לפני 4 שנים. 4 בפברואר 2020 בשעה 21:04
אולי זה עוד לקח, מהסוג שמבינים אותו באופן בסיסי רוב הזמן אבל לפעמים ההבנה מפציעה מבפנים, כמו פציעה, כמו קרע, ואז מבינים באמת.
אחרי שסיימתי לסדר את העולם (תפאורה) הזה בדיוק מושלם אני רוצה לבלגן הכל. לבלגן ולא להרוס, זה כל האני שיש. אפשר להרוס, אפשר לנסות להרוס, אבל אי אפשר להרוס עד כדי חוסר קיום כל עוד קיימים.
זה הלקח- אני נרגעת כששונה, כשלא מוכר, כשחמור וקיצוני ומפחיד לדעת השאר. אני נרגעת להיות מחוץ לשגרה, מחוץ לי, אני נרגעת כשלא יציב.
והלקח הגדול- אני לא יכולה להוציא את עצמי משליטה כל הזמן, אני צריכה מישהו שירחיק אותי מעצמי, מהיומיום, מהחיים. אז אני נותת הכל, או כל מה שנשאר.
מישהו יודע? איך אפשר ככה? איך אפשר שמושא האהבה יהיה מושא ההרס העצמי? ועם ההרס העצמי, מה נשאר לך לתת?
נשאר אולי הרצון לתת, הרצון שילקח
אבל אולי אני בכלל לא מדברת על אהבה
