לי מוזר שנדרש השם לפני התוכן

 זה היה כלכך טבעי, הרוק שלו על הפנים שלי, התודה האמיתית שלי, הרוק שלו בפה שלי שאומר שמותר לגמור ואסור לבלוע, הקול שלו שאומר לי לא להשמיע צליל.

הייתי רוצה להרגיש רע שהוא כבר לא אבל הסימנים עודם, אבל יש בזה נחמה ויש בזה היגיון.
הגוף מחלים לאט ביחס לאקראיות שבעולם
האדם מחלים לאט ביחס לאקראיות
האדם אקראי ומחלים, 

אני רוצה להיות מתחת לידיים שלו פחות משאני רוצה להיות תחת המבט.

המבט הקשה הזה, המבט שהוא יותר חודר, יותר דורש, יותר פולשני מכל מה שאפשר פיזית לעשות, 
צליל קולו אומר לי " אני אזיין אותך ככה שלא תוכלי, לפחות בשבוע הקרוב, להיות עם מישהו אחר".
לא ידעתי אם אני אצליח להתמסר, עם כל הכעס והכאב ועוד מילים שבקושי אומרות כלום, לא ידעתי 
ומיד הייתי שם, במקום הטבעי שלי, אני צריכה עוד מזה