אז הנה סוף סוף עברתי דירה.
שנים חשבתי על זה, רציתי את זה, אבל לא הייתי במצב לזה. כשהייתי צעיר יותר, אחרי הצבא, אמרתי לעצמי שאעזוב בגיל 25, פשוט כי שני האחים שלי עזבו בגיל הזה. אז נכון, אחד האחים חזר לשנה בערך מאוחר יותר כשהוא עבד על התזה, והאח הבכור עכשיו עם ילדה וארוסתו גר כבר כמה חודשים בבית של ההורים שלה, אבל לפני כמה שנים זה פשוט נראה לי הגיוני כגיל לעזוב בו, אמצע שנות העשרים, כבר אמורה להיות לי עבודה, אמור להיות עצמאי והכל. אבל בגיל 25 עוד הייתי בלימודי התואר הראשון וגם כשהייתה לי עבודה היא הייתה שכר מינימום בערך ובמשמרות כך שיצא אפילו פחות ממינימום חודשי גם עם בונוסים שקיבלתי מדי פעם. כשסיימתי את התואר חיפשתי עבודה ואיכשהו זה הוביל אותי לגור בחו״ל לתקופה, ראו פוסטים משנה שעברה על אותה חוויה. זה סוג של לעזוב את הבית אבל כשחזרתי אחרי פחות משנה זה היה שוב להורים, בגיל 28 כבר. ואז כשחזרתי לארץ חברים שלי התחילו לדבר איתי על לעבור לגור ביחד ומאוד התלהבתי מהרעיון, זה הרגיש לי כמו הסיטקומים שגדלתי עליהם שהחברים הכי טובים גם גרים ביחד, זה גם מגורים נוחים, יש על מי לסמוך, זו חוויה וגם מעמיק את החברות. חיפשתי עבודה אבל לא מצאתי ובסוף נרשמתי לתואר שני.
ב-new year's resolution אמרתי שעד השנה הבאה אני עוזב את הבית. כמה אפשר לגור עם ההורים? וגם קיוויתי שזה יהיה לפני יום ההולדת שלי. אז למרות שלא עבדתי התחלתי לחפש דירות. לכל הפחות יש לי הכנסה פסיבית מהשקעת נדל״ן שאבא שלי עשה עבורי. התחלתי גם ללחוץ על החברים שלי להשתתף בחיפוש הדירה ובפברואר גם התחלנו ללכת לדירות ודיברנו על זה יותר ברצינות. אבל כשהייתי בשוונג התחילה המלחמה מול הרפובליקה האיסלאמית והכל נדחה באיזה חודש בערך. אבל עוד לפני שטראמפ הכריז על הפסקת האש התחלתי לחזור להסתכל על דירות. אבל אז באמצע אפריל החברים שלי הפילו עליי את הפצצה שהם בעצם לא מעוניינים לגור ביחד. זה ממש דיכא אותי ובלבל אותי ולא הייתי בטוח מה לעשות הלאה. לא ממש רציתי דירת שותפים עם אנשים שאני לא מכיר, זה הרגיש לי קצת כמו רולטה, עשוי ליפול על שותפים רעים, ובכל מקרה, לא ארגיש את אותו חופש שארגיש לבד או עם אנשים שאני באמת מכיר ופתוח עמם. אז חיפשתי קצת דירות לבד, אבל זה יקר יותר ומאובזר פחות. אז כן ראיתי דירת שותפים בהרצליה איפה שחיפשתי במחיר טוב. ואז גם ראיתי אופציה לסאבלט טווח ארוך עם אפשרות להארכה בדירה של ידידה מהלימודים. זה היה יותר יקר מדירת השותפים האחרת אבל באיכות טובה יותר ועם מישהי שאני מכיר, האמת גם יש לי קראש עליה, למרות שיש לה חבר וגם היא בערך היחידה מהתואר שאני מתכתב עמה גם אחרי הלימודים, אני פשוט מרגיש כימיה טובה עמה. אז הסכמתי ללכת על זה אבל אז זה שסיבלט החליט לתת את זה למישהו אחר אז גם אני וגם היא התאכזבנו. חששתי שהאופציה הזולה יותר נחטפה בזמן הזה שהתלבטתי על הסאבלט הזה אבל עוד הייתה פנויה, אז התעמקתי בה יותר, באתי לראות אותה שוב ושאלתי שאלות והחלטתי ללכת על זה, פשוט לא מצאתי ממש סיבה שלא מלבד... חשש. השותף שהראה לי את הדירה נראה אחלה, המחיר היה מעולה עבור הדירה מבחינת הגודל, האבזור והמיקום. אין בה הכל אבל סך הכל דיי סבבה, גם כשדיברתי עם בעל הדירה נראה שהוא ממש אחלה בנאדם ובעל דירה טוב. כשהחלטתי לחתום והערתי על שקע שדורש תיקון הוא עוד לפני החתימה תיקן אותו. אז הלכתי על זה, חתמתי, עם ההורים כערבות, התחלתי להעביר דברים.
אבל אז פתאום חששתי. טוב זה לא היה פתאום. אבל זה היה שונה אחרי שחתמתי. הייתי חייב לעזוב את ההורים, גם כי זה טבעי ועצמאות, גם כי לעתים זה פשוט היה לי רע לנפש. לא לעתים קרובות, אבל פעם ב- ריב עם אבא, היה גורם לי להרגיש חרא. וראיתי את זה מתקרב לפעמים. והיו הרבה פעמים שחשתי חיכוכים עמם אבל נמנעתי מאוד מעימותים אז פשוט גלגלתי עיניים פנימית. הרבה פעמים זה היה קשור גם לפוליטיקה, אני חושב שמי שלא שינו את נקודת מבטם או דעותיהם כלל לאחר השבעה באוקטובר, לא משנה באיזה צד פוליטי, נמצאים בבעיה או אשליה חמורה. ונראה שההורים שלי לא, הם מאלו שהתבצרו בדעתם שהם רק יותר צודקים וזה מאוד חורה לי. יחד עם זה יש את העניין שאני רוצה זוגיות וכשאני גר עם ההורים זה גם לא סקסי, נראה ילדותי וגם מגביל, למרות ששנים לא הגעתי בכלל לשלב בדייטניג בו זה משנה. אז הרגשתי שאני חייב לעזוב אבל אחרי שחתמתי חששתי לעבור כי פשוט התנאים של הבית של ההורים הרבה יותר טובים; אין מוצר שחסר, יש אמא שעושה קניות ומכינה אוכל (אני לא מאלו שלא עושים כלום בבית, אני גם עושה מטלות בלי לחשוב על כך ומבשל ואופה מדי פעם, אבל נוח מאוד כשלא צריך לדאוג מזה), יש מעלית שאין בבניין שלי כרגע, יש נוף יפה מהמרפסת, אם המלחמה תחזור יש ממ״ד, יש את הרכב של אמא שאני יכול לקחת יחסית חופשי אם אני רק מתאם עמה קודם. גם בסופ״ש הבאנו כלבלב חמוד נורא שבאסה לעזוב, למרות שחצי הביאו אותו כדי להחליף אותי, אבא רצה כלב מלא זמן ואמא פחות אבל אז נראה שהיא חיפשה יותר כשעמדתי לעזוב, כנראה לא רוצה בית ריק. אבל אין ברירה, חתמתי, צריך לעזוב, זה הדבר הבוגר לעשות אז ממוצ״ש ישנתי כאן. היו יומיים בערך עמוסים של סידור החדר, בהתחלה הייתי קצת בפאניקה כי היה כל כך הרבה לעשות ולא ידעתי מאיפה להתחיל, אבל השלמתי את המשימה. אתמול הבאתי שולחן מהמארקט פלייס שיסגור את הפינה ועכשיו החדר שלי דיי מוכן ואני מרוצה מהתוצאה.
היום סוף סוף ראיתי את השותף הנוסף שביומיים האחרונים לא ראיתי כלל, נראה שהשותפים פה נוטים להסתגר בחדרם או להיות בחוץ הרבה. נראים נחמדים סך הכל אבל כנראה לא סוג השותפים שיהפכו לחברים לחיים. שזה יכול להיות טוב או רע, כי סך הכל נראה שיצאו לי שותפים נוחים, לא עושים בעיות, לא נקלעים לריבים, נגלעים לוויכוחים, שקטים. מאידך, כנראה לא יהיו לי יחסי קרבה עמם, לא אוכל ״לסמוך עליהם״ אם אני צריך עזרה במשהו, בגדול זרים שחיים באותו בית, שזה בתכלס מה שזה, אבל לא נורא. הדלקתי את הטלוויזיה שבדירה אתמול ושמחתי לראות שיש שם מספר שירותי סטרימינג אז אין בעיה שם, אף אחד לא התלונן על רעש כשראיתי טלוויזיה בלילה אז גם זה טוב. אפילו חבר קפץ לפה לראשונה, זה היה בלילה אז אמרתי לו להיות בשקט, אבל כן דיברנו ונראה שלא הפריע רעש לאף אחד. כך שאני יכול יותר לנשום לרווחה להיות יותר פתוח ואני בדירה שלי מבלי שזה יפריע למישהו שזה טוב. ואני לא רואה אותם עושים דברים שמפריעים לי. יש עוד שותף ביחידת דיור שמעלינו שמגיעים אליה ממדרגות שבתוך הדירה שלנו, כלומר הדלת שלו הדלת שלנו, אבל אותו טרם ראיתי.
עכשיו נראה לי ארד למטה, אעשה סיבוב בבלוקים הקרובים אראה את האזור שאמור להיות מרכזי יחסית בהרצליה, אעשה גם קצת קניות לדירה כי אין לי כאן הרבה מבחינת אוכל. סך הכל מרוצה ממה שיצא לי, כן הייתי שמח אם זה היה עם חברים, אבל השותפים שיצאו לי נראים סבבה סך הכל והמחיר כאמור מעולה, הריבית מההשקעת הנדל״ן יחד עם המשכורת הצנועה בתור עובד הוראה אמורות לכסות על שכ״ד פלוס חשבונות לגמרי. כן יש הוצאות שוטפות, בעיקר אוכל, בינתיים יש לי לא מעט בחסכונות, לא צריך להתפרע אך גם לא לחשוש ומקווה שלא ייקח הרבה זמן בין סיום התואר למציאת עבודה יותר משמעותית.
לכל הפחות עמדתי ב-new year's resolution, גם הספקתי כמה ימים לפני יום הולדתי, מחר. עכשיו רק חסרה לי חברה.