שבתי ארצה סוף כל סוף!
שנה... מיוחדת. טוב רק תשעה חודשים...
מצד אחד רציתי מאוד לחזור כבר הרבה זמן, לא יכלתי להסביר לעצמי בשלב מסוים מה אני עוד עושה בחו"ל. מצד שני חזרתי ודיי מהר נפל עליי לחץ, גם דאגה כזו לעתיד המדינה וגם לעתיד שלי. הרי העובדות לא השתנו, חזרתי ואני עדיין דיי איפה שהייתי לפני שנה; יופי סיימתי תואר אבל אין לי מקצוע, אין לי עבודה, אני בבית של ההורים רק גדול בשנה וכל הצעה שההורים שלי זורקים לי (כל הזמן) מרגישה לי לא נכונה עבורי. אני רוצה עבודה משמעותית אבל לא יודע מה זה אומר עבורי ואיך להגיע לזה. ואני תוהה כמה ימי חסד יהיו לי בבית של ההורים עד שהלחץ למצוא עבודה בטווח המיידי יחזור. זה לא רק מההורים, זה פנימי, אני רוצה גם לצאת כבר מהבית של ההורים, זו אחת הסיבות שעברתי לחו"ל, אבל חושש באותה מידה לרוץ לעבודה שלא נכונה עבורי. ועוד שבועיים עוברים דירה, אז אני עוד לא מפנה את המזוודה.
לפחות אוכל לפגוש את חברים שלי סוף סוף. אני מתכנן להפתיע אותם, לא אמרתי להם שכבר מצאתי טיסה חזרה. יהיה כיף. מקווה. ומתכנן גם לפגוש סוף סוף את חבריי מהצבא שרציתי מאוד להיפגש איתם חודשים, מאז שאחד החברים נרצח בפיגוע ביפו. זה היה רק חודש אחרי שעזבתי וזה בבום גרם לי לרצות לחזור. וחזרתי גם לבית בלי קייט. מתגעגע. היא חסרה. אבל לפחות אוכל גם לפגוש סוף סוף את אחיינית שלי שלא פגשתי במציאות, כך שלא הכל רע ומוות, יש גם חיים.
אני לחוץ באופן בלתי מוגדר, אבל גם טוב להיות בבית.