אני נוטה לחזור לכאן, במיוחד לכתיבה כאן, דווקא כשאני מדוכא, כנראה אני מרגיש צורך להוציא משהו. לא כתבתי פה זמן מה, והאמת היה לי הרבה מה לכתוב, היו לי כמה מפגשים מעניינים עם מישהי מהאתר והיה לי הרבה מה לכתוב על זה, אבל משום מה לא כתבתי, אולי דווקא משום שהייתי מרוצה אז לא הרגשתי צורך לפלוט את זה החוצה.
אבל עכשיו אני מרגיש ריקנות כזו שגרמה לי לבוא לפה ולכתוב.
יום ההולדת שלי היה לפני שבוע, בדיוק, בערב יום הזיכרון. כן, לא שמח במיוחד. בן 27. אבל חכו, it gets worse, סבתא שלי מתה באותו יום. היא הייתה בת 100, שיבה טובה, חגגנו לה רק כשבועיים בערך לפני כן. עם גלידה ו(כמעט) כל הנכדים, היא חייכה. אז מותה בהחלט לא היה בטרם עת. אולי אפילו היה עדיף לה למות כמה שנים קודם לכן מהיכרותי עמה; היא הייתה אישה עצמאית, חזקה, שורדת שואה ונותרה אופטימית חרף הדברים הנוראיים שעברה בחייה, אבל אם הייתה יודעת לאן תגיע, למצב של חוסר עצמאות, לדמנציה שלא תאפשר לה לדבר, זה היה שובר אותה, זה שבר אותה כשזה התחיל כשעוד הייתה לה מודעות מסוימת. אני מתאר כי רק היה עוד יותר קשה עבורה לאחר מות סבי לפני כשנה וחצי. הם היו בלתי נפרדים. אבל במצבה לא ברור לי כמה הייתה לה מודעות לכך שהוא נפטר בכלל, היא קלטה שהוא לא שם, אבל היא לא זכרה דברים מלפני חמש דקות אז קשה לדעת כמה הייתה ההבנה הזאת. אך גם מבלי שתדע שהוא נפטר בוודאי היה לה בודד במוסד הסיעודי הטיפולי שהייתה בו, הגענו לבקר אותה אבל אלו היו ביקורים קשים, לראות אותה ככה דועכת. לפחות נגמר סבלה.
הרגשתי דיי אנוכי באותו יום, ידעתי שהגיע זמנה של סבתא, אז לא הייתי כה עצוב בגלל זה. הייתה לי עצבות מסוימת על מספר השנים האחרונות של חייה שהיו מדכאות ביותר. באתי אליה עם אבי והיא כבר לא הייתה בהכרה, דיברתי אל אוזנה לפני שהלכתי, אמרתי לה שאני אוהב אותה. היא נראתה... מזעזע. היה קשה לראות אותה ככה, גם היה ריח קשה. אבל הרגשתי אנוכי שבעיקר לא רציתי שתמות באותו יום כי זה יום ההולדת שלי, לא רציתי שהתאריך יהיה מקושר לזה, בסוף היא מתה בערב, כך שהיה גם בתאריך עברי וגם לועזי, לא ניתן להימלט מזה. אבל אני מניח שזה ילדותי לחשוב על זה ככה, זה כל כך לא חשוב, מצד שני אולי גם טבעי לא לרצות שיהיה קשר תמידי כזה בין האירועים.
יום אחר כך הייתה הלוויה וגם יום הזיכרון. הלכתי לתיכון שלי לראות את הטקס בבוקר, זה יום זיכרון שונה מן הסתם. היו לא מעט מהתיכון שלי שנהרגו, שניים שהכרתי מהשכבה שלי, אחד נרצח במסיבה ואחד מת מפצעיו בשבי. הייתי בלוויה של הראשון עוד באוקטובר. זה באותו בית קברות שנקבר סבי ושבאותו יום קברנו גם את סבתי. לאחר שקברנו אותה גם הלכתי לשים אבן על הקבר של חבר שכבתי. לא היינו חברים קרובים, לא דיברנו מאז התיכון וגם בתיכון לא זוכר כמה כבר דיברנו, אבל זה פסיכי עבורי לחשוב עליו ועל כך שהוא נרצח במסיבה...
ישבנו שבעה בבית שלנו, היה נחמד דווקא, הרעיון של שבעה טוב, זה רעיון שבהחלט הייתי ממליץ לתרבויות אחרות ללמוד מהיהדות, דרך טובה גם לזכור את האדם שנפטר וגם לספק תמיכה למשפחה ולהתחבר עם מכרים שלא ראינו זמן מה. ההרגשה המשפחתית עוזרת. לדאבוני ממש בכתיבת שורות אלה שמעתי ויכוח בין אבא שלי ואח שלו שהעכיר על התחושה המשפחתית שהרגשתי במהלך השבוע. בשישי בערב הגיע אחי לארוחת ערב יחד עם בת זוגו, היא הציעה לו נישואין לפני זמן מה, כן היא הציעה לו. הוא שלח אז בקבוצה המשפחתית תמונה של הידיים שלהם כאשר על היד שלו טבעת. הוא עדיין לא הביא לה טבעת. החשש שלי הוא שהם אולי לא מתאימים במיוחד אך הוא מרגיש שהוא בנקודה הזו בחיים שהוא "צריך" להתמסד, הוא באמצע שנות השלושים לחייו. אני מרגיש שיש להם פחות כימיה מאשר לאחי השני וזוגתו. אחי השני מרגיש עדיין 100% עצמו כשהוא עם בת זוגו, אחי הבכור פחות. לכן הלחיץ אותי יותר כאשר לקראת סוף הערב הוא התנהג משונה ואמר שיש להם משהו לומר לנו ואז הוציא תמונת אולטרהסאונד. הם אמרו לנו לא לספר אבל זה אנונימי כאן אז לא נחשב. האם אני רע שאני מרגיש אולי שהוא עושה טעות מסוימת? הוא אדם בוגר, אם הוא לא היה מרגיש טוב איתה הוא היה נפרד ממנה, נראה שהוא רוצה להיות איתה מן הסתם, אז מי אני שארגיש שזה לא נכון עבורו?
היום עלינו לקבר, שמש קופחת. נגמרה הסאגה של השבעה וכולם חזרו לעבוד. אבל אני חזרתי הביתה ואין לי עבודה. כלומר, יש לי שלוש עבודות סמינר לסיים אבל אין לי הכנסה. אני קצת נוטה לדחיינות, אמרתי לעצמי שאחזור לשים גז אחרי השבעה. גם תוך כדי השבעה קראתי ספר שאמור לעזור לי באחת העבודות. אבל אני יודע בתוכי גם שאני יכול לעשות יותר. יכול להיות שגם באתי לכתוב כאן מתוך אותה דחיינות... כנראה גם נכנסתי לאתר מפני שאסרתי על עצמי לאונן שבוע כי זה מרגיש לי לא במקום אבל זה גם גרם לי לליבידו גבוה.
אני לא יודע ממש מה לעשות עכשיו. בכללי. בחיים. אני צריך לחפש עבודה אבל לא יודע במה אני מתאים. הלכתי להיבחן למשלחת של הסוכנות היהודית, אבל לפני שבוע יחד עם כל הבאסות ביום ההולדת גם קיבלתי הודעה שלא התקבלתי. שלחתי קו"ח לאיזו משרה של כתיבת תוכן שהייתה בקבוצה בפייסבוק אבל לא קיבלתי תשובה. אני מניח שאני מסתכל על עבודות כאלה של כתיבת תוכן אבל לא יודע איך אני רואה עצמי בזה לטווח הארוך. חשבתי אולי ללמוד הוראה למרות שאני לא ממש אוהב ילדים אז לא יודע אם זה הכיוון הנכון עבורי. אני בעיקר רוצה מקום לבטא את הידע שלי בהיסטוריה ולכן גם הסתכלתי על המשלחת של הסוכנות, כי אני רואה שצריכים יותר אנשים שיסבירו לעולם על ההיסטוריה שלנו כי לעולם אין מושג קלוש ומאמינים בבולשיט מוחלט ונותנים לבולשיט הזה להכתיב את הדעות שלהם על ההווה.
אני מאובסס בכל החודשים האחרונים על כל השקרים שמספרים עלניו בעולם, זה מלחיץ אותי. היו ימים שהייתי שעות על הרשתות החברתיות, אולי אפילו רוב הימים. בשבוע שעבר אמרתי לעצמי שלא אכנס לאינסטגרם. אבל עדיין הסתכלתי על קבוצת טלגרם בנושא ואני עדיין רואה דיווחים בוואצאפ ובחדשות וקשה לא להתעצבן. גם המצב הפוליטי הפנימי משגע, נדמה כאילו אנחנו נוסעים לעבר קצה צוק, אם אנחנו לא כבר בנפילה ממנו. לפחות היום הייתה ידיעה אופטימית שנשיא איראן רוצח ההמונים כנראה התרסק למוות, נקווה שקו העלילה הזה יתפתח לטובה.
אז אני מניח שמה שאני מרגיש כרגע זה תמהיל של העצבנות שלי על היחס לישראל בעולם והמצב הפנימי, חשש ובלבול כלפי מקומי בעולם, העתיד שלי, חיפוש עבודה, הצעד הבא בחיים, חרדה יחד עם דחיינות כלפי המטלות שאני צריך לעשות לאוניברסיטה ברגע זה, יחד עם הריקנות שאני מרגיש בעקבות השבוע האחרון ומות סבתי, אולי ריקנות שנובעת מכך שאני לא עצוב מספיק על סבתי כפי שאני חושב שאני צריך להיות? ומאידך מכך שאני לא שמח מספיק עבור אחי כפי שאני חושב שאני צריך להיות? מה אני אגיד, שיגעון. או שמא מאייתים את זה "דיכאון"?
לפני כמה שנים, כשעוד הייתה יחסית איתנו, סבתא הייתה שרה לי מדי פעם כמה שורות של שיר בגרמנית. למרות שהייתה פולניה, ידעה קצת גרמנית ומזכרוני זה שידעה כמה שירים בגרמנית עזר לה להתחבב על כמה גמרנים במקום הנכון בזמן הנכון, ויחד עם מזל רב ותושייה, תרם להישרדותה בשואה. היא שרה לי את זה עם כזה חיוך. "הפרחים הראשונים של מאי פורחים עבורך".
