם גדולים. בנוסף הייתה איזו סדנה של שלושה ימים איך שהפרויקט הסתיים, המשך לא ישיר של מהות הפרויקט. המוזיקה הייתה מגוונת, הייתה מנצחת רוסייה שהביאה לנו קטעים ביידיש, שזה הדגש של המטרייה מעל הפרויקט שלנו, קראו לזה Yidish Summer Weimar והיו שם עוד מוזיקאים מלבדנו. הייתה זמרת טורקייה-קורדית שהביאה לנו קטעים בטורקית וקורדית. היה קלרניטן שבעיקר עבד עם התזמורת והתמקד בכליזמר. והייתה נגנית קאנון יוונייה, גם היא עבדה בעיקר עם התזמורת, אך היה לנו קטע ששילב יוונית, טורקית, יידיש ועוד... רוח של עירוב תרבויות כזה, במיוחד כששרים את זה ישראלים וגרמנים יחד. גם בתוך הישראלים היו יהודים וערבים. נגן עוד הביא לנו קטע בערבית ועוד קטע תזמורתי. התזמורת כללה כלים קלאסיים כביכול - כינורות, ויולות, קלרינטים, פסנתר, חליל צד - אך גם כלים יותר "מודרניים" - סקסופונים, תופים, גיטרה חשמלית וסינטיסייזר - ובנוסף להכל כלים יותר "מסורתיים" - קאנון, עוד, בוזוקי, דרבוקה וגם ציתר שזה כלי שאפילו לא שמעתי עליו קודם, דומה לקאנון, לוח מיתרים כזה, אך עם סאונד שונה, האמת קצת דומה לגיטרה דווקא, כנראה קשור בסוג המיתרים.
זה לא סוג המוזיקה שאני רגיל אליו, לא לשמוע ובטח לא לבצע, אך העיקר היה יותר החוויה והאנשים. חברים שלי החליטו להשיג דירה בצפון, שנה שעברה הם עשו סוג של "יומיות" עם הפרויקט כשהיו בחיפה, נסעו לשם כמעט כל יום והבינו שזה סיוט. אז הם דיברו עם שתי בנות שהיו במקהלה גם שנה שעברה שגרות בקיבוץ כפר המכבי ושכרו דירונת לשבוע. היינו שם ארבעה בחדר, אני ושני החברים ועוד ישראלי נוסף, חבר של החבר הראשון מרימון. היה צפוף אבל רוב הזמן לא היינו שם אז לא נורא. בוויימאר היינו בהוסטל דיי במרכז העיר, עיר קטנה אך יפה מאוד. רוב הזמן הייתי בחדר עם עוד חבר אחד. בימים האחרונים, כשהפרויקט הרשמי למעשה נגמר ונמשכה רק הסדנה, עברנו שנינו לחדר עם שני החברים האחרים שהיינו יחד גם בדירונת בכפר המכבי.
הדברים הלוגיסטיים הללו משפיעים וחושבים עליהם והיו עוד עניינים עם החברים שגם מעצבים את החוויה הכללית וכמובן שבפרויקט כזה עוסקים במוזיקה הרבה וחושבים עליה, אבל מה שבאמת העסיק אותי הרבה שם (שם קרוב ושם רחוק) הוא, מה שמעסיק אותי כמעט תמיד, pretty women. מפגש עם הרבה גרמניות חמודות בפרויקט דיי אינטנסיבי שמכריח היכרות עמן, איך ניתן שלא לחשוב עליהן?
הייתה שטפי, גרמנייה חמודה אחת, מאוד פוליטית, פמיניסטית, ביסקסואלית, מדברת בשפת אינטרנט כל הזמן, ממוצא חצי אוקראיני אז מן הסתם היה לה מה להגיד על זה. מתלוננת על הפוליטיקה בגרמניה, אבל דווקא היה מאוד כיף איתה, בחורה משעשעת. כנראה האחת שהכי התקרבתי אליה שם, אבל לא הצלחתי להביא את זה לשום מצב.
הייתה תרזה, יפהפייה, בלונדינית, עיניים כחולות עמוקות, דיי גבוהה, נראית ממש ארית, חייכה כל פעם שיצרנו קשר עין, התרגשתי, לא ידעתי אם היא פשוט ככה או שהיא מחבבת אותי. רוח חופשייה מאוד, אוהבת לרקוד. בשבוע הראשון דיברנו דיי הרבה אבל אחר כך פחות. לא הייתי בטוח אם יש לה חבר, אבל כנראה שכן. ביום חופש שהיה לנו, הלכנו אנחנו, שלושת החברים, יחד עם כמה גרמניות, לטיולון בצפון. הלכנו להמבורגר כביש 90 ואז לאיזה יקב ברמת הגולן. אולם אז לדאבוני הייתי צריך לחזור לקיבוץ, לעבוד. אני עובד מהמחשב, אבל עדיין צריך להיות במקום עם אינטרנט יציב ובכללי מעדיף סביבת עבודה נוחה. בכל מקרה תרזה וגרמנייה נוספת הלכו עם החבר השני לכנרת. הוא סיפר לי שהיא סיפרה לו שהיא הייתה בישראל במרץ עם חבר שלה. הוא לא הבין אם היא סיפרה על חבר שלה בלשון עבר או הווה. כשהגענו לוויימאר אני חושב שראיתי אותה עם מישהו, אבל אני לא בטוח בקרבה.
בכללי נראה שכמעט לכולן שם יש חבר, מה שמעט ביאס אותנו - גבירותיי, אתן באות לפרויקט בינלאומי אינטנסטיבי לצעירים וכולכן תפוסות? למה נרשמתן לזה? בשביל המוזיקה?
חברי הקלרניטן בכלל היה מאובסס ברמה אחרת לאחת הגרמניות שהייתה גם שנה שעברה והיא לא רק תפוסה - היא תפוסה עם אחד הגרמנים במקהלה. אני לא יודע למה הוא ציפה אבל הוא כל הזמן היה סביבה. עדיין זה הביא לנו את אחד הימים הכי כיפיים בפרויקט כשהיה יום חופש ואותה גרמנייה הביאה אותנו לעיירה שלה באיזור הכפרי של בוואריה. טיפסנו על הר, ראינו נוף מרהיב ואכלנו אוכל לא כשר בעליל בחברה טובה. אחלה יום.
כולם גם אהבו את הזמרת הטורקייה ונגנית הקאנון היוונייה, הן היו כאלו מתוקות והצטרפו אלינו כשיצאנו לברים, לא היה "דיסטנס" והן הפיחו חיים ועשו צחוקים בכל מקום שהן הלכו. הן התנהגו ממש כאילו היו חברות הכי טובות אבל מסתבר שלא הכירו אחת את השנייה לפני הפרויקט. אבל היוונייה גרה באיסטנבול, איפה שהטורקייה נולדה, היא ידעה טורקית והזמרת נראה לי ידעה לפחות חלקית יוונית. הן שתיהן גם עשו לנו סמינרים קצרים על המוזיקות של הארצות שלהן וההבדלים בין האיזורים השונים. המוזיקה ממש בתוכן, היה אפשר להרגיש את זה.
היו גם ישראליות מהממות. נגנית הכינור נראתה יפהפיה באופן מוגזם, במיוחד בשמלת הקונצרטים שלה. חברי הסקסופוניסט היה מאוד בקטע שלה, אבל הוא סיפר שהוא כבר דיבר איתה על זה בעבר ושזה לא יקרה, מהבנתי משום הפער הדתי והתרבותי ביניהם, היא ערבייה. אני מאוד התחברתי לחלילנית, חיפאית חמודה, עם לוק של ילדת סנטר כזה. ידעתי מוקדם שיש לה חבר והאמת לא דיברתי איתה הרבה בשבוע הראשון. לקראת אמצע הפרוייקט התחברנו יותר ובסוף הייתה לנו ממש כימיה. אני חושב שהיה גם מתח מיני מסוים ושאם לא היה לה חבר יש סיכוי שהיה קורה משהו. באחד הימים של הקונצרטים היינו בעיירה קטנה ולקראת הקונצרט התמקמנו בכזה מקום פתוח שלידו היו גנים יפהפיים, אז "הזמנתי" אותה לטייל עמי והיה מאוד נחמד בחברתה. לדאבוני החברה שלה בפרוייקט הייתה גם סקסופוניסטית, אך הרוח שלה הייתה כמעט הפוכה לגמרי לרוח של החלילנית או של החבר הסקסופוניסט שלי. למרות הלוק הגותי קצת של החלילנית, היא הייתה כה לבבית ונחמדה וחיובית לגבי הכל. הסקסופוניסטית פשוט התמרמרה כל הזמן והתלוננה על כל דבר והיה פשוט לא נוח להיות לידה. מתישהו שתיהן גם רבו כי הסקסופוניסטית זלזלה בחלילנית על משהו. קצת שמחתי האמת כי היא גם נראתה כמו חברה רעה וגם הייתי שמח לבלות זמן עם החלילנית מבלי שהסקסופוניסטית תהיה בסביבה. בכל מקרה בזמן ששנינו טיילנו בגנים היפים ודיברנו ביום של הקונצרט, היא הטילה "באגביות" את פצצת החבר. אני כבר ידעתי קודם שיש לה חבר, אבל זה שהיא הטילה את הפצצה גרם לי לחשוב שהיא חושבת שאני מחזר אחריה. לגמרי הייתי בקטע שלה אבל לא תכננתי להפריד בינה לבין חבר שלה, יותר אולי לקוות שהיא פשוט תגיד לי שהיא פוליאמורית או משהו. אבל אחרי שהיא הטילה את הפצצה באגביות הזו היא עדיין המשיכה להיות בחברתי, לא ניסתה להימנע ממני. כשחזרנו לוויימאר באוטובוס אחרי הקונצרט היא רצתה לשבת לידי. מתישהו בשיחה באוטובוס אמרתי לה שקלטתי שהיא הטילה את פצצת החבר והיא אמרה שהיא ממש לא שמה לב. אמרתי לה שידעתי קודם לכן שיש לה חבר, אבל שאם לא היה לה לגמרי הייתי מתחיל איתה, היא צחקה ולקחה את זה כמחמאה, שזה מה שאהבתי בה, היא לקחה דברים בקלילות וחיוביות. באמת היו לי כוונות טובות בלבד ולא רק אנכיות וכיבדתי את הגבולות שלה והיא לקחה זאת בטוב. אפילו אומר שאם היא הייתה מקדמת מהלך אני מאמין שהייתי עוצר בה ומעלה את זה שיש לה חבר. אני רגיש לסוגיות אתיות כאלה ואני overthinker בהגזמה, אני לא נוטה להתנהגות אימפולסיבית במיוחד. אחרי שנגמרו הקונצרטים אני נשארתי לסדנה הזו והיא נסעה לכמה ימים בברלין. שנינו כבר בארץ ואמרנו גם שנשמור על קשר וקצת התכתבנו אחרי שחזרנו אבל היא לא ענתה לי להודעה האחרונה ששלחתי לה כבר לפני מספר ימים. אני מתכתב גם עם שטפי, שלחתי לה קולאז' תמונות משעשעות שלה כשחזרתי והיא אהבה את זה, אבל גם מתכתבים בתדירות דיי נמוכה. מהבנתי חברי הסקספוניסט מתכתב ברציפות עם מישהי מהמקהלה כך שאני לא יודע אם זו פשוט הסיטואציה או אני, אבל לצערי אני לא בטוח שהקשרים הללו יחזיקו לטווח הארוך בקצב הזה.
אבל עדיין הייתה חוויה טובה. וכשחזרתי, חזרתי לדירה אחרת. אני עדיין גר עם ההורים, אך כפי שכתבתי בפוסטים קודמים, בגלל תסביכים עם בעל הבית הקודם עברנו דירה. וזה קרה בול כשהייתי בחו"ל, אבא שלי הפולני אמר כבדיחה "שהתחמקתי" מכל הבלאגן של מעבר הדירה. למרות שנרשמתי לפרויקט הזה לפני שהם דיברו בכלל על לעבור דירה, זה הכל קרה מאוד מהר. אבל הוא פולני והוא עשה את "הבדיחה" הזו איזה שלוש פעמים. אז אני לא יכול להתלונן. אבל זה מוזר. כאילו זו דירה בסדר סך הכל, עדיין קרוב לאותו איזור של הדירה הקודמת. אבל מוזר לחזור לבית אחר. והחדר שלי עדיין מבולגן כי חסר לי ארון שמהבנתי התפרק במעבר, אז הזמינו ארון חדש שעוד לא הגיע, אז בינתיים רוב הדברים שלי עדיין בקופסאות. פשוט יש תחושה כללית של בלאגן קצת. אבל אני מקווה שתוך שבוע אוכל לסדר כבר הכל וזה יעבור.
הגיטריסט שהיה איתנו בדירונת בכפר המכבי ובחדר ההוסטל בסוף בוויימאר, כל הזמן החמיא לי על המראה. הוא סטרייט עם חברה, זה היה חצי בצחוק, אבל הוא עשה את זה הרבה ובשלב מסוים דיי ברצינות, הוא לא האמין איך אני לא חושב שאני יפה. אבל אני פשוט לא יכול עם המחמאות האלו, זה מביך אותי, אהבתי יותר שהחמיאו לי לשירה כי אני מרגיש שאני יכול יותר לאמוד אם שרתי טוב או לא. במראה אני מרגיש שבעיקר גברים מחמיאים לי. אבל יחד עם המפגש שהיה לי עם המלכה בכלוב שגם החמיאה לי, אני חושב שזה אולי קצת העלה לי את הביטחון. לפחות בכך שההחלטה לעשות לייזר ולהאריך שיער הייתה נכונה. זה גורם לי להרגיש עכשיו יותר מוכן לנסות שוב להכיר נשים. ניסיתי לחזור לקיופיד. שמתי תמונות חדשות מהקונצרטים שצילמה אותנו צלמת מקצועית, זה מתאים לגמרי לפרופיל. אבל קלטתי פתאום שהגבילו את כמות הסווייפים. היו לי שני מאצ'ים. אחת עשתה אנמאץ' לאחר ששלחתי לה הודעה (כאילו שלחתי לה איזו שאלה נורמטיבית נראה לי, לא משהו קריפי וגם לא נראה לי בנאלי מדי, אין לי מושג מה הקטע), השנייה התחלנו שיחה, למרות שהיא עונה מאוד לאט, ואז היא כתבה שהיא טרנסית. זה לא היה כתוב בפרופיל, למרות שבדיעבד קלטתי דגל טרנסים באחת התמונות ברקע. לא יודע מה אני מרגיש בנוגע לזה. אני מניח מה שחשוב הוא לראות שבאמת יש לי משיכה אליה, כי לפעמים זה עשוי להוריד, אין מה לעשות, אולם עובדה שעשיתי לה ימינה מבלי לדעת, אבל בכללי משיכה זה דבר שקשה לדעת לפני שנפגשים. אני מנסה להיות פתוח מאוד, אבל בקושי יש לי ניסיון עם נשים סיס. אבל כנראה אני שוב חושב יותר מדי, סך הכל מאץ' בקיופיד ודיברנו מעט, היא לא החזירה לי תשובה על ההודעה האחרונה בכלל, אני כנראה בכלל לא מעניין אותה.
טוב, נהיה כבר ארוך מספיק כדאי שאסיים. אני רואה שאני לא עובד במוצ"ש. זה דיי נדיר. לצערי נאלצתי לעבוד קצת גם מחו"ל, זה היה מבאס אבל לא הרבה. אני מקווה לשנות את צורת ההעסקה שלי בקרוב למשהו פחות מלחיץ. אבל כתבתי את זה משום שראיתי שיש ליין פמדום במוצ"ש. אף פעם לא הייתי בכזה. אני חושב אולי סוף סוף ללכת. אולי כהמשך מהרעיון של לחזור לנסות להכיר נשים עם מעט יותר ביטחון בתקווה. לא יודע. עדיין מלחיץ אותי. כנראה אי אפשר לשלוט בביטחון. לא יודע למה אני מצפה בדיוק, אבל אתן לעצמי אולי להיות אופטימי לכמה ימים לפני שהביטחון שלי יתנפץ לחלוטין שוב בדחייה הבאה. אה שיט זה יצא פסימי. אממ... טוב לפחות זה הולך להיות הסמסטר האחרון של התואר שלי (אני מקווה ביותר), זה אופטימי נכון?
עשר נקודות אם קראתן עד פה. עם 25 נקודות אפשר לפדות סוכרייה חמוצה.
זו פעם ראשונה עבורי. פעם נפגשתי עם מישהי מהכלוב, נראה לי מתחלפת ממה שזכור לי, בקטע ידידותי, דיברנו זמן מה ואז נפגשנו אבל הרגיש מוזר והייתי דיי awkward ואחר כך דיי הפסקנו לדבר. אבל כאמור זה היה מלכתיחלה מקטע ידידותי ברור. כאן זה היה שונה לגמרי.
סיכוי טוב שהיא קוראת את זה אך לא אגיד מי היא אלא אם היא תגיד לי להגיד. בכל מקרה שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לסרט ולהפתעתי היא ענתה שכן. התחלנו להתכתב כאן ולקראת המפגש עברנו לוואצאפ, מהר מאוד היא אמרה לי לקרוא לה המלכה כך שיחסי הכוחות היו ברורים מאוד. עדיין כשנסעתי לאסוף אותה עוד לא הייתי בטוח איזה סוג של מפגש זה, זה דייט? זה רק ידידותי? יש לה תוכניות אחרות?
בכל מקרה, היא רצתה אקשן, אז בחרתי את משימה בלתי אפשרית 7 לאחר שהיא אמרה שהיא ראתה בעבר את סרטי הסדרה, זה בול מה שהיא רצתה, אקשן מהרגע הראשון, למרות שהם עשו את מה שעשו בספיידרוורס וחילקו את הסרט לשניים, שזה דיי מבאס לראות סרט, מצוין ככל שיהיה, אבל בלי סוף, עכשיו לחכות איזו שנה או לא יודע כמה זמן בדיוק.
טוב, אז כשהגעתי לאסוף אותה היא ישר אמרה לי לנשק את ידה איך שנכנסה לרכב, עשיתי זאת וחייכתי. לא צפיתי את זה אבל לא יודע, וואו, ישר לבסס יחסי כוחות, זה משגע. חששתי שאני אהיה... עצמי כזה... אני הרבה פעמים, במיוחד בפגישות ראשונות, אני... מאוד ביישן ומופנם ולא מצליח לבטא את עצמי ואני חושב שזה דוחה אנשים, בייחוד נשים. שזה דיי מבאס. אבל הצלחתי יחסית לדבר קצת על הלימודים, על קולנוע, לפני הסרט. אחרי הסרט, שמאוד אהבתי כאמור מלבד זה שהיה רק חצי, ושנראה שגם היא מאוד נהנתה ממנו, החזרתי אותה הביתה ובדרך היא ניסתה לשאול אותי שאלות קצת יותר אישיות, כבר לא זוכר אפילו מה, על חלק התביישתי לענות או לא ידעתי מה לענות, דברים שמתקשרים לעולם השליטה וכל זה. היא החמיאה לי ואמרה שאני נראה כמו טום קרוז הצעיר, שזו מחמאה מוגזמת למדי ולא ידעתי איך להגיב, היא אמרה לי לא להתלהב, אבל זה מחמיא ואני לא רגיל למחמאות, בטח לא על המראה שלי, בטח לא מאישה, שהיא לא אמא שלי. היא נגעה בי כזה תוך כדי שאני נוהג, מתישהו צבטה לי את הפטמה קצת, זה שיגע אותי בקטע טוב, החופשיות שהיא מרשה לעצמה לגעת בי, כאילו אין שאלה, היא הפסיקה אחרי שהרכב טיפה זגזג. הגענו לבית שלה והיא אמרה לי לנשק את ידה שוב ויצאה ואמרה לי לכתוב לה כשאני מגיע הביתה. דיי התבאסתי שאחרי שהיא החמיאה לי כל כך, הכל נגמר שם. פנטזתי שאיך שנגיע היא תגיד לי לחנות ולהיכנס פנימה. לא פנטזתי מעבר לזה, מעבר לזה זה מה שבפנטזיה שלה, מצדי רק רציתי להמשיך את האינטרקציה שם.
חזרתי הביתה וכתבתי לה ואז המשכנו להתכתב קצת וכתבתי לה שזה מה שפנטזתי. לא יודע למה, אני מצליח להתבטא יותר בחופשיות בכתב, כנראה המרחק הזה, אבל זה דיי מבאס כי אני יוצא... מעין גולם חסר מילים במציאות. אבל היא כתבה לי שהיא גם התלבטה אם להמשיך, כנראה אם הייתי יותר פתוח היא באמת הייתה ממשיכה, אבל בכל מקרה היא לא החמיצה הזדמנות וקבעה לנו להיפגש למחרת. הייתי קצת לחוץ כי ידעתי שאחר הצהריים אמורים להגיע אורחים ובנוסף אצטרך לעבוד, עבודה מהבית אבל עדיין. אז יש לי דדליין לאחר הצהריים לחזור הביתה ואני לא רגיל להיפגש כל כך בשבת בבוקר ובכללי להיפגש עם דדליין זה קצת מבאס ויוצר לחץ.
אז היא קבעה לי זמן ללכת לישון וכתבה לי לכתוב לה בעשר בבוקר וכתבתי לה באמת על הדקה וקבענו זמן והגעתי. היא הוציאה את הכלבה שלה לטיול, כלבה סופר חמודה וחברותית, וכמובן נתנה לי את התפקיד לאסוף אחריה. אחר כך נכנסנו לבית שלה והיא אמרה לי לשטוף כלים, עשיתי זאת בקפידה. אך אחר כך היא רצתה שאכין לה צהריים, מוקפץ טבעוני. אני אוהב לבשל, בעיקר לאפות, אבל אין לי ממש ניסיון במטבח טבעוני, ולא במתכון הספציפי שהיא רצתה, שהיה קצת מסובך, לכל הפחות כלל הרבה מרכיבים. אני מתנסה במתכונים חדשים בבית פעם ב-. אז להתנסות במתכון חדש בבית לא שלי כשיש ציפיות כלפי, מתכון שהוא לא ממש הסגנון שלי שקלטתי מהר שאני גם לא אוכל, לא בגללה, פשוט היו דיי הרבה מאכלים במתכון שאני לא אוהב במיוחד, אני קצת peaky eater, נוטה לאכול את אותם דברים, אבל להגנתי אני חושב שאני super taster שזה דיי אותו דבר אבל נשמע יותר מחמיא. אז בכל מקרה כל הגורמים האלה גרמו לי להרגיש פחות טוב בקטע הזה, גם נחתכתי תוך כדי שחתכתי איזה ירק והרגשתי כמו rookie. הרגשתי שאני גם מאכזב אותה מאוד וגם... לא יודע, איך שהיא החמיאה לי ערב קודם, רציתי להיות שירותי עבורה, אבל לאסוף צואה ולהכין מתכון שאני לא טוב בו היו הדברים הראשונים שהיא רוצה שאעשה עבורה ו... עמדתי שם, בלי חולצה (כי היא אמרה לי להוריד), במטבח שלה, והיא כל הזמן נותנת לי הערות על כל דבר שאני עושה, יחד עם הלחץ שהיה לי לחזור בזמן הביתה, בראש שלי היה "מה אני עושה פה? זה להיות נשלט? זה לא מרגיש טוב" הרגשתי ממש לחוץ. וזה נראה כאילו זה פשוט מה שאעשה שם. אבל מתישהו הסתיימה הסאגה הזו של לבשל לה והיא שמה בטלוויזיה ריק ומורטי ואחר כך קומיוניטי ואמרה לי לשבת על הרצפה. ואז היא התיישבה על הספה מעליי כמובן ונתנה לי לעשות דברים שירותיים יותר פשוטים כמו להביא לה שתיה, לשים על השולחן את הקערה של האוכל. זה דברים שקל יותר לעשות בהתלהבות. והיא שמה על הכתפיים שלי את הרגליים שלה כמו הדום ואת זה הבנתי יותר ואהבתי. היא עצרה על איזה קטע בפרק שהיה דיי פמדומי וחזרה עליו והסבירה כמה זה יפה וממש התלהב מההעצמה הזו של האישה על ידי הגבר השירותי. מתישהו היא כרכה את הרגליים שלה סביבי, כמו נחש, ושיחקה לי בשיער, זה היה נעים. בהמשך ניסיתי להחזיר מגע, וליטפתי לה את הרגליים שהיו סביבי, היא אמרה יותר בכוח אז שרטתי אותה עם הציפורניים, הרגשתי רע קצת, לא רציתי להכאיב לה או להשאיר סימנים, אבל נראה שהיא רצתה אפילו יותר אז המשכתי. מתישהו היא שלחה ידיים לתוך החולצה (כי כבר שמתי בחזרה את החולצה אחרי הבישול). היא המשיכה להחמיא לי שאני נראה כמו טום קרוז הצעיר - אבל לא להתלהב! המגע הזה, זה מה שרציתי. אני לא אדם מנוסה במיוחד ולא יצא לי הרבה להגיע לשלב כזה של מגע עם נשים, לא יצא לי הרבה להיות עם אישה שרוצה אותי ואומרת את זה. זה הרגיש מאוד מספק רגשית.
רציתי רק שיימשך, אבל הסתכלתי בשעון וראיתי שאני אצטרך לחזור בקרוב. שאלתי אותה אם אפשר לחבק אותה והתחבקנו חיבוק ארוך וטוב שהמשיך לעוד מגע. היא הושיבה אותי על הספה והתיישבה עליי והציבה עצמה מעליי כשהפרצוף שלי בתוך המחשוף היפהפה שלה. היא נתנה לי את העונג של לנשק אותה שם ואמרה שאני אפילו חתיך יותר כשהיא מביטה בי מלמעלה. צורת הדיבור הנעלית שלה פשוט נגעה בי בכל המקומות הנכונים בשביל להלהיב אותי. היא שלחה ידיים בלי בושה וצבטה את הפטמות שלי ונשכה לי את האוזן. אבל כאמור ראיתי את הלחץ של הזמן והייתי צריך ללכת בצער רב. עצרנו את זה. קמתי ואז השתחוותי בפניה לפני שהלכתי, היא לא אמרה לי, זה פשוט הרגיש הדבר הנכון, הדבר שהיא רוצה. היא התלהבה מכמה שאני נשלט טבעי ואני התלהבתי מכמה שהיא שולטת טבעית. היא אמרה לי לחשוב עליה ולאונן כשאני חוזר הביתה. אמרתי לה למען האמת שעשיתי את זה ערב קודם, אחרי שחזרתי הביתה כשהיא כתבה לי עם ניסוחי שליטה כאלו, באופן בו ברור שהיא נעלית מעליי. זה הדליק אותי. בכל מקרה, חששתי שכשאחזור הביתה כבר יגיעו האורחים ומה אוכל לעשות? אבל היא אמרה לי שגם אם יהיו אורחים אוכל ללכת לשירותים ולעשות את זה. חזרתי הביתה וכתבתי לה כשהגעתי כפי שהיא הורתה. לא הגיעו האורחים, למען האמת האורחים דיי איחרו, אז היה לי זמן. עשיתי מה שהיא אמרה לי. דמיינתי את עצמי קטן משתחווה מולה ענקית. מה אעשה? יש לי קצת פטיש giantess.
בערב עבדתי עד מאוחר. המשמרות לשבוע הבא נקבעות רק במוצ"ש, אז רק כשסיימתי לעבוד כתבתי לה מתי אוכל להיפש השבוע. לדאבוני הערב עבדתי ואעבוד גם מחר בערב. אבל שמחתי כי באמצע השבוע אהיה פנוי, קיוויתי שהיא תוכל גם באמצע השבוע. היא ענתה לי בבוקר. שאלה אותי על מוצ"ש וכתבתי לה שיש לי משהו במוצ"ש ובנוסף שאצטרך להתארגן לקראת נסיעה. אני אשתתף באיזה פרויקט מוזיקלי שיכלול טיסה לגרמניה. זה פרויקט שחברים שלי היו בו שנה שעברה וכולל מוזיקאים מישראל ומגרמניה, הם מאוד נהנו שם והציעו לי לנסות להתקבל לזה השנה, כי זה משהו שחוזר מדי קיץ. שלחתי בקשה והתקבלתי כזמר. הייתי בעבר במגמת מוזיקה ובהמשך במקהלה אז היה לי ניסיון כזמר למרות שלא שרתי חוץ מלעצמי כבר זמן מה במהלך הלימודים. אז הפרויקט הזה יכלול שבוע בחיפה ועוד שבועיים בערך בגרמניה. חשבתי שהיא בכל זאת תרצה להיפגש עמי לפני כן ושאולי גם תתלהב מזה שיש לי רקע מוזיקלי, למרות שהרפרטואר של הפרויקט הזה לא מלהיב במיוחד. אבל לא נראה שהיא התלהבה, היא כתבה שאין טעם להיפגש עד שאחזור ואהיה זמין עבורה ביומיום. מאוד התבאסתי כמובן. המבט שלה כשהייתי אצלה בדירה שם לקראת הסוף, מבט כזה שהיא רוצה פשוט לטרוף אותי, רציתי את זה, רציתי להיטרף פשוט. אני לא חושב שראיתי את המבט הזה, אולי פעם אחת בחיים, אבל לראות את זה משולטת טבעית כל כך, ממלכה, פאק זה מלהיב! הייתה אסקלציה לכיוון הזה וזה נעצר ועכשיו אצטרך לחכות כמעט חודש, ואני מקווה שנוכל לחזור למקום הזה, הרבה יכול לקרות בחודש.
אני פשוט מדמיין את החיבוק הזה ואת הריח המשגע שלה, ואני רוצה עוד מזה. לא חוויתי הרבה מגע נשי כזה בחיים, אבל כשחוויתי... זה נותן את ההבנה הזו של כל הגיבורי אקשן ג'ון וויק סטייל ש-"יוצאים מהמשחק" כי הם פגשו את האישה להיות איתה. אז לא שאני חושב שאני איזה גיבור אקשן, אני סופר ביישן ומופנם וחרד מיציאה מאזור הנוחות, וגם לא שאני קונה את המסר ההוליוודי שאושר = אישה, שני ילדים, כלב ובית בפרברים. אבל המגע הזה כן נותן את התחושה של... שאפשר להתנתק לגמרי מכל החיים שהיו לי ופשוט להישאר ברגע הזה ולהיות מאושר. גם אם זו תחושה מאוד לא ריאליסטית שמתנגשת עם המציאות של החיים. לא יודע כמה זה ברור מה שאני מנסה לומר. יש הרבה את הדיבור הזה של "גברים רוצים רק סקס". אשמח לסקס, מאוד, דיי יבש לי, אבל אני רוצה את החיבוק הזה, ולהישאר בו לנצח, חיבוק כזה של קבלה, של הכלה, של "כאן הכל בסדר". אני לא יודע מה עבר לה בראש, אולי דברים הרבה יותר פיזיים ומלוכלכים, ברור לי שאם היא רצתה היא יכלה לקרוע אותי לגזרים, מאיך שהיא נשכה אותי כנראה שהיא בהחלט שקלה זאת. אבל... אבל מה? טוב, איבדתי את קו המחשבה, אני עדיין חושב על המבט הזה. עכשיו רק לחכות הרבה אני מניח ):
