overthinking

מה אומרות? 

מצד אחד אני תמיד מרגיש פחות בנוח במסיבות הללו, יותר מדי עירום גברי ודברים הארדקור עבורי, אני בכללי ביישן. במסיבות רגילות אני מתקשה להיות חברותי ולדבר עם אנשים אז בטח במסיבות כאלו. אפילו אתמול, הייתי במאנץ' אורדורה ודיי שתקתי והייתי בצד רוב הזמן, רק לקראת הסוף התחלתי קצת לדבר ולהיות קצת חברותי. במסיבות עם מוזיקה רועשת זה עוד יותר קשה ולא אני. אני כאילו צריך שיכריחו אותי לדבר בנסיבות מסוימות, קיוויתי קצת שהמאנץ' יהיה כזה, אבל היו שם יותר מדי אנשים מכדי שישימו לב אליי.

מאידך כן יש כמה שולטות שאני מכיר שמגיעות לשם ובכללי אולי אם אני רוצה חברה שולטת אני צריך to put myself out there ולהמשיך עד שאני מוצא מישהי? לא שזה קל במסיבות אבל יותר קל מאשר אונליין שם נשים לא רואות אותך, יש להן מיליון הודעות והן אקסטרה חשדניות. אבל האם באמת מוצאים חברה שולטת במסיבות הללו? גם בזה אני לא בטוח, נראה שרוב השולטות מגיעות לשם עם נשלט משלהן מראש. גם החיסרון שם הוא היתרון בדרכים הווניליות להכיר אנשים, באפליקציות וכו', כן הן שטחיות יחסית, אבל כן רוצים להכיר קודם כל את האישיות אחת של השני ואז דברים כמו קינקים נחשפים רק בדייטים מתקדמים יותר, שזה יכול להיות בעייתי עבור אנשים כמותנו שזה משמעותי עבורם במידת מה או במידה רבה. במסיבות הללו זה ההפך, סבבה אפשר להגיע להתאמה של הקינקים מהר ומשיכה וכל זה, אבל אז לא יודעים אם יש התאמה ברמת האישיות עד יותר מאוחר. שני האלמנטים הללו חשובים.

בקיצור מה אומרות? להמשיך לבוא לאירועים הללו - זו תעוזה, לצאת מאיזור הנוחות וכל זה? או שזו טעות עבורי וזה להמשיך לחזור על אותה טעות שעושה לי רע?

אני לא רוצה לחזור אם זה ימשיך להיות אותו דבר ואני סתם אהיה שם כמה שעות ברעש, בודד, נבוך, בוהה בנשים יפות עוצמתיות ומתחמק עם עיניי מגברים עירומים מעונים. 

אני שואל בלשון נקבה כי הקול של שולטות שווה יותר.

פעם ראשונה שלי בדאנג'ן. אכתוב פה מה שכתבתי לקימברלי המהממת לאחר מכן שנתנה לי כבוד רב בכך שכתבה לי כי סיקרנתי אותה!

אמנם היה לי קצת קשה שם כמו בפמדומים אחרים כי אני ממש ממש ממש ביישן אבל זו כן הייתה חוויה בסך הכל ושמחתי לפגוש את קימברלי המושלמת שמאוד דאגה לי לאורך הערב.

ראשית, חשבתי שהשולטות מהממות, טוב גם כמה נשלטות. פשוט היו שם מלא נשים מהממות ויפות שהלוואי שהייתי פחות ביישן שפשוט הייתי יכול לגשת לומר להן את זה. ואלו נשים המשדרות עוצמה וביטחון וזה כזה מושך ומהפנט.
אני פשוט רואה נשים יפות ורוצה לראות אותן מחייכות ולהימרח עליהן ולהיטמע בהן אבל אני לא יכול. אני שומע את השיר הזה בראש שלי

מאידך קשה לי לראות נשלטים מן הצד. גם עירום גברי מגעיל אותי (נשים נראות כמו יצירת אומנות, גברים נראים כזה גוש משונה עם זרנוק קטן) וגם זה נראה לי קרינג'י כזה. פתטי. כן אני יודע שגם אני ככה מן הצד, אני מזויף, מזל שאין מראה אז. גם דם ודברים כואבים לא נעים לי לראות, אולי אני פשוט רגיש מאוד, אני מפחד ממחטים גם בבדיקות דם.

בכללי אני גם לא מת על מסיבות כי קשה לי לדבר שם ואני יוצא צרוד.

בגדול אני מניח שלא היה שם משהו שלא ראיתי באורדורה, עדיין כל פעם אני בשוק לראות את הדברים הללו לידי בפומבי.

שמחתי שזכיתי לדבר עם כמה שולטות כולל קימברלי ו-street cat, הלוואי שהיה לי אומץ ליותר, או שהיו פוקדות עליי ליותר. לא הייתי הולך קיצוני כמו שאר הגברים שם אבל אני שמח לעשות מה שאני יכול כדי לשמח אתכן.

הרגשתי לצערי גם בדידות הרבה זמן שם, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. האמת כל מה שאני רוצה זו חברה שולטת יפה שאוכל לשמח אותה. בכללי אני לא ממש טוב עם נשים בגלל הביישנות שלי וחוסר הביטחון. החברה הכי רצינית שלי הייתה תקופה של שלושה חודשים וגם זה היה לפני שנים ועם מעט מאוד מגע מיני. אני חושב שאני חוזר למסיבות הפמדום הללו שוב ושוב למרות שאני חש דיי לא בנוח שם כי אני מקווה שבמקום כזה בו יש כמות של נשים שולטות רוויות ביטחון עצמי, מישהי תראה אותי לבוש טוב נראה לא נורא אני מקווה ותיקח אותי להיות שלה. זה גם מחמיא לי כשמחפיצים אותי האמת, יש לי ביטחון עצמי דיי ירוד, אז אם מתייחסים אליי כ-"חטיף" או "צעצוע" זה כן גורם לי להרגיש טוב. דווקא לא ממש קרה לי אתמול.

אגב אם מישהי קוראת את זה ותזהה אותי במסיבה שאהיה בה בעתיד, במקום כזה, כן ברור לי שהסכמה זה מאוד חשוב, אבל איך הייתי רוצה שמישהי פשוט תיגע בי, תעשה בי כרצונה, אפילו בלי לדבר איתי קודם, שתחשוב שאני נראה טוב ותמשש אותי, וואו זה יכול להיות מדהים. אבל לא יקרה לעולם לצערי. איזה באסה. אני כמובן לעולם לא אעשה את זה לאף אחת, שיהיה ברור, אבל מבחינתי אם מישהי תזהה אותי מכאן, הנה הסכמה שלי מראש 😁 כן אם אני אומר לא על משהו זה לא, כמובן, אבל קשה לי לראות עצמי אומר לא למגע של אישה יפה אלא אם כן זה כואב. תחפיצי אותי כאילו אין מחר. חבל שזה לא קרה במסיבה. אני מניח שהייתי צריך להיות יותר פרואקטיבי בשביל זה, אבל זו הבעיה שלי, הפחדנות הזו, בגלל זה הייתי רוצה שמישהי פשוט... תקטוף אותי כמו תפוח עץ ותיקח ביס. 

שמחתי שקימברלי דאגה לי שלא ארגיש מנוכר ושנתנה לי תפקיד בשלב מסוים, שמחתי לראות את החיוך המרוצה הכובש על פניה. הדאגה שלה הרגישה מאוד אימהית ומנחמת, למרות שזה פרוידיאני כי היא הייתה גם עוצמתית בצורה מאוד מושכת. אבל כולנו בקהילה הזאת בובות פרוידיאניות מזדיינות בכל מקרה (תקף לגביי במיוחד עכשיו כי רבתי עם אבא שלי לפני יומיים ואני עדיין עצבני עליו).

טוב את השיר מסוויני טוד כבר שמתי על פוסט קודם אז אצטרך לסיים עם שיר אחר.

השיר הבא מוקדש לחברה השולטת שתיכנס לחיי במהרה

(למרות שבמקור פול מקרטני כתב אותו על מריחואנה 😆)

שבתי ארצה סוף כל סוף!

שנה... מיוחדת. טוב רק תשעה חודשים...

מצד אחד רציתי מאוד לחזור כבר הרבה זמן, לא יכלתי להסביר לעצמי בשלב מסוים מה אני עוד עושה בחו"ל. מצד שני חזרתי ודיי מהר נפל עליי לחץ, גם דאגה כזו לעתיד המדינה וגם לעתיד שלי. הרי העובדות לא השתנו, חזרתי ואני עדיין דיי איפה שהייתי לפני שנה; יופי סיימתי תואר אבל אין לי מקצוע, אין לי עבודה, אני בבית של ההורים רק גדול בשנה וכל הצעה שההורים שלי זורקים לי (כל הזמן) מרגישה לי לא נכונה עבורי. אני רוצה עבודה משמעותית אבל לא יודע מה זה אומר עבורי ואיך להגיע לזה. ואני תוהה כמה ימי חסד יהיו לי בבית של ההורים עד שהלחץ למצוא עבודה בטווח המיידי יחזור. זה לא רק מההורים, זה פנימי, אני רוצה גם לצאת כבר מהבית של ההורים, זו אחת הסיבות שעברתי לחו"ל, אבל חושש באותה מידה לרוץ לעבודה שלא נכונה עבורי. ועוד שבועיים עוברים דירה, אז אני עוד לא מפנה את המזוודה.

לפחות אוכל לפגוש את חברים שלי סוף סוף. אני מתכנן להפתיע אותם, לא אמרתי להם שכבר מצאתי טיסה חזרה. יהיה כיף. מקווה. ומתכנן גם לפגוש סוף סוף את חבריי מהצבא שרציתי מאוד להיפגש איתם חודשים, מאז שאחד החברים נרצח בפיגוע ביפו. זה היה רק חודש אחרי שעזבתי וזה בבום גרם לי לרצות לחזור. וחזרתי גם לבית בלי קייט. מתגעגע. היא חסרה. אבל לפחות אוכל גם לפגוש סוף סוף את אחיינית שלי שלא פגשתי במציאות, כך שלא הכל רע ומוות, יש גם חיים.

אני לחוץ באופן בלתי מוגדר, אבל גם טוב להיות בבית. 

טוב הייתי אמור לחזור ארצה הבוקר, אבל כל הטיסות בוטלו. כמו שלנון שר "Life is what happens to you while you're busy making other plans". נראה לי כבר ציטטתי את השיר הזה באיזה פוסט קודם, אבל מה לעשות, זה נכון, אחת השורות המבריקות שלו.

אז עכשיו דיי תקוע בפורטוגל, אין לי יותר משמרות, על הנייר עוד בחברה ומסיים בסוף החודש אבל בפועל לא עובד יותר, דיברתי עם מחלקת הדיור של החברה כיוון שקבעתי עמם שאצא מהדירה אתמול, דחינו את היציאה לתאריך המאוחר ביותר האפשרי, שזה בתחילת יולי. אם עדיין תהיה בעיה לחזור ארצה ביולי יהיה אפשר אולי לבקש להישאר באופן מיוחד משום שאלו באמת נסיבות מיוחדות, אישית לא תהיה לי בעיה גם לעבור לאיזה airbnb, בכל מקרה רוב הציוד והבגדים שלי כבר ארוזים. אולי אנצל את הזמן לטייל קצת, זה מה שחשבתי שאעשה במקור ובסוף ויתרתי על זה, אבל אם במילא אני תקוע כאן אפשר לעשות מהלימון לימונדה, למרות שהמחירים עדיין דיי גבוהים אז אני מהסס לנסוע רחוק מדי. אני מקווה לחזור ארצה בהקדם האפשרי, גם יום ההולדת של אח שלי ושל אמא שלי בקרוב, קיוויתי להיות בארץ בשביל זה. את של אחי בטח אפספס, מקווה שאוכל להגיע ארצה לפחות לפני זה של אמי. כשדיברתי עמם בטלפון הם אמרו שעדיף שאני בחו"ל, אבל אני לא מרגיש ככה, הייתי מעדיף להיות בארץ עם המשפחה, גם אם יש סכנה וצריך להיכנס כל רגע לממ"ד, לפחות ארגיש חלק מההוויה המשותפת של המדינה.

לפחות אם המלחמה הזאת תביא לחילופי שלטון באיראן הכל יהיה שווה את זה, לעם האיראני מגיע יותר. עדיף לי אולי לנצל את הזמן לטיולים אבל בינתיים אני פשוט נשאר בדירה ומסתכל על נוטיפיקציות כל הזמן ורשתות חברתיות וכשאני לא עושה את זה אני צופה בסרטונים או סטנדאפ או מאונן. כנראה לא הדרך הכי בריאה להתמודד עם לחץ.

צריך לשים שיר של ריטה לשם המאורע? אני לא הכי בקיא בדיסקוגרפיה שלה אבל יאללה

הרבה זמן לא כתבתי פה

אחזור ארצה מפורטוגל בקרוב

בינתיים זה לא הנושא

נכנסנו לדירה בברגה, אני וההורים. אחרי הרבה זמן בלי חופשה שהרגשתי קצת זומבי סוף סוף היו לי ימי חופשה וההורים הגיעו לפה בול ביום ההולדת שלי. תחילה נסעתי לפורטו לפגוש אותם, לאחר מכן טיילנו ברחבי פורטוגל. היו עוד מספר ימים תוך כדי החופשה שלא הייתה לי חופשה, משמע הייתי צריך לעבוד, אז בימים אלו התבססנו בליסבון. לאחר מכן נסענו באזורים כפריים לרוב, ראיתי נופים שלא יכלתי לראות בלעדיהם כי צריך לנסוע אליהם ברכב פרטי. מדינה יפה. נהניתי, גם עם דברים מעצבנים שההורים עושים לפעמים, אחרי הרבה זמן שלא התראינו זה בסדר. לקראת הסוף נסענו צפונה. היינו בעיירה יפה בשם גווימארש ובה היה איזה פסטיבל הוקרה לכבאים ולאחר מכן נסענו לברגה ושם היה פסטיבל אחר בסגנון רומי, ממש אנשים הלכו ברחובות עם טוגות והיו דוכנים והצגות לציבור, היה חם אבל הייתה אווירה ייחודית. אמא עשתה בוקינג למקומות בהם לנו בערך יום-יומיים לפני שהגענו לשם. בבראגה היא בחרה באיזו דירת פנטהאוז, גם עשתה בוקינג ליום נוסף אחרי שהם הולכים עבורי שאוכל להישאר שם לעוד יום. עוד לא ידעתי מה לעשות לאחר מכן, נותר לי עוד שבוע ימי חופשה. נפגשנו עם בעלת הדירה שהסבירה לנו על הדירה ועל החוקים שלה, בינהם כמה חוקים קצת הזויים, כמו ששימוש במזגן עולה שלושים יורו. היא גם לא ממש ידעה אנגלית, ניסיתי לתקשר איתה בקצת פורטוגזית שידעתי אבל זה לא היה מספיק. היא התקשרה לאחיה שיודע אנגלית יותר טובה כדי שיסביר לנו. תוך כדי אמא הייתה מוסחת. היא דיברה עם שכנה וחברה שלה שביקרה בדירה בארץ להאכיל את החתולה, קייט. מדי פעם גם אחים שלי באו לדירה להאכיל, לפנות לה את החול, וללטף אותה שלא תהיה לבד. לא ראיתי אותה שמונה חודשים, כמו שלא ראיתי גם את אחיינית שלי מאז שנולדה, הרבה דברים לא ראיתי, משהו שגרם לי לרצות לחזור. השכנה סיפרה לאמא שלי שקייט לא במצב טוב. היא בת 20 כבר. כשעזבתי היא אמנם כבר לא הייתה קופצת כפי שהייתה בעבר והייתה ישנה יותר ודורשת יותר צומי, אבל סך הכל נראתה במצב טוב לדעתי, בטח לגילה. בהמלצת הווטרינרים נתנו לה מזון כלייתי. אמא התקשרה לאח שלי שיבוא לבדוק עליה. הוא וחברה שלו אימצו בעצמם שני חתולים מאז שעברו לגור ביחד, למעשה שלושה אבל הראשון נפטר לאחר שנה. בטוח לומר אבל שהוא טוב בטיפול בחתולים וזו החתולה שלנו, הראשונה, עבורי מגיל שבע, עבורו מגיל 11, לא רק חתולה, בת משפחה. אז היה מצב קצת כאוטי שאמא שלי מדברת עם השכנה במרפסת של דירה חדשה שרק הגענו אליה תוך כדי שבעלת הבית מסבירה לנו על הדירה באמצעות אח שלה בטלפון. לאחר מכן בעלת הדירה הלכה. לא דאגתי לקייט. כלומר כמובן שדאגתי, אבל לא דאגתי, במובן שידעתי שהיא תהיה בסדר, אין סיבה שלא. מבוגרת כן, אבל היא חתולה שורדת. בשבוע לפני בשיחות וידאו עם אחים שלי הם אמרו שהיא במצב טוב, מתישהו גם ראיתי אותה בשיחות וידאו והיא נראתה טוב. אולי היא חולה עכשיו אבל אפשר לטפל בזה. מה שבטוח - אני חוזר ארצה תוך פחות מחודש, אספיק לראות אותה, ללטף אותה, ואם באמת תהיה חולה סופנית, להיפרד ממנה, לסגור מעגל ארוך שנים. תכננתי לחזור ארצה עוד קודם אבל הבעייתיות של קביעת חופשות בעבודה הזו מנעה את זה, לכן החלטתי לפרוש מוקדם כביכול, בסוף יוני במקום בספטמבר כפי שהייתי אמור בחוזה.

בעלת הדירה הלכה, אבא רטן על החוק המגוחך של המזגן ואח שלי הגיעה הביתה אמר לאמא שבאמת קייט הייתה במצב לא טוב, ישנה על השטיח במקום על הספה ולא הגיבה אפילו לעוף שהוא ניסה לתת לה. הוא לקח אותה לווטרינר והתקשר משם. אמרו שהיא הייתה מיובשת ויש אפשרות לבדיקת דם להבין מה יש לה או... תוך כדי השיחה אבא השלים לבד.. היא חתולה מבוגרת, אם יש לה משהו חמור אולי מיותר להילחם בזה, עדיף אולי להרדים אותה. אני הייתי בשוק שזה יצא לו בכלל מהפה, לא אכפת לו??? אמרתי לאמא ולאחי - ברור שעושים לה בדיקה! התעצבנתי על אבא שלי, אז החתולה התייבשה, נותנים לה עירוי, מטפלים בה כפי שאפשר, זו לא סיבה לרצוח אותה רק כי היא זקנה! היו עליי מטענים רבים איתו, מריבים אחרים עם אבא שאוהב לריב, אבל גם בנושא החתולה, הוא נהג להתלוצץ הרבה שזו חתולת פחים ושעדיף היה כלב ולקרוא לה "החתולה שלך" במקום להתייחס אליה כ-החתולה שלנו. עם זאת הוא כן טיפל בה והאכיל אותה ולקח אותה לווטרינרית כשצריך, אבל לא היה לי ביטחון כמה זה עבורי וכמה עבורה. אבל כשאני התעצבנתי עליו הוא התעצבן עליי, ויש לו פיוז קצר "אתה לא ראית אותה בחודשים האחרונים!" זה פגע בי, כי זה היה נכון. אבל הוא נעץ סכין וסובב אותה, הוא אמר שזה למעשה אנכי יותר שאני רוצה להאריך לה את הסבל בשביל עצמי, בשביל להספיק לראות אותה. הייתי בהלם - כבר מוותרים על לנסות לעזור לה? והוא מפנה את זה כנגדי? שאני גורם לה סבל בכך שאני רוצה עוד לראות אותה? ללטף אותה? אני חוזר אוטוטו, גם אם היא חולה זה לוקח זמן הרי, לא הולכים על להרדים כפיתרון הראשון. הוא ואמא אמרו לי שבחודשים האחרונים היא ישנה רוב היום וגם שכן הקדימו לה את התור הקודם לווטרינר כי ידעו שהיא במצב פחות טוב, זה הם כן אמרו לי בשיחות קודמות, אך הם לא אמרו לי שהיא בקושי אוכלת ושותה. את זה לא ידעתי, אמא אמרה שלא רצו להדאיג אותי וקיוו שהיא תחזיק מעמד עד שאחזור. אבא אמר שבכל מקרה גם אם יתנו לה משהו שיעזור לה עכשיו היא תחזיק שבוע-שבועיים וזה לא יהיה טוב לה, עצבן אותי שהוא אומר את זה בכלל, הוא לא וטרינר, מאיפה הוא יודע?! חששתי שהוא ממהר להרדים אותה לפני שמוכרחים. היא חתולה שורדת, היא תשרוד את זה, אני עוד אראה אותה, אספיק להיפרד ממנה בעצמי. אבא גם החל לרדת לפסים אישיים בוויכוח כפי שהוא עושה בכל ויכוח, להעלות את הטונים, לדבר על כמה הוא יודע יותר ממני, להאשים אותי באנוכיות וכו'. אמרתי להם שאני בשוק ממה שהם אומרים ושמהפרספקטיבה שלי קייט הייתה בסדר, אפילו השבוע האחים אמרו שהיא בסדר, עכשיו התייבשה ושאפשר לטפל בזה בקלות אבל במקום זאת הם ממהרים לדון בהרדמה שלה פשוט כי היא זקנה. אמא הבינה אותי והסבירה לי שזה לא המצב ושכן חלה התדרדרות במצבה והיא מצטערת שלא סיפרו לי ושזה קורה ככה בפתאומיות עבורי. אבא במקום להביע אמפתיה עם כך שחלקתי את הפרספקטיבה שלי ואפילו השתמשתי במינוח "מהפרספקטיבה שלי", החליט שאני "ממציא פנטזיות". אמרתי לו שהוא רק מוכיח בכך שהוא חסר יכולת אמפתיה והלכתי.

התקשרתי לחבר טוב להוציא קיטור, כבר יצא שבאתי לבית של החבר הזה אחרי ויכוחים עם אבא, אז הפעם לא יכלתי ללכת לבית שלו, אבל התקשרתי ודיברנו והוא עזר לשים דברים בפרספקטיבה, תוך כדי כך אח שלי התקשר מהווטרינרית עם תוצאות הבדיקה. הפסקתי את השיחה עם החבר והתאגדתי עם ההורים. התוצאות היו off the charts באופן לא טוב. הווטרינרית אמרה שהייתה לה מחלת כליות כבר הרבה זמן, זאת ידענו, אבל שכעת נראה שיש לה קריסה כלייתית (או משהו בסגנון, לא זוכר בדיוק את הנאמר). אפשר לנסות לטפל בזה אבל אין הבטחה שהטיפול יעזור ולא אפילו יעשה יותר נזק, ולחתולים לא בדיוק עושים השתלת כלייה, אין יותר מדי מה לעשות ומה שניתן לעשות כנראה לא יחזיק לטווח ארוך. הייתי בתדהמה. ההורים עוד דיברו ביניהם קודם, כנראה אמא נזפה באבא תוך כדי שדיברתי עם החבר, להבין אותי ולהיות יותר אמפתי, אז הם השאירו לי להחליט כביכול מה לעשות, אבל למעשה לא ממש הייתה בחירה, אני עכשיו זה שצריך לומר שצריך להרדים אותה??? לא יכלתי לומר זאת אבל זה היה מובן. אח שלי הפך את השיחה לשיחת וידאו כדי שנוכל לראות אותה, להיפרד ממנה. היא דווקא כן נראתה מגיבה בשלב הזה, עטופה בשמיכה נראה לי, עיניים פקוחות, יללה, חמודה. ההורים אמרו לי להיפרד ממנה. החזקתי את הטלפון, הסתכלתי עליה ורעדתי, לא יכלתי לומר כלום, החלתי להתייפח. לא בכיתי ככה מאז... יונה. כשדיברתי עם חבר שלי מהצבא אחרי שהחבר המשותף של שנינו מהצבא, יונה, נרצח בפיגוע ברכבת הקלה ביפו בתחילת אוקטובר. כן, זה בן אדם וזו חתולה, אבל היא הייתה בת משפחה עשרים שנה! למעשה על שניהם בכיתי יותר משבכיתי על סבא וסבתא אפילו. זה נשמע נורא, אבל אולי זה משום שסבא וסבתא דעכו לאט והייתה הקלה מסוימת בפטירה שלהם כי ידעתי שהם לא היו רוצים להיות במקום שהם היו בסוף חייהם, אפילו כמה שנים קודם לכן כשהם היו יותר מודעים וצלולים. עם יונה זה היה כה פתאומי, אדם כה צעיר, ועם קייט, עבור ההורים שלי זה כנראה כן היה הדרגתי אבל עבורי - זה הכה בי כמו ברק ביום בהיר. דקה שתיים שאני עם הטלפון ביד מול קייט, אמור להיפרד ממנה אבל לא יוצאות לי מילים, נתתי את הטלפון להורים והלכתי לשירותים, להתפרק ולקנח את האף שזלג כמו מכונת גלידה במקדונלדס.

חזרתי לחבר שלי ואמרתי לו מה קרה. הוא גם הכיר את קייט אז גם הצטער לשמוע. תוך כדי השיחה ההורים שוב חוזרים אליי, עם דילמה מוסרית נוספת - האם לקבור את קייט בקבר מסומן (שעולה כמובן מלא כסף) או לא. התעצבנתי שבכלל שואלים אותי, כאילו היו חייבים לשאול אותי, אבל זה גם שם אותי בפוזיציה של לומר להם לשלם כסף לא שלי לקבר לחתולה או לסרב ולהיראות קטנוני על כסף ולא אכפתי כלפיה כפי שהצטיירתי כמה דקות לפני כן כשרבתי עם אבא עליה. אבא שכבר הבין את טעותו אמר לשלם, אני שלא רציתי את זה עליי אמרתי שלא צריך, זה כבר לא משנה בלאו הכי. הלכתי לחדר. אמא פתחה אלבום תמונות משותף ב-Google Photos לתמונות של קייט. הוספתי הרבה תמונות ונזכרתי בה. יש תמונה שלה כגורה על הגב שלי בגיל 7 או 8, אפילו אין לי שם את כל השיניים עוד. אבא שלי נכנס לחדר שלי להתנצל על בחירת מילים לא טובה בוויכוח ולומר שכן היה אכפת לו מקייט ושהוא גם עבר את זה עם שלושה כלבים בילדותו. הוא עשה את הדבר הנכון, הראוי לאבא טוב ואכפתי, אבל זה עדיין עצבן אותי. הוא כל הזמן נכנס איתי לריבים, רב באופן מלוכלך, יורד לפסים אישיים, אומר דברים שהוא לא צריך לומר, ואז בדיעבד מתנצל על איך שהתנסח ועושה מחווה טובה עבורי (עדיין יש לי שובר לבנדיקט כמחווה טובה על פעם אחרת שהוא התווכח איתי, קילל אותי ואחר כך הרגיש רע והתנצל). הוא לא יכול פשוט ללמוד מטעויות ולא להיכנס לוויכוחים או לכל הפחות לא להתווכח בצורה הפוגענית הזו שוב ושוב? אבל אני מניח שאי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים ואי אפשר לשנות את האישיות לאבא שהתנהג ככה מהילדות שלי.

למחרת התוכניות לא השתנו, המשכנו לטייל רוב היום, למרות שהרגשתי שזה חסר משמעות. היינו במקומות יפהפיים והרגשתי ריקני לחלוטין. מה אכפת לי שאנחנו במקום הזה? רק רציתי להישאר במיטה. בקושי אכלתי, גם חשתי בחילה מהנסיעה בסללומים בהרים. ניסיתי בערב להזמין את הטיסה ארצה באמצעות שובר מהעבודה אבל זה לא עבד והתעצבנתי עוד יותר. ההורים התכוננו לעזוב ביום למחרת. הלכנו למסעדה. בעיר עוד היה הפסטיבל הרומי הזה. יום קודם שראיתי את זה בצהריים ממש התלהבתי, זה נראה כיפי וקסום, משהו לספר לחברים. עכשיו זה נראה לא במקום פתאום, מיותר, היה יפה אבל לא יכלתי להינות מזה. בשבועיים קודם לכן תהיתי מה לעשות עם שארית החופשה שלי אחרי שההורים הולכים; האם לנסוע עוד צפונה לספרד טרם אחזור לליסבון? האם לחזור לליסבון בהדרגה תוך כדי שאני נשאר במקומות כמו טומאר? האם ישר לחזור לליסבון ומשם לעשות מסע כוכב למקומות כמו סינטרה? או שמא לחזור ישר לליסבון ומשם לטוס לכמה ימים באיים כמו האזוריים או המדיירה? אבל לא היה לי חשק לטיולים יותר. אני עכשיו כותב את זה, אני בחופשה, אבל אני בדירה, לא יודע מה לעשות. לא דמיינתי שלא אראה אותה יותר, שלא אלטף אותה יותר. אולי אני מגזים שאני עדיין באבל, כבר עברו כמה ימים, וזו רק חיה לא בן אדם. וגם לא שאני טיפוס טבעוני או משהו שמבחינתו אין הבדל, רחוק מזה. אבל זו קייט. בת בית 20 שנה. מה זה בית בלעדיה?

ביום למחרת, תוך כדי הנסיעה במקומות יפים מדי בהרים שעשו לי בחילה השיר הזה היה בפליילסט ומשום מה פגע בול

לא יודע מה לעשות עכשיו. לא שיש מה לעשות. כלום לא יחזיר אותה. הרגשתי כל כך אשמה שעזבתי אותה מלכתחילה. אמרתי גם להורים. שנה מיותרת בחו"ל. לא הייתי צריך לעזוב. פספסתי אותה. פספסתי את הלוויה של יונה והמפגש עם חבריי מהצבא. פספסתי את החבר שחזר מארה"ב לזמן קצר. פספסתי את האחיינית שלי שכרגע אני מכיר רק דרך מסך הטלפון. ובשביל מה? אני לא בטוח. ההורים אמרו שלא, שזה היה מעשה אמיץ, צבירת חוויות, פתיחת ראש, הזדמנויות נסתרות, אבל הם תמיד אומרים דברים כאלה, מנסים להעלות לי את הביטחון. לפחות אני חוזר בקרוב. למרות שהבית לא יהיה אותו דבר.

רק לפני כשבוע סיכמתי את השנה בבלוג וכתבתי שאני יחסית מרוצה מהעבודה שלי בליסבון כרגע, אבל נפל עליי דיכאון השבוע. לא שמשהו השתנה, רק גיליתי שאהיה יותר מוגבל מבחינת החופשות שאוכל לקחת. יש לי יחסית הרבה ימי חופשה בעבודה, אבל הבעיה היא מתי אוכל לקחת אותם. אמרו לי שלא אוכל לקחת בשלושת החודשים הראשונים, הגיוני, נשמע סביר, לא רוצים שאנשים רק יתחילו לעבוד וכבר יקחו חופשה. בנוסף הבנתי מהם שקובעים את החופשות כחודש מראש, כלומר לפני שמתכננים את הלו"ז של החודש הבא בפועל. אולם האמת היא שקובעים את כל החופשות מראש בתחילת השנה. מהחודש אני יכול כבר לקחת חופשות. אז אחרי שכבר הסתכלתי על טיסות ומתי הכי זול ומתי הכי מתאים ודיברתי עם ההורים ועם חברים, נכנסתי למערכת וקלטתי שאני לא יכול להזין ימי חופש בכל החודשים הקרובים, עד סוף אפריל למעשה. מתברר שאם מישהו אחד בצוות שלנו לוקח חופש אז כל השאר לא יכולים. היו עוד כמה ימים במרץ ואת סוף אפריל כאמור, אבל רציתי לחזור ארצה מקסימום עד ליל הסדר ולחזור לשבועיים בערך, אין טעם לקחת כמה ימים בודדים שבהם בקושי אספיק לטוס ולחזור. דיברתי עם ההורים והייתי מבואס אבל תכננו להעביר את זה לסוף אפריל ואז הם יבואו לפורטוגל במאי בסביבות יום ההולדת שלי, עדיין לא הזנתי את ימי החופשה כי רציתי לברר כמה פרטים, וכבר למחרת ראיתי במערכת שגם הימים הללו נלקחו, כי מישהי אחרת בצוות גם ראתה שהכל תפוס את תפסה מהר. הייתה לי תחושה שזה יקרה אבל היא מבוגרת ועם בן בארץ אז לא רציתי להתחרות איתה על זה. אז דיברתי שוב עם ההורים והזנתי את הימים של מאי בתקווה שיגיעו לכאן ואני אוכל לחזור לארץ רק ביוני שיהיו מספיק ימי חופשה פנויים סוף סוף. זה דיי מדכא, שינה לי את התוכנית. גם זה אומר בפועל שתשעה חודשים אני מחכה לחופש, כן יש סופ"שים אבל זה לא אותו דבר. הרגשתי סבבה בעבודה בהינתן שיש לי איזו חופשה לצפות לה ולתכנן בחודשים הקרובים, משהו שיחצה את השנה, שלא יהיה הכל בלוק ענק של עבודה. עכשיו זה יהיה לעבוד חודשים, מונטוניות, אפור, לקום שש וחצי-שבע כל יום כשאני ממש לא אדם של בקרים, להשלים שעות שינה בסופ"ש, ככה עוד למעלה מארבעה חודשים רצופים עד שיהיה לי חופש. ועד שאחזור לישראל כבר אהיה שלושת-רבעי דרך לסיום העבודה, כי לא תכננתי להיות פה יותר משנה בלאו הכי. אז פתאום אני כן מרגיש תקוע כזה. יש אפשרות שאעבוד סופ"שים מסוימים ואז ימי החופש יהיו לי באמצע השבוע ואז יכול לקרות מצב של שבת-שלישי ימי חופש ואז אוכל נגיד לנסוע לפורטו אולי אפילו ספרד לכמה ימים, יותר הספק מסופ"ש בודד,אז זה משהו, אבל זה לא מספיק בשביל חזרה לארץ.

האמת גם זה עושה לי בעיה עם הכדורים שאני לוקח, נוגדי דכאון, הפסיכיאטר בקיץ עשה לי מרשם שמספיק לחצי שנה, אולי אפילו יותר, אבל אמרתי לו שכנראה אחזור ארצה מתישהו באמצע, אז הוא אמר שנוכל לקבוע כשאני חוזר ואז נראה אם להמשיך איתם. בינתיים עוד יש לי לכמה חודשים, אבל לא עד יוני, אז לא יודע אם לנסות להפסיק אותם הדרגתית כשאני רואה שאני קרוב לסיום, או אולי לנסות להשיג כאן, בעיקרון יש לי ביטוח בריאות כאן דרך העבודה, לא בטוח מה זה מכסה, ויהיה מוזר ללכת עכשיו לפסיכיאטר פורטוגזי. אולי אשאל את הפסיכולוגים של החברה שיש פה על זה. קיצור, מעצבן, מבאס. כן אני יודע שיש דברים יותר גרועים, גם הם בראש שלי, אני סתם מוציא תסכול פה כי אין לי יותר מדי מה לעשות חוץ מזה...

אני מתחיל מסורת לעצמי? אולי, נראה כמה עקבי אהיה בזה. בגדול נראה לי רעיון טוב להסתכל אחורה על השנה, איפה הייתי בשנה שעברה ואיפה אני היום. פיזית, רחוק מאוד, נפשית... לאו דווקא. היו שינויים כמובן, השאלה היא כמה ישפיעו עליי לטווח הארוך.

שנת 2023 הייתה שנה מחורבנת, 2024 הייתה יותר מגוונת, היו עליות ומורדות, למרות שרוב הזמן לדעתי היה דיי סטטי.

בשנה הזאת איבדתי את סבתא, בגיל 100, שיבה טובה, הגיע זמנה לחלוטין, אבל זה היה ביום הולדת שלי שהיה גם יום הזיכרון, אז היה מבאס ביותר. איבדתי חבר מהצבא באופן אכזרי ובלתי צפוי כשהוא נרצח בפיגוע ביפו, חשתי אשמה רבה שלא יכולתי להגיע להלוויה שלו, למרות שזה היה פסיכי לחלוטין כן להגיע, שכן אני גר בחו"ל כרגע. אנחנו עדיין במלחמה וזו הגיעה לעוד זירות, אולם העיקרית שאני מנהל היא במדיה החברתית וזה מתיש ביותר.

מאידך, נהייתי לראשונה דוד, לאחי הבכור נולדה ילדה, ואמנם אני לא מת על חברה שלו (הם טרם התחתנו) שמרגישה לי קצת שתלטנית ולא במיוחד מתאימה לו, ואמנם אף פעם לא אהבתי תינוקות, אבל מכל התמונות שהוא שולח ושיחות הווידאו איתו אני חייב להודות שיצאה לו ילדה חמודה ביותר ושהוא נראה מאושר עמה. אני מצפה לראותה.

זו שנה עם יותר חוויות מיניות מהרגיל, מ-2018-2022 היה יובש בלתי נורמלי ומדכא אבל ב-2023 היו החוויות שפירטתי באותו הפוסט שנה שעברה והשנה גם כן מספר חוויות מיניות ייחודיות. נפגשתי עם מישהי מהכלוב, למרות שהיא גרה בדרום, והיא סוג של בחנה אותי ולמרות שנמשכה אליי החליטה שאיני מתאים. בהמשך השנה פגשתי שולטת נוספת בערב פמדום שאהבה את מה שראתה והחליטה לקחת אותי לעולמות חדשים. לא כתבתי על כך בכלוב, אולי כי היה יותר מדי לכתוב, אבל היא גרמה לי לעשות דברים שלא דמיינתי וסיפקה לי חוויה חושית שלא ציפיתי לה. אני מקווה שגם אני הצלחתי לתת לה את מה שרצתה, נראה שכן. מלבדן הייתה לי החברה השנייה בחיי, אמנם לא שברה את שיא הזוגיות של הראשונה, שגם הוא לא היה מרשים במיוחד - שלושה חודשים, אך הגדרנו זאת כזוגיות גם לפרק הזמן הקצר שהיה. גם זה היה מאוד בלתי צפוי - חברה אנגולית בליסבון. היה לי זמן נפלא עמה, על כך דווקא כן פירטתי רבות בבלוג.

סיימתי את התואר בשנה זו, הלכה למעשה, התחלתי את 2024 בסמסטר האחרון שלי, סמסטר השלמה למעשה. לא עשיתי סמסטר ב', במקום זאת היה עליי לסיים שני רפרטים וסמינר, לאחר דחייה רבה כמיטב המסורת סיימתי את שלושתם ועד כה קיבלתי ציונים בשניים מהם (הגשתי אותם ביולי). אה ותוך כדי עשיתי פרויקט שירה של מגילת אסתר מוזר ביותר סביב פורים שהלחינה יהודייה משיחית משונה שאף שילמה לי על כך! מעט, אבל כסף על שירה, אני לא מתלונן. זו הייתה חוויה משונה.

אבל השינוי הגדול ביותר זו כמובן ההחלטה לעבוד בחו"ל, גם אם זו עבודה שלא ממש קשורה אליי, בקרת תוכן עבור טיקטוק. עברתי על הלבטים שהיו לי לקראת ההחלטה הזאת ורציתי לראות איך החששות והתקוות שלי התממשו או שלא התממשו, במציאות. זו רשימת היתרונות והחסרונות שלי אז מול המציאות:

יתרונות: - חו"ל - אני בהחלט בחו"ל.

- הרפתקה - ניתן להגדיר זאת כך, זו חוויה בהחלט.

- אולי אכיר חברים/חברות - הייתה לי חברה לזמן קצר, מבחינת חברים מהעבודה... סוג של יש לי. לא הייתי מגדיר זאת חברים קרובים והייתי דווקא רוצה חברים קרובים כלשהם כאן, אבל כן יש כמה אנשים בעבודה שנפגשתי עמם בינתיים פעמיים מחוץ לעבודה, פעם אחת בהדלקת נרות חנוכה של הקהילה היהודית בליסבון, שהיה גם ליד שוק הכריסמס הגדול כאן, ופעם שנייה חגגנו יום הולדת לאחד האנשים מהעבודה במסעדה. עדיין הייתי רוצה יותר, לפגוש חברים שבאמת ארגיש אולי יותר חיבור אמיתי עמם שאוכל לבלות עמם ולהתכתב עמם, או חברה כמובן, אבל אני מניח שמה שהיה ושיש יותר טוב מכלום.

- נוף חדש - בהחלט, עיר יפה מאוד, במיוחד סביב חג המולד, כיף לטייל גם מחוצה לה.

- טיולים (מעט או יותר) - אני משתדל כמעט כל סופ"ש לצאת, לרוב בתוך העיר, לפעמים מחוצה לה, טיול רחוק יותר עשיתי בינתיים רק פעם אחת.

- עצמאות - בהחלט התממש.

- בלי הורים - יתרון מובהק כי התחלתי להשתגע בבית ולריב עם ההורים. אני כן מתגעגע קצת אבל אנחנו בעידן שיש שיחות טלפון ווידאו וקבוצה משפחתית אז ההבדל לא היה גדול כל כך גם אם הייתי עובר לגור לבד בעיירה פרפריאלית בארץ מבחינת כמה שאני רואה את ההורים.

- עבודה ללא ניסיון - בהחלט, היה קורס אבל בגדול זה משהו שכל אחד יכול לעשות, לא משלם הרבה, אבל יחד עם זה שנותנים לי דירה שהיא דיי סבבה זה לא נורא כלל.

- אוכל לחסוך קצת כסף - אכן חוסך קצת כסף (X

- השפעה על הרשתות החברתיות - מועטה, בגדול אנחנו מתייגים פוסטים לפי פוליסות דיי קשוחות שטיקטוק קבע ויש הרבה בקרה עלינו, כך שאי אפשר לסטות מזה יותר מדי. אני לא יכול להחליט שפוסט פוליטי נגד ישראל אינו ראוי בגלל דעותיי הפוליטיות. אם כי בין אם פוסט הוא בעד ישראל או נגדה אני פשוט מתייג אותו כפוליטי וההשלכות זהות. אני יודע שטיקטוק היא רשת חברתית סינית בעלת נטייה מובהקת נגד ישראל, אבל איפה שאני עובד אני לא רואה הטייה משמעותית, גם לא בפוליסות, למרות שהפוליסות סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני רגישות הרבה יותר מאשר כל תוכן פוליטי אחר. אני מניח שיש אולי מעט הטייה אצל אלו שכותבים את הפוליסות, שגם מהבנתי לוקח הרבה זמן ובירוקרטיה לשנות, אבל אולי ההטייה האמיתית היא באזורים שפחות חשופים לגורמים זרים כמוני שיכולים לחשוף את זה, למשל באלגוריתם שמקדם או מדכא תכנים מסוימים על פי קריטריונים מסוימים שמתאימים לסינים. אין לי הוכחה לכך כמובן מלבד התוצאה שאנו רואים, גם בלי קשר לסכסוך שלנו, שנראה שתכנים למשל על טאייוואן הם מדוכאים ולא זוכים לחשיפה רבה. בכל מקרה כל זה לומר שכנראה אין לי כל כך הרבה השפעה מעשית על הרשתות החברתיות מבחינת תוכן פוליטי. יש לי השפעה בתור עובד שפועל על פי נהלי החברה, אבל אין לי יד חופשית לשיקול אישי יותר מדי.

- הסברה (אולי) - חשבתי שעצם זה שאסתובב כישראלי במדינה זרה יגרום לכך שיתחילו כל מיני שיחות בהן אוכל להציג למה ישראל טובה וכל זה אבל שכחתי פרט אחד חשוב - שאני מאוד ביישן ולא נוטה להתחיל שיחות עם זרים כלל. כן יצא לי להתווכח על המלחמה וישראל פעם אחת עם אישה זרה בתחנת אוטובוס, אוסטרלית בכלל. רוב השיחה הייתה נחמדה אבל לקראת הסוף הגיע לנושא המלחמה והבנתי שהיא אשכרה מאמינה לאל ג'זירה ונתתי את טיעוניי אבל בשיא הגיע האוטובוס אז הייתי צריך ללכת. אולי הייתי צריך להישאר שם עוד קצת להוכיח לה שהיא טועה. אני חושב שאני מסוגל לכך. אספתי חומרים ואף ארגנתי אותם בדרייב לעצמי בדיוק לסיטואציה כזו, שאוכל לשלוף איזו תמונה או סרטון שיראו לה שטעתה. אנשים לא נוטים להודות שהם טועים בוויכוח, אבל ייתכן שיחשבו על כך מאוחר יותר ושנקודה מסוימת תכנס להם לראש ויתחילו לחקור בעצמם ולצאת מדפוסי המחשבה האוטומטיים שלהם. אולי כן הצלחתי לגרום לכך בעצם השיחה הנחמדה שקיימנו קודם לכן, לא יודע. אבל זו הייתה רק חוויה אחת בארבעה חודשים. כן הסברתי רבות על ההיסטוריה של עם ישראל ושל ארץ ישראל לחברתי האנגולית אבל היא הייתה נוצרייה תומכת ישראל מובהקת מלכתחילה. הייתי רוצה עוד הזדמנויות להשתמש בידע שלי כדי לשנות דעה של מישהו על ישראל אבל זה כנראה ידרוש יותר אומץ מצדי וקשה לי להשתחרר מנטיותיי הביישניות, בתחום זה ובתחומים נוספים.

- נקודה לקורות חיים - בהחלט יכול להיראות מרשים, לעבוד עבור טיקטוק, כלומר לא ישירות, בפועל אני עובד עבור טלפרפורמנס, אבל זו גם חברה בינלאומית, יכולה להיראות נקודה מרשימה, אם כי, זה לא בהכרח התחום שאני מעוניין להתקדם בו.

- לא לעבור דירה - ההורים שלי מתכננים לעבור דירה ביולי, לא אהיה בארץ כך שלא אהיה במעבר הדירה וייחסך ממני הסיוט. דיברתי אמש עם ההורים על לחזור ארצה לחופשה קצרה. חשבתי בפברואר או מרץ כשהמחירים יחסית זולים אבל הם אמרו שישלמו עליי על הטיסה, למרות שלא ביקשתי מהם כלל, אך זה כן יאפשר לי לחזור לקראת פסח כשהמחירים עולים ולהיות בליל הסדר. אני מניח כשאהיה שם אצטרך להיפרד מחדרי שהייתי בו שנה, עד שהתרגלתי והתאקלמתי אליו. שונא מעברי דירה. טוב, טכנית עברתי דירה לחו"ל, אבל זה מרגיש שונה, זה מעבר דירה של מזוודה גדולה אחת לא של עשרים קופסאות. מזכיר לי את הקטע של ג'ורג' קרלין על

עוברים לחסרונות:  - בדידות - כן אני מרגיש כאן בדידות, לעתים יותר לעתים פחות. בהחלט פחות הרגשתי בחודש וחצי כשיצאתי עם האנגולית, למרות שגם אז היו רגעים. אני כן מדבר עם חברים בטלפון אבל לא מספיק כפי שהייתי רוצה, וגם הייתי שמח אם מי מהם היה מביע רצון כלשהו לבוא לפה לחופשה קטנה ואז יכולים להיפגש ויכול להיות ממש מגניב. אפילו אם לא היה לפה, גם למקום אחר באירופה, כנראה יש טיסות זולות מפה אם לא רחוק מדי ואז זו רק שאלה של לקבוע את החופשה מראש בתיאום עם הממונים עליי בעבודה. כאמור גם לא ממש הצלחתי ליצור חברויות אמיתיות עם העמיתים לעבודה ומאז שנפרדתי מן האנגולית, מדומני בנובמבר, גם לא הייתה לי הצלחה עם נשים.

- משכורת לא גבוהה מספיק - אכן, כאמור אם אני מכליל את הדירה זה כן משתלם יותר, אבל עדיין, זה לא סכום שאפשר לחסוך יותר מדי ממנו, אני עדיין חוסך, כי אני לא בזבזן וכי זול כאן יותר מן הארץ יחסית, אבל לא סכומים משמעותיים.

- עלול להיתקע - חששתי שאם אני לא אוהב את העבודה אולי ארגיש לא בנוח להתפטר ואשאר תקוע. אני לא ממש מרגיש ככה, אין לי ממש רצון להתפטר בינתיים, העבודה סבבה סך הכל... אני כן מרגיש על אוטומט בימים אלה אבל לא יודע אם זה מעיד על "תקיעות" כל עוד לא באמת החלטתי שאני רוצה לעזוב.

- עוצר את החיים לשנה - יש בזה אמת. זו לא עבודה שאני מצפס לפתח קריירה ממנה, אני אמנם חווה עצמאות וקצת חוויות חדשות אבל בגדול אני לא בדיוק מתקדם לקראת שום יעד ברור, כשאחזור ארצה אהיה באותו המקום כנראה. לדעתי אתחיל לחפש עבודה בארץ לפני שאחזור, אבל בינתיים אני עוד לא שם, כאמור בשלי באוטומט, אבל זה כנראה חלק מעצירת החיים. לא עושה יותר מדי כשאני חוזר הביתה מהעבודה, גם לא יותר מדי בסופ"ש, אז יש חשש שאני אולי מבזבז פה את הזמן.

- עבודה לא בהכרח מרתקת - העבודה לא מדהימה אבל גם לא רע לי במיוחד. יש עבודות יותר גרועות מלהסתכל על סרטוני טיקטוק ולתייג אותם. מאידך יש גם עבודות יותר מרתקות ומשמעותיות מזו.

- הימור בדירה - סך הכל יצא לי הימור טוב. דירה סבבה, חדר קצת גדול אפילו. יש מה שצריך במטבח, יש קניון קרוב, השותפים סבבה יחסית, אמנם יחסית שומרים לעצמם ולא כאלה שנהיים חברים טובים כמו שאולי הייתי רוצה, אבל גם לא מעצבנים או עושים בעיות. ולכל אחד חדר משלו כך שיש פרטיות. זה בעיירה פרברית לליסבון, בתכלס מחוברת, אותו אזור מטרופוליטני, תחשבו גבעתיים לתל-אביב. הבעיה העיקרית היא שהמטרו לא מגיע לפה אז צריך לקחת אוטובוס להגיע למטרו והאוטובוסים כאן פחות יעילים מהמטרו, לא גרוע כמו בארץ, אבל עדיין, לפעמים מחכים לאוטובוסים נצח וזה מעצבן.

- חשש מעימותים (במיוחד על רקע אנטישמי או אנטי-ישראלי) - כאמור היה לי רק אחד, אבל גם מניתי את זה ביתרונות, כי אני כן רוצה לשנות תפיסות של אנשים בעולם, אז אולי יש פה סתירה עצמית. אבל אולי אני מתכוון שאני כן רוצה להשפיע על מי שניתן להשפיע עליהם כי רוב האנשים יושבים מן הצד ולא כל כך מבינים מה באמת קורה, אבל לא רוצה עימותים עם איסלמיסטים קיצוניים ומי שבצד שלהם שהם שטופי מוח לחלוטין, כי אין לי כוח לזה. פעם אחת ראיתי מישהו עם דגל אש"ף באיזו כיכר מרכזית שהייתה בה הופעה והייתי אז עם החברה וכזה אותתי לה ללכת למקום אחר והיא לא ידעה שזה בגלל שחשתי לא בנוח להיות ליד זה. אני לא רואה כאן הרבה מוסלמים ולא ראיתי מחאות פרו-חמאסניקיות וכו', אבל כן רואה הרבה סטיקרים ומדי פעם גרפיטי כאלה של פלסטלינה בחינם וכל מיני עלילות דם, יצא לי להוריד כמה מהסטיקרים, למרות שחלק מודבקים טוב ובנוגע לגרפיטי אין לי מה לעשות. דיכא אותי כשיצאתי מליסבון והייתי בעיירה קטנה בדרך לעיירה אחרת וראיתי גם שם גרפיטי כזה והייתי כזה "וואט דה פאק, אתם עיירה קטנה פסטורלית בפורטוגל, מה מעניין אתכם סכסוך 4,000 ק"מ מכאן שאתם מרגישים צורך להשחית קירות עם עלילות הדם שלכם???", אני כבר מוצא עצמי מסתכל על עמודים יותר מהרגיל קצת בציפייה לראות אולי יש עליהם סטיקרים כאלה שאולי אוכל לתלוש, למרות שאני לא עושה את זה אם יש יותר מדי אנשים בסביבה כי כאמור לא רוצה להיכנס לעימות אם חס וחלילה עובר שם מישהו שאכפת לו מזה.

- שפה חדשה (למדתי איטלקית כבר איזה שלוש שנים, אני עוד לא שוטף, אבל אצטרך פתאום לעבור ללמוד פורטוגזית? מה הקשר?) - מגניב לי ללמוד שפות, אבל זה באמת מבלבל בהתחשב בכך שלמדתי איזה שלוש שנים איטלקית אבל עוד לא נהייתי שוטף, ועוד עשיתי איזה שנה ספרדית בדואולינגו קודם לכן, פורטוגזית קרובה לשתיהן כמובן, אבל גם מספיק שונה כך שזו תהיה באמת שפה אחרת אבל גם תבלבל. המבטא בהחלט שונה אבל יש הרבה אוצר מילים דומה. אני עושה דואולינגו פורטוגזית, אם כי פורטוגזית ברזילאית שזה שונה לא מעט להבנתי. בקבלה לעבודה אמרו שיהיה קורס פורטוגזית, אבל מסתבר שזה קורס בתוכנה במחשב, וזה במחשב בעבודה, ובזמן העבודה תתפלאו אבל אני עובד, כך שפחות יש זמן להתחיל קורס פורטוגזית. יש הפסקות, אבל המרכזית היא לאוכל והקצרות יותר הן... קצרות, אז אין ממש זמן לכך, או רצון, כי מי רוצה אחרי כמה שעות על המחשב להישאר על המחשב על זמן ההפסקה הקצרה שיש רק כדי ללמוד פורטוגזית בתוכנה? כנ"ל אחרי העבודה, מי יישאר עוד זמן אחרי העבודה רק כדי ללמוד פורטוגזית בלומדה במחשב. כן יצא לי לעשות את זה קצת במחלקה הקודמת שהייתי בה בעבודה; התחלתי ב-Ads, מודעות, ושם לעתים לא הייתה עבודה, אז הייתי עושה שיעורים בקורס הממוחשב הזה תוך כדי העבודה, במיוחד בחודש שהייתי שם שעבדתי ערבים שגם לא היו הרבה אנשים וגם לא הייתה הרבה עבודה. אבל אז העבירו אותי מחלקה ועכשיו יש לי סרטונים בלתי פוסקים לתייג ואני בשעות הבוקר שיש מלא אנשים אז אני לא יכול לעשות עכשיו קורס פורטוגזית על חשבון העבודה. עם החברה האנגולית היא לימדה אותי קצת, גם כתבתי על כך בבלוגים קודמים. היא גם הביאה לי ספר דתי קצר בפורטוגזית אבל עוד לא הגעתי ללקרוא אותו כי יש לי ספרים מהארץ שעוד לא סיימתי לקרוא ("ספרים" - הבאתי שניים ואני עדיין בראשון). עם מוכרים וכו' גם לא יצא לי להתנהל יותר מדי בפורטוגזית למרות שהתחלתי לנסות קצת יותר, כי הרוב יודעים אנגלית סבבה ועוברים לאנגלית מהר מאוד כשהם מבינים שאני לא פורטוגזי. אבל אני בינתיים ממשיך עם הסטריק בדואולינגו. עם איטלקית זה מבלבל גם כי יש בעבודה לא מעט איטלקים ואיטלקיות ואני מדי פעם מנסה קצת לתרגל את האיטלקית שלי איתם. כשהם מדברים ביניהם אני לא מבין כמעט כלל כי זה מאוד מהר וצריך להשקיע מחשבה אקטיבית כדי להבין, אבל לדבר וליצור משפטים בעצמי אני יחסית מצליח. עם פורטוגזית אני עוד לא שם, חוץ אולי עם המשפטים הבסיסיים של "איפה זה", "כמה זה" וכו'.

- אפספס חגים, אירועים, חברים בארץ - אמת, חגים עוד קצת אפשר כאן, בחנוכה היה קצת ייצוג, כאמור הייתה איזו הדלקת נרות של הקהילה היהודית, אבל נראה לי זה כי זה חג שנהיה סוג של מקושר עם כריסמס בחו"ל אז מסכימים לתת לזה ייצוג וזה הפך את החג הזה ליותר פופולרי בחו"ל, לעומת חגים יהודיים אחרים שאין להם מושג מהם, אולי חוץ מפסח, אבל עוד לא הייתי כאן בפסח אז אני לא יודע וכאמור חשבתי על לחזור ארצה בפסח. אירועים משפחתיים ושל חברים ומפגשים של חברים, כן אין מה לומר, אני מפספס וכאמור דווקא מה שהכי הרגשתי שפספסתי הייתה הלוויה של חבר שלא ציפיתי לה כלל.

- סיכוי גבוה שלא יהיה אופק ממשי - נגעתי בזה כבר קודם ו... כן, כנראה נכון. כלומר אם ארצה להמשיך לעבוד כאן אוכל להתקדם, נראה שיש כאן מגוון תפקידים, אבל לא נראה לי ארצה להמשיך כאן מעבר לשנה. השיקול המרכזי שלי הוא כנראה פוליטי דווקא, אני מאוד מקווה שכבר יהיו בחירות ויהיה שינוי במדינה, וכשיהיו ארצה להיות בארץ ולהשפיע. כנראה לא יהיו בחירות בזמן שאני בחו"ל, כלומר עד ספטמבר שכן חתמתי בספטמבר שעבר. אבל מתישהו יהיו בחירות ואני מאוד מקווה למען המדינה לשינוי. אבל אם יהיו בחירות ולא יהיה שינוי, וייבחרו אותם פוליטיקאים מושחתים ומפלגים שוב ולא יהיה ייצוג למנהיגים חדשים ומאחדים שפועלים למען המדינה ולא למען עצמם ומוכנים לחשוב מחוץ לקופסה ולהיות אמיצים כדי לפתור בעיות יסוד במדינה, אז... עצוב לי לומר אבל אני ארגיש פחות אופק לחיים במדינה, ארגיש שיש הנהגה שממש דוחה אותי אקטיבית כאזרח, שלא מעוניינת לשרת אזרחים שלא הצביעו עבורה. ובהתחשב בכך שעוד לא התחלתי אף "קריירה" בשום תחום ואין לי אופק תעסוקתי מסוים, בתרחיש כזה אני מניח שאתחיל לחשוב יותר על להמשיך בחו"ל ואז אוכל להשתמש בעבודה הזו כדי לפתח אופק מסוים. כמובן כל זה לא בינארי, זה לא "אני בארץ / אני לא בארץ" וזהו; אני כרגע כמעט חצי שנה בחו"ל ועדיין מרגיש שישראל היא הבית, לדעתי ארגיש כך גם אם אהיה פה עשור, לא עברתי לליסבון משום סיבה אידיאולוגית כאמור, אני נטו אומר שבתרחיש מסוים, אולי אידיאולוגיה תצטרף לסיבה שאני בחו"ל מבין שלל מרכיבים ואולי תגרום לי לרצות להישאר כאן יותר זמן משרציתי קודם לכן, שום דבר לא החלטי או קבוע, יכולים להיות שינויים רבים מסיבות שונות בכל רגע, אבל זו כן מחשבה בראש שלי וכאן אני אוהב לשפוך מילים יותר מדי. אבל אני מקווה לא להגיע לזה, אני מאוד מקווה שרוב ישראל כמוני ורק מחכים להזדמנות להחליף את ההנהגה בדם חדש שיהיה ראוי לעם שנבחר לייצג, מאוד ידכא אותי לגלות שזה לא נכון.

בירוקרטיה - טוב הייתה קצת בירוקרטיה אבל עברתי זאת בהצלחה, יהיה איזה חודש שעושים מיסים ואז אולי שוב תהיה עוד בירוקרטיה לעשות, אבל סך הכל לא נורא, אם הייתי עובר לגרמניה אז הייתה יותר בירוקרטיה לעשות.

טוב כאן דיי סיימתי את רשימת היתרונות והחסרונות. בתכלס רוב השנה הייתי בארץ, טסתי רק בספטמבר, אבל החלק על חו"ל כאן תפס לי את רוב ההסתכלות אחורה על השנה. הגיוני בהתחשב שזו הייתה החלטה גדולה ושינוי משמעותי. בגדול, לסיכום - דיי סבבה כאן, בעבודה, בליסבון, אני מתרגל ובהחלט נחמד פה, יש חסרונות, אבל בארץ היו לי חסרונות אחרים, ולעתים יש פה ושם את אותם חסרונות, למשל אני לא יכול בפשטות להשיל את הביישנות שלי או להפוך לדון חואן עם נשים, אבל זה היה פתרון טוב כדי לשבור שגרה ולחוש עצמאות.

השנה הייתה... משונה, עדיין מדכאת פוליטית, עדיין מלחמה ואני עדיין מאובסס לתכנים שקשורים במלחמה ובמדינה ברשתות ומעביר יותר מדי זמן על כך, עושה לייקים לסרטונים באינסטגרם, מצביע לקומיוניטי נוטס בטוויטר, צופה בהרבה סרטונים ביוטיוב, הראש שלי הרבה יותר מדי בזה וזה אולי יוצר אצלי יותר מדי לחץ אבל אני עדיין מרגיש שזה חשוב לא להפקיר את הזירה. הבעיה היא שזה תופס לי כל כך הרבה זמן ומקום בראש ש... זה דיי היה השנה שלי, מלבד הטיסה לפורטוגל כמובן, אבל כן, כשאני חושב על השנה זאת דיי הייתה השנה שלי והושפעתי רגשית לפי ההתפתחויות של המלחמה והפוליטיקה וזירת התודעה, וואי היו כל כך הרבה אירועים השנה ואני מרגיש שחוויתי אותם הרבה דרך הפריזמה של הרשתות ושל מה הסיפור שאנחנו מספרים על זה כישראלים. וואי האירוויזיון עם Hurricane היה השנה, איך זה מרגיש כאילו זה היה לפני עשור? ושתי מתקפות בליסטיות איראניות ישירות, בשנייה אפילו לא הייתי בארץ אבל חשתי כאילו חוויתי את זה עם מי שבארץ בגלל שהייתי כל כך מחובר לרשתות, ובדיעבד האירוע היותר קטלני שהיה באותו יום לא היה מאות הטילים הבליסטים והכטב"מים אלא הפיגוע ביפו בו נרצח יונה, אני עדיין מתקשה להאמין. מאידך חילוץ החטופים כולל נעה, מאידך הבאת יותר מדי גופות חטופים, כל אירוע כזה כל כך השפיע על המצב רוח שלי. וכל פיגועי התודעה שהפלסטיניסטים מומחים בהם ממש, all eyes on rafah וכל השיט הזה, ואיכשהו תמיד מסתבר שהסיפור שהם מספרים הוא לא הסיפור האמיתי, go figure. כל אלו עיצבו רבות את השנה שלי, לא פחות מאירועים שאשכרה התרחשו בחיי.

ולשנה הבאה? טוב רוב השנה הפעם כנראה אעשה בחו"ל, כאמור מתכנן לסיים לעבוד בספטמבר, אולי עם שינויי נסיבות אמשוך עוד חודש, לא יודע, זה לא שיש לי חוזה קשיח עד ספטמבר ואחריו אצטרך לחתום על עוד חוזה קשיח לעוד שנה או לעזוב, אני יכול לעזוב מתי שארצה בהינתן שאודיע על כך מספיק זמן מראש. מתישהו אחזור ארצה לשבועיים בערך, ומתישהו ההורים שלי יגיעו לפורטוגל גם לשבוע-שבועיים, נראה, נתכנן מה אפשר. מלבד זאת אשמח לנצל את שאר ימי החופשה שלי לשלל טיולים, גם בפורטוגל (למשל עדיין לא הייתי בפורטו) וגם מחוצה לה, ספרד למשל, אולי מדינה רחוקה יותר, יש לי ידידה בגרמניה למשל, או בפראג או בודפשט שמעולם לא הייתי בהן. מקווה שחבריי יתכננו משהו כלשהו. מקווה גם שאצליח לפתח קשר זוגי נוסף, אולי אחד שיחזיק מעט יותר זמן מהקודם. עד שאחזור ארצה אני מניח שאמשיך באוטומט: עבודה - בית - אובססיה ברשתות - סופ"שים מטייל בעיר או מחוצה - מנסה מאצ'ים באפליקציות - מתבייש לדבר עם בנות יפות בעבודה - קניות פעם בשבוע-שבועיים. אז עד אז העניין העיקרי שלי יהיה לנסות להצליח עם בנות, לתכנן קצת טיולים בסופ"שים ולתכנן את החופשה בארץ - לפגוש את המשפחה, את האחיינית החדשה, את החברים וגם החברים מהצבא. אבל אחרי שאחזור ואחרי שההורים שלי יבקרו פה, כאשר השנה בפורטוגל כבר תתקרב לסיומה, לדעתי אתחיל לחשוב ולחפש עבודה בארץ, אבל הפעם לא אוכל להסתפק בעבודה זמנית, כפי שעבדתי בקולנוע או באתר חדשות, עבודות שמעין "נקלעתי" אליהן, אפילו עבודה כפי שאני עושה כעת. אחוש שאהיה חייב לחפש עבודה משמעותית ועם האובססיה הנוכחית שלי לעניינים סביב ישראל לדעתי אחפש כיצד אוכל לתרום בתחום הזה. הכי אשמח לעבוד עם אלה קינן או עינת ווילף, אגב אם לא שמעתן את עינת ווילף מדברת על הסכסוך אני ממליץ ביותר, היא מסבירה זאת במונחים כל כך פשוטים אך שכל כך חסרו מן השיח עד כה, רעיונות שכאילו רקדנו מסביבם בלי לבטא אותם. אם לא תהיה לי דרך לעבוד איתן, טוב עדיין ארצה לחפש עבודה בסביבה הזו. אולי אנסה להתקבל לצוערים למשרד החוץ? אולי שוב אבחן לשליחות של הסוכנות היהודית, הפעם עם ניסיון חיים בחו"ל שיכול לעזור לי להתקבל? אולי אמצא איזה ארגון כלשהו בתחום של השליחות הישראלית ואעבוד בתור... לא יודע אפילו בתור מה, מה אוכל לתרום? במה אני טוב? האמת לא יודע, אצטרך דרך למכור את עצמי, אבל אני פשוט מרגיש רצון לתת מעצמי, במיוחד אם זה בשביל להפיץ את המסרים של אלה או עינת, איך שאני יכול. טוב אני כבר עושה זאת, אבל אשמח לעבודה בזה כי גם אצטרך עבודה כלשהי כשאחזור ארצה כי איך שאחזור ארצה כדאי יהיה לי להתחיל לחפש גם דירה כי אני לא רוצה לחזור אחורה לתלות בהורים, מן הסתם אחזור לדירה שלהם בתחילה, למרות זו תהיה דירה חדשה למעשה, אבל אני מכיר את עצמי ובהתחלה זה יהיה נחמד אחרי שנה של ריחוק, אך אם אצטרך לגור איתם עוד שנתיים, אשתגע לחלוטין. אז אצטרך להתחיל למצוא דירה איך שאחזור לארץ, ובשביל שאוכל לעשות את זה כדאי שתהיה לי עבודה, אז אצטרך להתחיל לחפש עבודה עוד לפני שאני בארץ ואני מאוד מקווה שזו תהיה עבודה שתרגיש לי משמעותית כי חלאס עם העבודות התקועות הללו, אני רוצה עבודה שתהיה לי הנעה פנימית לבצע אותה ואז היא אולי פחות תרגיש כמו עבודה. במה אני יכול לתרום? בידע אולי. כתיבה? אני כותב כאן דיי טוב, לא? גם כתבתי באתר חדשות שנה בערך. טוב מה אני עושה ריאיון עבודה כאן? כדאי שאסיים כבר.

שנה אזרחית טובה לכולכן!

טוב לא כתבתי כאן זמן מה למרות שהיה מה לכתוב אז אעדכן. אני עושה משמרות ערב כל החודש האחרון וכנראה גם כל החודש הבא, אז בבוקר אני רק קם, נמצא יותר מדי על רשתות חברתיות, מכין לי צהריים, מתארגן ויוצא לעבודה. אני חוזר קרוב לאחת בלילה ואז גם יותר מדי על רשתות חברתיות, מתקלח והולך לישון. בימי חופש הייתי נפגש עם האנגולית דיי הרבה. כך שלא היה לי הרבה זמן וכוח לכתוב כאן, למרות שהיו הרבה התפתחויות.

בפעם האחרונה תהיתי איך להמשיך עם האנגולית, האם להמשיך או שמא יהיה עדיף להיפרד מוקדם. אבל המשכנו להיפגש ופשוט מאוד נהננו זה מחברתו של זו. חגגתי לה יום הולדת במסעדה יקרה מדי, קניתי לה מתנות, היה כיף, התמזמזנו הרבה. היה לי את החשש הזה שאולי אנו לא מתאימים אז עדיף לא להיכנס לזה עמוק מדי, כן ניהלנו שיחות רציניות על זה, אמרתי לה שאני לא בטוח אם אנחנו מתאימים, חשבתי אפילו שנפרדנו לרגע בסצינה משונה בה היינו בפארק ואמרתי לה שאני לא בטוח אם אנחנו מתאימים והיא הייתה עצובה ואמרה לי ללכת אז חיבקתי אותה ואז היא דחפה אותי ואמרה לי ללכת אז הלכתי ואז היא כתבה לי ושאלה למה הלכתי אז כתבתי שהיא אמרה לי ללכת ושאלתי אם לחזור, אז היא כתבה כן וחזרתי ואז המשכנו כאילו כרגיל. הייתי מאוד מבולבל. אבל המשכנו, נפגשנו שוב ושוב.

מתישהו היא רצתה לבוא לישון אצלי והסכמתי. היא אמרה באופן ברור שזה רק לישון, לא יהיה סקס, והסכמתי. היא אמרה לי לכבד אותה ואמרתי "כמובן". הגענו אליי, אמרתי לה להיות בשקט לא להעיר את השותפים, נכנסנו למיטה יחד, התכרבלנו, התמזמזנו וישנו. פעם ראשונה שאני ממש ישן עם מישהי האמת. מדי פעם מתעוררים באמצע הלילה, ומתמזמזים שוב. מתישהו היא שלחה יד למטה, נגעה שם. היא מאוד התפעלה מזה. ואז הנגיעות המשיכו יותר ויותר והיא גם ירדה וביצעה אקט מיני מיוזמתה, אני הייתי דיי בהלם האמת. אבל גם חשתי אשמה, הרי לא מזמן חשבתי בכלל להיפרד ממנה, אני ודאי לא אוכל להיפרד ממנה מהר אחרי זה, אני לא רוצה שהיא תרגיש מנוצלת או שרק רציתי משהו קז'ואל, למרות שהיא זו שיזמה את זה. אבל היא מבחינתה אמרה כשנפגשנו בפעם הבאה שאין לזה משמעות מבחינתה ושזה לא סקס עבורה בלי חדירה. היא רצתה סקס, אבל אמרה לי לעשות בדיקות איידס קודם, זה הלחיץ אותי, לעשות בדיקות כאלו בחו"ל? כזה מביך. אמרתי לה שזה ממש מביך אותי. כמובן גם חששתי שאולי אסקלציה איתה זה לא הרעיון הכי טוב, חיבבתי אותה, אבל היה חשוב לה רצינות וטווח ארוך והייתה לי תחושה שהקשר לא יוכל להחזיק כשאיאלץ לשוב ארצה. אבל היא המשיכה לפלרטט איתי מלא, עשתה בדיחות מיניות, למשל על הזין שלי, היא התלהבה ממנו בהגזמה, אמרה שהיא מפחדת לזיין אותי כי זה יהרוג אותה. בסופ"ש אחר כשהלכנו לטירה שמשקיפה על ליסבון היו שם תותחים והיא אמרה שזה כמו הזין שלי. כשהלכנו לאיזור צדדי בלי אנשים בטירה לקראת ערב היא נגעה בי ואמרה שהיא רוצה לראות אותו שוב. היינו במקום ציבורי, הייתי מובך, אמרתי שאי אפשר, היא רצתה אבל אז מישהו צעק לנו, החלו לסגור את המקום, לא עשינו כלום, לא ראו כלום אבל עדיין הרגשתי כל כך מובך, זה היה קרוב. היא ביקשה לישון אצלי שוב והסכמתי. הייתה פעם באמצע שהיא ביקשה ולא הסכמתי כי חשתי פחות בנוח, אבל התקשיתי לעמוד בפניה בהמשך עם כל הפלירטוטים. חפרתי לה בדרך על היסטוריה יהודית כי זה עניין אותה מאוד. ישנו ביחד שוב, היו מזמוזים שוב, נגיעות שוב, אפילו יותר אסקלציה. רציתי להחזיר לה טובה אבל היא אמרה שהיא במחזור. היא שוב ביצעה בי אקט מיני וגם הגעתי לבסיס שני, שזה היה מדהים כי היא אישה בעלת נכסים יקרי ערך.

המשכנו את היום בבוקר, היינו כל היום ביחד, נסענו לבלם, אזור תיירותי בקצה ליסבון, מהמם ביופיו ועם הפסטל דה נטה המקורי, דיי המאכל הלאומי פה, מאפה טעים מאוד, במקום שבו מכינים אותו הכי טוב. היה כיף בחברתה, למרות שמדי פעם היו דרמות קטנות. היא לפעמים לקחה ברצינות רבה מדי דברים קטנים, היו כל מיני קצרים בתקשורת ואי הבנות. כשהייתי איתה היה נפלא, אבל אז כשלא הייתי איתה הייתי נזכר ברגעים הללו וחושש. כבר יש את האתגר של אני מישראל היא מאנגולה ואני חוזר ארצה תוך שנה. לה חשוב קשר רציני, לא בעל עכשיו, אבל חיבור לעתיד. אז חשתי שאם אנחנו לא באמת מושלמים זה לזו, זה לא קשר שיוכל לשרוד מעבר שכזה. וכל אי ההבנות הללו והדרמות הקטנות, מן ריבים קטנים כאלו, גרמו לי לחשוב שזה כנראה לא הקשר המושלם אשר מאפשר לי לשקול יותר ברצינות את המשך הקשר לאחר שנה. אבל עדיין, אותו יום היה מושלם, בילינו יחד עד הערב. היא סיפרה לי סיפורים מצחיקים מהילדות על המשפחה שלה. כן חשתי חיבור.

נפגשנו שוב השבוע, הלכנו למקום שכבר היינו בו, אבל יש בו קניון שוקק, אזור יפהפה ליד הים וגם יחסית קרוב לתחנה שלי. היא רצתה נקניקייה וגם קיי אף סי, אחר כך היא רצתה גם גלידה עוד, אכלנו הרבה. אז הלכנו לאזור ליד הים, כבר היה לילה. ישבנו יחדיו, שרנו שירים של הביטלס. היא לא ממש הכירה את הביטלס אבל הכירה את השירים ששלחתי לה. שלחתי לה בימים שלא נפגשנו הקלטות קאברים שעשיתי בקורונה לביטלס. מתישהו היא השמיעה לי את "changes" של דייוויד בואי ואמרה שאח שלה שמיע לה בילדות, אז נזכרתי שעשיתי גם הקלטה לשיר שלו "Five Years" אז שלחתי לה גם את זה. היא ממש התלהבה מכל מה ששלחתי לה, גם אם לי נשמע חובבני. הרבה שירים ממש מוכרים היא לא הכירה קודם. שרה איתי בקולות את "Yellow Submarine" התלהבה מכל שירי האהבה של הביטלס ששלחתי לה. נהיה מאוחר אז היינו צריכים לחזור לתחנה דרך הקניון. היא עצרה בחנות אביזרים לבית. כבר היו שם כל מיני דברים לכריסמס. חשבתי על מתנות להביא לאחי לכשאחזור ארצה. במזל טוב הוא נהיה אבא ואני נהייתי דוד. אני רוצה לראות את האחיינית שלי, אך בינתיים עוד אין לי ימי חופשה ואני לא רוצה להתפטר כל כך מוקדם מהעבודה שהיא סך הכל סבבה לגמרי, אז אצטרך לחכות. בזמן שאני חשבתי על זה היא הסתובבה בחנות, היא הסתכלה על מסגרת לתמונה ואמרה שהיא יכולה לקנות את זה ולשים תמונה שלנו בבית שלה. יצאנו בערך חודש. היא כבר שמה תמונה זוגית שלנו בטלפון שלה. זה קצת הלחיץ אותי, הרגיש לי מוקדם מדי. אמרתי לה גם על המסגרת שלדעתי זה מוקדם מדי. מה אם מדפיסים תמונה וקונים מסגרת במיוחד ואז נפרדים שבוע לאחר מכן? בשלבים המקודמים זה עלול לקרות לא? המשכנו ללכת למטרו וראיתי שמשהו מטריד אותה, היא פחות רצתה להחזיק ידיים, למרות החזקנו ידיים כל הזמן כבר. דיברנו בתחנה ומסתבר שמאוד הטריד אותה זה שחשבתי שמוקדם מדי להדפיס תמונה ושמוקדם מדי לשים תמונה זוגית בטלפון, עבורי היה מובן מאליו שזה מוקדם מדי, יצאנו סך הכל חודש בערך. עבורה זה היה ההפך, היא מאוד בינארית מרגע שאמרנו שאנחנו זוג היא התנהגה כמו חברה, זה שחשתי לא בנוח עם זה משמע עבורה שחשתי לא בנוח במערכת היחסים. זה לא היה לא נכון. כן חיבבתי אותה מאוד וחשתי חיבור, אבל כאמור כן היו לי גם ספקות. היא אמרה שאי אפשר להיות במערכת יחסים עם ספק. היא ניסתה להבין מה לא עובד מבחינתי. ניסיתי לתת לה דומאות אבל היא דיי הקטינה אותן וראתה אותן כלא משמעותיות, מבחינתי זו הייתה חלק מהבעיה. היו קצרים ברורים בתקשורת. עדיין גם בשלב הזה הרגשתי קושי לומר שאני רוצה להיפרד ממנה. חשבתי שיהיה יותר מתאים להתייעץ עם חברים ולחשוב איך אומרים את זה בצורה הכי טובה, אפילו חשבתי על לקנות לה מתנות פרידה מסוימות להראות לה שהקשר הזה כן היה משמעותי עבורי. אבל היא רצתה לעמת אותי באותה שיחה בתחנה עם הספקות שלי ושאחליט באותו רגע על מערכת היחסים, היא לא רוצה להמשיך ככה שנה, גם אני לא. התקשיתי מאוד אבל ידעתי שזו העת, אמרתי לה שלדעתי מערכת היחסים הזו לא תוכל להחזיק בטווח הארוך אז כנראה עדיף לסיים זאת עכשיו. היא לא נראתה עצובה, אפילו להפך, נראה שהוקל לה, הכל בהיר, הכל מובן, אף אחד לא נפגע, שנינו בוגרים, שמחתי שהיא לא נפגעה, מזה חששתי. רציתי לחבק אותה אבל היא כבר עשתה את הסוויץ' במוח ברגע ל-"לא חברים יותר" אז לא הסכימה. לי זה היה משונה. גם ידידים יכולים להתחבק. אבל נראה שהיא לא רצתה להיפרד כידידים. אמרתי לה שאם תרצה להגיע לישראל, הרי היא נוצרייה מאוד אוהבת ישראל, היא יכולה לכתוב לי ואוכל לארגן לה סיור למקומות הכי טובים, חשבתי שהיא תשמח מההצעה אבל היא אמרה לא. מבחינתה היא תגיע לישראל רק אם אזמין אותה במיוחד. נראה שעבורה אין ממש דבר כזה ידידות עם אקסים. עבורי זה קצת אינסטינקט טבעי להיפרד בידידות. אני עדיין ידיד טוב של החברה הראשונה שלי. טוב אבל היא גם הייתה החברה היחידה שלי אז פחות חכמה. אבל גם נשים שפגשתי מהכלוב והייתי איתן בסיטואציות מיניות מסוימות אשמח להמשיך להתכתב עמן בידידות. זה מאוד לא פרובלמטי עבורי. אולי כי אני האפלפאף. אבל היא לא כזו, היא גם יותר קנאית שגם קצת הפריע לי אף שאני מאוד נאמן. בסוף לפני שנפרדנו כן התחבקנו והיא אפילו נישקה אותי נשיקה ארוכה.

לצערי איבדתי חברה טובה לבלות איתה בעיר זרה, אבל גם עשיתי את הדבר הנכון, חתכנו את זה בזמן. שנינו נהננו ואף אחד לא נפגע. היה טוב אבל תם. לפחות עכשיו בזמני הפנוי בגלל שאין לי מחוייבות להיפגש עם אף אחד או אחת יש לי זמן לכתוב על חוויותיי בכלוב. כפי שכתבתי בפוסטים קודמים כן יש מלא נשים יפות בחברה שאני עובד בה, אולי כדאי לי לנסות לפתח משהו שם. מה שכן, לא אכנס כאן יותר לעניין עם מישהי שרוצה קשר רציני, היה נהדר אבל לא רוצה את הסיבוך הזה יותר. זה לא אומר שאני רוצה רק קז'ואל, אבל לא אכנס לעניין עם מישהי שמצפה למערכת יחסים מעבר לדדליין של השנה שיש לי פה. אה, גם הגיע שותף חדש לדירה במקום ההולנדי, והוא ישראלי, מה הסיכויים?

היו כמה ימים שכתבתי כאן הרבה ואז נעלמתי, אז אעדכן.

המשכתי עם הבחורה האנגולית, התנשקנו ובילינו סוף שבוע מהנה מאוד ביחד. היה חשוב לה הכותרת של "חבר" אז הסכמתי לזה. חשבתי "וואו בחורה יפה ומתוקה כזאת רוצה אותי, איך אסרב?", היה לי נהדר איתה, למרות שעדיין יש לי ספקות בשל הפער התרבותי הגדול.

בכל מקרה, המשיך השבוע, המשכנו להתכתב, שלחתי לה שירים, בראש השנה חשבתי לנסות למצוא אולי איזו ארוחת ראש השנה בפורטוגל, לחפש דרך קבוצות של הקהילה הישראלית/יהודית בליסבון, וכך גם אולי אוכל להזמין אותה ולהכיר לה את התרבות היהודית. התקשיתי למצוא אירוע כזה, הייתי בעבודה, רוב הזמן שם בלי טלפון ואז פותח את הטלפון בהפסקות, מתעדכן בוואצאפ וכו' ובאותו יום ניסיתי להיות מפוקס על לחפש אירוע כזה אולי דרך פייסבוק. אבל כפי שג'ון לנון שר בשירו Beautiful Boy:

"Life is what happens to you while you're busy making other plans"

ראיתי בהפסקה האחרונה כמה הודעות בקבוצה של המעצר, הקבוצה של הצבא - שירתתי כמפקד כלואים אז. לא כותבים שם כל כך הרבה. שלחו כתבה והרבה תגובות מופתעות ונחרדות מכולם.

יונה קרוסיס היה אחד מחברי הקבוצה, רק לפני כשבועיים הוא כתב בקבוצה, תכננו להיפגש, אני שלחתי שאני לא יכול כי אני במרחק 4,000 ק"מ בליסבון. מאז השחרור תכננו להיפגש הרבה אבל כל פעם זה נפל, כל אחד גר באזורים שונים בארץ. אבל באותו יום הוא לא כתב יותר. התברר שהוא אחד הנרצחים בפיגוע יום קודם ברכבת הקלה ביפו. הייתי בהלם. הייתי צריך לחזור לעבודה, עבדתי על אוטומט והתקשיתי לעכל את הבשורה. הייתי בהכחשה, אני עדיין קצת בהכחשה, כלומר אני יודע שזה קרה אבל זה מרגיש לא אמיתי. זה כל כך לא היה בקלפים, לא צפוי, אדם כל כך צעיר ובריא, נראה כמו אל יווני, זה לא דבר שאמור לקרות.

היו שני אנשים מהתיכון שהכרתי שאחד נרצח בנובה והשני נחטף ומת מפצעיו בשבי. את הראשון הכרתי עוד מהחטיבה אז קצת יותר מהשני. אבל את שניהם, למרות שזיהיתי אותם, לא באמת הכרתי עמוק, בטח שלא דיברנו שנים.

עם יונה שירתתי למעלה בשנה בתפקיד מאוד אישי ומאתגר בקבוצה קטנה של מפקדים. המשכנו להיות בקשר בקבוצה גם אחרי השחרור, אפילו אם לא הצלחנו לארגן מפגש. כן פגשתי אותו כמה פעמים באוניברסיטה כי שנינו למדנו בתל אביב. זה היה כזה לא אמיתי שהוא נרצח. שהוא לא יכתוב יותר בקבוצה. שבאמת לא ניפגש יותר.

לפתע הרגשתי כל כך נורא על כל המפגשים המוחמצים האלה. זה כזה שטויות לא להיפגש בגלל מרחק בישראל.

כולם היו בהלם בקבוצה.

ניסיתי להסתכל קצת על טיסות למרות שידעתי שזה לא ריאלי בשום צורה. ראשית, על אף שהכרתי אותו ושזו צורת מוות כה טראגית, זה לא קרוב דרגה ראשונה או חבר הכי טוב, אף אחד לא באמת מצפה שאטוס 4,000 ק"מ להלוויה כזו. שנית, רק התחלתי לעבוד בעבודה חדשה, עוד אין לי ימי חופשה, אולי יש לי יכולת להסביר שמדובר במקרה מיוחד לממונים עליי אבל כאמור, לא קרוב דרגה ראשונה, לא חבר קרוב במיוחד, לא חושב שסביר שיאשרו לי דבר כזה. יש אפשרות להתפטר במקרה כזה אבל זו כנראה אובר-ריאקציה. שלישית, מחירי הטיסות מטורפים, אפילו בלי מזוודה. הפיגוע הרי היה באותו ערב שהדיקטטורה האיסלאמית באיראן שיגרה מאות טילים בליסטיים על ישראל, מלא חברות תעופה ביטלו טיסות. הטיסות שישנן יקרות מאוד.

ניסיתי להתקשר לכמה מהחברים מהצבא ערב למחרת. לא ענו אך התכתבי קצת עם אחד מהם. הסברתי שלא אוכל להגיע להלוויה לצערי. למחרת ניסיתי להתקשר שוב לאנשים, אחד ענה ודיברנו, למרות שלא היה הרבה מה לומר. אמרתי שיונה היה האחרון מהקבוצה שראיתי במציאות - באוניברסיטה לפני מספר חודשים. אמרתי כמה זה שטותי שלא נפגשנו עד אז. אמרתי שאני אוהב אותם. הצטערתי שלא אוכל להגיע להלוויה. גם נהייתי חולה באותה עת. מתישהו התחלתי לבכות. זה הפתיע אותי. גם בהלוויות של סבא וסבתא שלי לא באמת הצלחתי לבכות, העיניים שלי היו רטובות כאלה אבל לא ירדו דמעות. אבל הם מתו בשיבה טובה וכנראה אפילו היה עדיף אם היו מתים קודם, יותר צלולים. עם שניהם זה היה ידוע הרבה זמן מראש. יונה היה כל כך צעיר. זה לא היה צפוי בכלל. בין אם מהמחלה או מהבכי הייתי צריך לקנח את האף, התנצלתי. השיחה לא הייתה ארוכה אבל הייתה נחוצה.

בהמשך הסופ"ש נחתי, ניסיתי להחלים. לא נפגשתי עם האנגולית, האמת עוד לא סיפרתי לה על העניין, לא יודע איך מפילים דבר כזה. אבל התנצלתי שהייתי לא כל כך תקשורתי. ראיתי סרטונים מההלוויה. אחר כך דיברתי עם עוד חבר מהמעצר. אמרתי שברגע שאוכל לחזור לארץ בטוח ניפגש. בהמשך השבוע גם היה יום השנה לשבעה באוקטובר, יום קשה לכולם ועוד יותר קשה נוכח השבוע שקדם לו. הרגשתי את המרחק. החודש הראשון בפורטוגל התחיל נהדר אבל אירועי אוקטובר גרמו לי להרגיש את המרחק, את הבדידות, גם התחלה של חרטה אולי על עצם הבחירה של לחתום על עבודה בחו"ל לטווח כל כך ארוך. הייתי הרבה על רשתות חברתיות. זה רק מדכא יותר אבל אני לא רוצה להפקיר את השטח, יש שם מלחמה על תודעה על נרטיב, מספרים שקרים לא יאמנים עלינו וכל כך הרבה מוכנים להאמין לזה פשוט כי הנאצים חוזרים על השקרים שלהם שוב ושוב, וכי אנחנו יהודים אז קל לעשות לנו דמוניזציה. יונה אפילו לא היה יהודי, הוא היה יווני נוצרי, עדיין ראיתי נאצים כותבים עליו דברים נוראיים כי שירת בצה"ל, למרות שהשתחרר ממזמן ולמרות שהשירות בישראל חובה ולמרות שהתפקיד שלו לא היה קרבי בכלל ולמרות שלטרוריסטים הסדיסטיים לא היה ידע על הסטטוס הצבאי של מי שהם יורים בו בתחנת רכבת בתל אביב, הם ירו על אם עם תינוק! זה עשה אותי כל כך עצבני וכל כך בלחץ. אבל אין דרך לא להיחשף לחרא הזה בלי להפקיר את הזירה. חייבים להשמיע את הקול שלנו.

אבל עבר שבוע, חזרתי לעבוד, היום יש לי יום חופש, קבעתי להיפגש עם האנגולית סוף סוף, לא יודע מה אגיד לה, מקווה שתוכל לפחות להשרות עליי קצת רוגע. לא יודע איך ממשיכים מכאן, כנראה על אוטומט. ממשיכים בחיים, אין מה לעשות.

לפחות אני מקווה שהאיראנים יפילו את הדיקטטור בקרוב, אני רואה יותר אהדה לשאה הגולה ברשת, מקווה שהרוח הזו גם מתחזקת בעם האיראני בשטח. מהפכות יכולות לקרות באופן מאוד מפתיע ומהיר. כך היה ב-1979. מקווה שכך יהיה שוב כשהאיראנים יעשו Ctrl+Z על ההפיכה הקודמת. אם ישראל תצליח להכות במשמרות המהפכה באופן אפקטיבי זה עשוי להיות קטליסט, יריית פתיחה להתנגדות של העם האיראני למשטר, אבל זה יקרה רק אם ההמונים יפעלו אקטיבית. אולי להאמין בזה זו אופטימיות יתרה, אבל זה מה שיש לי כרגע.

אמנם התלבטתי הרבה לאחר הדייט הראשון וחיפשתי עצות מחברים, אבל כן נהניתי איתה והיא כן מאוד מושכת.

הבעיה שהחברים גם נתנו עצות סותרות.

חבר אחד אמר, בפרפרזה - "נהנית איתה? אתה מרגיש טוב איתה? רוצה להיפגש איתה שוב? אז תעשה את זה. אין טעם להתלבט בנוגע לתכנונים של מה יכול להיות שנה מראש, הרי אפשר להיות במערכת יחסים ולהיפרד אחרי כמה חודשים מסיבה אחרת". במילים אחרות ללכת עם הלב.

הידידה אמרה, בפרפרזה - "להיות תקשורתי, לשים את כל הקלפים על השולחן, כולל היותי ככה נשלט שזה חלק מהמשיכה שלי אליה בעצם. חשוב שנשדר על אותו גל".

חבר אחר אמר, בפרפרזה - "מה הטעם בזה? זה מסלול התנגשות לקונפליקט וכאב מראש, לא צריך את זה. אתה יכול להכיר מישהי אחרת בלי בעיה, לא צריך להיתלות על אחת כשזה כל כך מסובך מלכתחילה". במילים אחרות ללכת עם השכל.

עם החבר השלישי ניהלתי שיחה ארוכה. בנוגע להיותי נשלט הוא אמר שלא צריך לחשוף דברים כאלה בשלב כזה מוקדם (למרות שזה כן סוג של עלה קצת בדייט הראשון, ובהחלט היה הרבה בסאבטקסט, למרות שאני לא בטוח כמה היא הייתה מודעת אליו). הוא אמר שיש מסתורין מסוים ששווה להשאיר. אמרתי לו מה היו העצות של שני החברים האחרים והוא נטה לצדד עם הראשון, אם נהניתי איתה והיה לי טוב איתה זה העיקר, לא צריכים לחשוב כל כך הרבה.

אז לפני יומיים בהפסקה במהלך העבודה שאלתי אותה אם תרצה ללכת לסרט. דיברנו קצת על סרטים בדייט הראשון, אמרתי בין השאר שאני אוהב פיקסאר והיא אמרה שאהבה את "הקול בראש" אך עדיין לא ראתה את 2, אז חשבתי שזה יהיה מצוין לדייט. עם סיום העבודה ראיתי שהיא שלחה לי שהיא בקניון שותה משקה (שמתברר שהיה בעצם עוגה בכוס), שאלתי אותה אם היא רוצה שאבוא והיא ענתה בחיוב. ראיתי שהקניון מאוד רחוק ממני וכבר הייתי על האוטובוס הביתה אז הודעתי לה שייקח לי איזה שעה להגיע, היא כתבה לי שהיא חוזרת הביתה ושאודיע לה כשאני מגיע. אז עברתי בדירה, הורדתי את הדברים ולקחתי עניבה ויצאתי העירה. הגעתי לקניון, ענבתי עניבה בשירותים, הודעתי לה שאני שם ונפגנו. היא שוב נראתה מהמם, בסטייל מתוקתק ושוב עם מחשוף אלוהי שבהה בי. היא שאלה על הסרט אבל זה היה בקניון אחר שדרש קצת נסיעה במטרו והחלפות, אמרתי לה שנלך לאן שתרצה אבל היא רצתה שאני אוביל, שזו עמדה שאני לא הכי בנוח בה אבל עשיתי זאת. האנגלית שלה סבבה אבל היו בכל זאת קצרים בתקשורת מדי פעם, שנובעים גם מהבדלים תרבותיים אני מניח.

הגענו למקום, אחרי שנאלצנו לקצת הכוונות. לה יש ביטחון עצמי רב, היא ישר שואלת זרים. אני הפוך. אעשה עיקוף של 30 קילומטרים בלי להתלונן כדי לא לשאול זרים. היא גם הריחה משגע. חששתי שהסרט יהיה בפורטוגזית, כי באירופה במדינות מסוימות יש נטיה לדבב סרטים הרבה, למרות שבתכלס כבר ראיתי אותו בארץ אז לא כל כך חששתי, הרי מקסימום זה שיעור פורטוגזית. בסוף היה באנגלית עם כתוביות בפורטוגזית. היה זמן עד שהסרט החל, הסתובבנו קצת ודיברנו, סיפרתי לה מה חברים שלי אמרו, אמרתי לה שאני מרגיש טוב איתה, היא ליטפה לי את השיער והתלהבה שהוא אמיתי, אני נישקתי את ידה, היה טוב. 

ליטופים המשיכו עוד יותר כשנכנסנו לסרט. החזקנו ידיים, היא ליטפה לי את היד. אחרי שגמרתי את הפופקורן הנחתי את ידי על הכתף שלה והיא נשענה. היה כל כך נעים. היא נישקה לי את הלחי, אני נישקתי את שלה. והיא לחשה לי משהו על נשיקה. לא הייתי בטוח מה היא אמרה אז היא כתבה לי. זה כבר היה אחרי הסרט כנראה, או שמא לפניו? כי כמובן איני מפלצת שבודק טלפון באמצע סרט. היא כתבה לי שהיא תנשק אותי כשאבקש ממנה להיות חברה שלי. זה קצת אכזב אותי כי חשבתי שיש סיכוי לנשיקה כבר באותו רגע, גם הלחיץ אותי, כי זה רק דייט שני והיא כבר רוצה לשים על זה כותרת, מאידך היה בי אינסטינקט שרצה לעשות מחווה רומנטית כזאת וישר לבקש ממנה להיות חברה שלי במקום כדי שנתנשק, אבל כן חשבתי מעבר לזה. גם כשיצאנו מהקולנוע וחזרנו במטרו עד שנפרדנו החזקנו ידיים, היינו מחובקים והיה כל כך נעים. היא אישה שיודעת לגעת באופן חושני כזה. אה והיא מאוד נהנתה מהסרט והדתה לי שלקחתי אותה.

הרגשתי אחרי הדייט - קודם כל מעולה, אין דבר שגורם לי להרגיש טוב יותר ממגע של אישה איכותית. מצד שני הרגשתי גם שחזרתי למלכוד שנותרתי בו אחרי הדייט הראשון, מצד אחד מישהי שכיף לי איתה ויש לי איתה כימיה והרבה משיכה מינית, מצד שני אנחנו דיי שונים בהרבה מאוד היבטים שיכולים להיות משמעותיים במערכת יחסים והכי חשוב אני בפורטוגל רק לשנה! קלטתי את השמרנות שלה בנושא הזה בדייט הראשון, מבחינתה זה מערכת יחסים לטווח ארוך או כלום, היא לא מבינה מה זה מערכת יחסים לטווח קצר ובטח שלא מעוניינת רק בסקס. אני כמובן מכבד את רצונה וגם תקשרתי זאת באופן ברור, רק רציתי שעובדת היותי בפורטוגל לפרק זמן מוגבל תהיה על השולחן. אבל אם לפחות אחרי הדייט הראשון חשבתי שאולי גם ידידות זו אופציה, כי גם אם תהיה לי ידידה חדשה בעיר זרה זה יהיה יקר ערך עבורי, אזי אחרי הדייט השני נהיה לי ברור שזו לא באמת אפשרות כי פשוט יש יותר מדי מתח מיני ומשיכה, לפחות בצד שלי, למרות שנראה לי גם בצד שלה לפי איך שהיא הסתכלה עליי. 

הנטייה שלי היא כן להמשיך איתה, להיות תקשורתי על כך שאני כן מחובר לארץ ואחזור אליה, אבל כל עוד טוב לי איתה להמשיך ואם מה שחשוב לה זה להראות נאמנות אין לי בעיה עם כך ולמעשה יש לי נטייה טבעית לכך. האמת כבר התחלתי לדמיין את הדייט השלישי, אמרתי לה שאני אוהב לאפות, אז אכין לה עוגת שוקולד, אבוא לביתה, היא תהיה על הספה ואאכיל אותה עם הכפית לתוך הפה כמו מלכה ולאחר מכן אעשה לה מסאז' כיאה למלכה שהיא והיא תימס מהשירותיות שלי. טוב ככה זה נראה בראש שלי. דיברתי אתמול שוב עם חברים, שבגדול תמכו בכך שאלך עם הלב שלי, אבל דיברתי עם אחד החברים על פרידות שלו בעבר והיה לו חשוב שאם בשלב מסוים אני ארגיש שלא מתאים לי איתה, אז לתקשר את זה ולא לחשוש להיפרד ולהיתקע כמו שאני נוטה לעשות בכל תחומי החיים. אני מניח שזה ישר היה אחד החששות העיקריים שעלו לי לראש כשהיא כתבה לי למעשה שהיא רוצה שאציע לה להיות חברה שלי כל כך מוקדם. חשש שיהיה טוב בהתחלה, אפילו מעולה, אבל אז יהיה סקס ואחרי שההתלהבות הראשונית תעבור אקלוט שאנחנו לא כל כך מתאימים כזוג למעשה ואנחנו בעלי רקעים שונים, אמונות והשקפות עולם שונות, אז ארגיש איזו אשמה, כאילו רק חיכיתי לסקס כדי לקלוט מה שידעתי מראש אז סוג של הטעיתי אותה ובכללי אני לא אדם שרב או נכנס לעימותים הרבה, אז בלי ריב אם ארגיש לא במקום במערכת יחסים איך אפרד ממנה? אולי פשוט אשאר תקוע ככה כדי לא לצאת זבל נצלן אבל מבפנים ארגיש כלוא? ואז אני חושב, רגע איך אתה בכלל מגיע למחשבה על להיפרד ממנה כשכולה הייתם בדייט שני ואתם עדיין לא במערכת יחסים בכלל! חרדה+מבוכה בהקול בראש 2 הם פשוט אני. גם היא צחקה עליי שהם אני במהלך הסרט. יש לי אולפן של תרחישי בלהות לעתיד הרחוק בראש. גם כמובן עולה המחשבה אם אני כבר מדמיין להיפרד ממנה אז אולי זה אומר שאני פשוט צריך לא להיכנס איתה למערכת יחסים מלכתחילה. אבל הדייטים היו כל כך טובים, עשו לי טוב ללב ונעים והיא גם כל כך מושכת אני פשוט רוצה אותה. אעאעא! 

טוב כנראה שאכנס לזה. התוכניות שלי להכין לה עוגה כבר דיי הבשילו, או שמא נאפו? קניתי כבר תבנית וכלי מטבח שלא היו פה בדירה. הסופ"ש בפתח. אשאל עוד חבר שלי קודם וכמובן אשמח לעצות מכן, אבל אני כבר רואה את עצמי שואל אותה על דייט שלישי. שם אנסה פשוט לדבר בפתיחות וכנות. זה שאני שם לשנה נשאר ברור, אומר לה שאם מה שחשוב לה הוא להיות אקסלוסיבי כמובן שאין לי בעיה עם זה ואמשיך להתייחס אליה כמלכה שהיא. בנוגע לתוכניות לטווח הארוך מאוד, לא יודע מה היא מצפה אבל לא אוכל להבטיח כלום בשלב כה מוקדם ואני אקווה שהיא תבין זאת, אבל העוגה והמסאז' ואבוא שוב בעניבה ונראה לי גם ווסט, יקנו אותה והיא תסכים לכך ותנשק אותי. איך אשמח למישהי להתכרבל איתה, כרבולים זה הדבר. מקווה לטוב.

אל תזלזלו בהחזקת ידיים