אני מרגיש תקוע, קפוא במקום.
התפטרתי מהעבודה קצת אחרי תחילת המלחמה. הרבה זמן שהרגשתי לא מרוצה בעבודה הזו והיא במילא הכניסה לי מעט מאוד. משכורת על סף מינימום במתכונת מספר משמרות בשבוע, ממש לא היה שווה את זה יחסית ללחץ שזה גרם לי להרגיש. התלבטתי אם יש לי עוד אופק שם, לעשות דברים שונים, אבל עם תחילת המלחמה ידעתי ישר שזה לא יקרה והלחץ עלה לרמה של 1000%, לפחות עבורי, בנפשי. אז התפטרתי.
שבוע לאחר מכן ניסיתי כל מיני התנדבויות. לא הרגשתי משמעותי במיוחד אבל לפחות ניסיתי. אחר כך השתקעתי קצת בהתנדבות מהבית, משהו שקשור למערך ההסברה, אבל משהו טכני כזה. אני לא עושה בעצמי תוכן וגם משתדל לא להיכנס לוויכוחים בתגובות. זה עושה לי רע. אתמול עשיתי את זה ואחר כך התקשיתי לישון ואני עדיין חש לחץ. כי מתחיל ויכוח והצד השני מתעלם ממה שכתבתי או מעוות את דבריי ותמיד יוצא מנקודת מבט אנטישמית, גם אם מוסווית טוב-טוב מאחורי דעות פסודו-אינטלקטואליות. ואני יודע שהוויכוח לא ייגמר אבל מקווה שכן. אם אני כותב משהו אחרון אז אחר כך אני כל הזמן בחשש של מה הצד השני יכתוב לי, כי ברור שהוא לא יקבל את זה, לא משנה כמה הגיוני אני מציג את זה, כי נקודת המוצא שלו הוא שאנחנו רעים, אז אם כתבתי משהו שנשמע חס וחלילה הגיוני זה כנראה שקר, או סילוף העובדות, או לא יודע מה שיגיד כדי להצדיק את עצמו. ואם אני לא כותב אחרון אז בעצם ויתרתי לשקרים שלו. אבל בכללי אני אדם שמאוד לא אוהב עימותים ונמנע מהם בכל מאודי, אז להיכנס לוויכוח כזה, גם כשאני יודע שאני צודק לגמרי, עדיין עושה לי רע ודיכאון וחרדות.
בכל מקרה אז גם בהתנדבות הזו בהסברה כבר ירד הקצב יחסית. רוב היום אני כבר פשוט בהעברת הזמן. יש ימים שבהם אני יותר אפקטיבי בזה, לפחות עושה דברים קצת מגוונים, רואה סרט שרציתי לראות הרבה זמן, נכנס לשיעור העשרה בזום שארגנו באוניברסיטה, לפעמים אני נפגש עם חברים שחוזרים ממילואים. ימים אחרים אני פשוט יותר מדי על החדשות ורשתות חברתיות. ובינתיים לא היו חדשות טובות הרבה זמן אז זה רק משאיר בדיכאון. למרות שלצפות בתכני הסברה כן עוזר לי קצת, גורם לי להרגיש פחות לבד, שאנחנו לא משוגעים, לאור הגזלייטינג המשוגע שעושים לנו בעולם.
האירועים שקרו מספיק מדכאים, אבל השנאה בעולם, זה ממש דוקר את ליבי, גורם להרגשה כל כך מנוכרת ובודדה. פשוט שיגעון. הפרופוגנדה צלחה. פאקינג פרופוגנדה סובייטית מזוייפת מלפני עשרות שנים שחזרו עליה מיליון פעם ומצאה את הזמן והמקום שלה באקלים הפוליטי-חברתי-כלכלי של היום בעולם המערבי ונגעה להם בול בנקודה והצליחה בקנה מידה לא נורמלי. באמת לא נורמלי, ממש משוגע, ליטרלי. קווירים בעד בן לאדן. דברים חסרי כל היגיון. ומלאי אנטישמיות. רמת אמינות = היהודים הסוציאליסטים/קפיטליסטים (מה שאתם שונאים יותר) תקעו סכין בגב האומה הגרמנית ובגללם הפסדנו במלחמה הגדולה! עובדות לא משנות, זה מרגיש נכון. ולקדם נרטיב שמושתת בבסיסו על מחיקת הלגיטימיות שלנו לקיום לא יקדם כלום ולא יציל אף אחד, בא לי לצרוח את זה אבל גם זה לא בדיוק יעזור בכלום. זו אידיאולוגיה שבאמת מונעת יותר משנאה מאשר מאכפתיות כנה לזכויות אדם או למיעוט כזה או אחר. אם לא משנאה אז פשוט מבורות מוחלטת.
אז אני לא עובד וכבר פחות מתנדב, ההורים רוצים שאחפש עבודה, רבתי עם אבא שלי על זה לפני שבוע-שבועיים. לא ממש על זה, התחלנו לדבר על זה ואז נהיה ריב על הריב עצמו. לאבא שלי יש גישה דיי מחורבנת לשיחות אישיות. האבסורד הוא שיום קודם לכן דיברתי עם אמא שלי על אותו נושא ולה יש גישה הרבה יותר רגישה לשיחות כאלה והייתה שיחה מועילה. ויום אחר כך הוא בא אליי ומתחיל ויכוח דיי מעליב. אחר כך נפגשתי עם חבר ודיברתי איתו על זה, הוא גם מסכים שכדאי לי לפחות להתחיל לחפש עבודה, להסתכל מה יש, גם אם לא ישר להציע את עצמי. עם העבודה הקודמת שלי למעשה פשוט הסכמתי למקום הראשון שחזר אליי לאחר ששלחתי קורות חיים. הרגשתי בדיעבד שזו הייתה טעות, אז אני לא רוצה לחזור על זה. אז אני דיי בררן. בנוסף, אני עוד סטודנט, לקראת סמסטר אחרון. אולם, כעת פשוט ממשיכים לדחות את הסמסטר, אבל הוא אמור להתחיל מתישהו. אז גם זה מגביל מבחינת עבודה אופציונלית וגם נותן לי סיבה לא לקפוץ על עבודה, אלא אם היא באמת גמישה. למרות שהאחרונה הייתה גמישה ועדיין לא אהבתי אותה. אז אני מסתכל קצת על עבודות, יש לי כמה טאבים שנשארו פתוחים על דברים שעשויים לעניין אותי, אבל עדיין לא שלחתי קורות חיים לאף מקום, עדיין יש בי חשש. אולי אני צריך להתחיל מלעדכן בכלל קורות חיים, בעקבות ההתפטרות ממקום העבודה האחרון לאחר למעלה משנה שם.
גם יש לי פרוסמינר לכתוב, גם מועד ההגשה שלו נדחה אז בעיקרון יש לי עוד לא מעט זמן להגיש אותו, אבל כדאי לי כבר להתחיל לעבוד עליו ברצינות. אך כשחזרתי לעבוד עליו סוף סוף, הרגשתי שוב, תקוע. לבסוף אזרתי אומץ ויצרתי קשר עם המתרגל שלי. עשינו היום זום ואמרתי לו על הבעיות שאני מרגיש עם העבודה, לא כל הבעיות כל כך אקדמיות, חלקן דיי רגשיות-נפשיות. למשל, הכעס שלי על מוסד האקדמיה לאור מה שאנחנו רואים בעיקר בארצות הברית. כתבים מסוימים שעסקנו בהם בקורס ואצטרך כנראה לעסוק בהם בעבודה מאוד מייצגים עבורי את ההגות, הרעיונות, שהולידו, או לכל הפחות השפיעו במידה רבה, על הלך הרוח, האידיאולוגיה, שבבסיס המחשבה שנטמעה אצל אותם סטודנטים ואף פרופסורים באקדמיה בחו"ל, שהפכו פשוט לאנטישמים בשם איזה "מאבק לצדק", שוב העובדות רק מפריעות לנרטיב. מה זה עובדות? מה זה אמת? הרי הכל סובייקטיבי, גם המוסר הוא סובייקטיבי, אם לוחמי החופש חשים שמוצדק עבורם לרצוח תינוק בשביל לקדם את המאבק שלהם, מי אנו שנשפוט אותם? אולי זה בעצם כן מוסרי?כמובן שזה פשטני לומר שמספר המאמרים הללו שקראנו בסמסטר אחראים לדפוס המחשבה הזה, יש שלל דברים שהביאו להלך הרוח הזה, אבל מבחינה מסוימת, דיי רגשית, כנראה לא רציונאלית במיוחד, המאמרים האלה שאצטרך לעסוק בהם והאנשים שכתבו אותם, מאוד מסמלים עבורי, בעיקר בצורת הכתיבה שלהם, את הדבר הזה. שפה גבוהה, מילים שמאבדות משמעות, כאילו המטרה היא להיות כמה שפחות מובן, לכתוב בצופן, שפשוטי העם לא יבינו. להפתעתי המתרגל הבין מאוד את התחושה הזאת שלי והוא מאוד עזר וייעץ לי אולי להתמקד בנושא אחר בעבודה ונראה מאוד מוכן לעזור לי עם זה. אולם, זה עדיין יהיה מאתגר, לבטח אם אחליט עכשיו באמת לשנות את מיקוד העבודה רק מספר שבועות לפני ההגשה, כאשר היו לי חודשים רבים מאז סיום הסמסטר הקודם למעשה לעבוד על הפרוסמינר. אולי אם הייתי פחות דוחה את תחילת העבודה, בתחילת אוקטובר כבר הייתי יכול להיות מאוד קרוב לסיומה ואז הייתי פחות מתקשה לחזור ולסיימה.
אני עדיין חושב על פוליטיקה והמלחמה והסכסוך כל היום, כל מה שאני עושה, גם אם אראה סרט לא קשור, גם אם אהיה עם חברים, אפילו באמצע שאני מאונן, פתאום תפלוש מחשבה, ויכוח על הסכסוך בראש שלי, מחשבה מייאשת על המצב. הלב פועם, אני חש חרדה, או פחד? אני לא סגור עדיין על ההבדל. אני נהיה מודע לנשימות שלי ואז הן נהיות לא שוויוניות. וזה כל הזמן, אני מתקשה לישון, אפילו שלא נפגע למזלי הרב אף אחד מהמשפחה שלי או אף חבר קרוב. חלק מחבריי במילואים אבל לא אמורים להיות בסכנה. כן היו בני שכבה מהתיכון שלי שלא היו כה ברי מזל כמוני, בשבוע הראשון הייתי בהלוויה של אחד, לא מישהו שהכרתי קרוב, היו לי אינטראקציות עמו בחטיבה, אבל עדיין, בן 26, זה לא אמור לקרות. הכל מדכא.
אני חש אשמה אם אהיה יותר מדי באסקפיזם, למרות שגם אם אהיה יותר מדי באסקפיזם, המחשבות נשארות, אז אולי זה לא באמת אסקפיזם. אני חש בחילה, מרגיש שזה תוצר לוואי מוזר של... להיות בלחץ כללי מתמיד למשך ימים. מנגד אני לא ממש מצליח לאגור אומץ, או אולי לא אומץ - החלטיות, ביטחון עצמי בסיסי כזה, בשביל לשלוח קורות חיים למקום עבודה, להמשיך לנסות התנדבויות, לשעוט על העבודה לאוניברסיטה כך שאוכל לסיים אותה או את רובה עד תחילת דצמבר כבר ושזו תהיה דאגה אחת מאחוריי, או אפילו לחזור במלוא המרץ לתחביבים קודמים שלי מבלי לחשוב כל היום על דברים אחרים - למשל להשתמש בזמן הפנוי בכדי להמשיך בלימודי האיטלקית שלי, יותר מדואלינגו ביום, או לשיר ולנגן יותר, לכתוב, או אפילו כן לראות יותר סרטים וסדרות שהיו לי ברשימה הרבה זמן מבלי לחוש אשמה על כך, או צורך להסתכל בטלפון כל כמה דקות, או אפילו שעות.
ואני ממש רוצה מישהי שתחבק אותי ולחבק אותה ולחוש חום וקרבה, אני מרגיש מאוד בודד. כרגע קר ותקוע. אני מרגיש מאוד רחוק מכך.
אני מקווה שבפעם הבאה שאכתוב כאן כבר אחוש יותר טוב ושנהיה כולנו במצב יותר טוב.
