מישהו אמר לי, ולתחושתי גם צדק- שאני רואה את החלק הנורא של המציאות בעבודה שלי רק שאני חושבת שאני רואה את הצד היפה בצד הנורא של המציאות. לרוב אני לא מתרגשת, לפחות לא כמו האנשים שאני מספרת להם על הילדים. אבל, אבל אבל אבל בשבת הזו היה שונה.
הייתי צריכה להעיר ילד בבוקר, לעזור לו לבחור בגדים, להתלבש, לאכול, להחליף חולצה אחרי שהוא אכל כי הוא לכלכך אותה ולארוז תיק לפני שאבא שלו אוסף אותו.
והאבא הזה, האבא היה רע, הכה את האם, חנק את הילד היה צמחוני ועבד בהייטק.
כאן במאמר מוסגר אספר שלילה אחד מלא יין על הכנרת דיברתי על אותו ילד ועל המשפחה שלו במשך שעות עם מי שבזמנו הזדיינו וכשלא- דיברנו על הילדים.
ככל שהילד הפך לאומלל יותר החזקתי יותר את הכעס כלפיי האב, יחד עם ההבנה של האב. בשנה האחרונה מינון התרופות של הילד רק עלה ועלה בעיקר כי הוא לא הפסיק להתרפץ באלימות אבל גם בגלל ההתקפים הפסיכוטיים. מפה לשם ובסוף- הוא הפך לכלום. כלכך מוזר לראות ילד כלכך ריק, אין מה להעיר, אין מי שיישמע, אין מה שיביא אותו אלייך. (כשהוא חלה בקורונה והיה בבידוד העלו לו עוד את מינון התרופות אבל גם באותם ימים הוא כל הזמן ניסה לצאת מהחדר ואני זוכרת רגע אחד שבו הסברתי כמו שמסבירים למבוגר, או כמו שהייתי מסוגלת להסביר לו לפני שנה, שאני פוגשת את סבתא ואני חייבת לעבוד כי אני חייבת לשלם על החיים ושהוא פוגע והיה לו זיק הבנה כלכך נדיר, כלכך רגעי ואז עבר). בכל מקרה יכולתי להבין את האב, כל המדריכים שלו יכלו להבין ורצו לחנוק אותו, הוא היה בלתי נסבל וכשהוא לא היה בלתי נסבל היה בלתי נסבל להסתכל עליו בלי להישבר ולרצות לנער.
בבוקר הוא עשה הכל כאילו הוא בכלל לא שם, לא התווכח לא התנגד אבל גם היה הכי לא חיי שיכולתי לדמיין ילד. הוא אכל פנקייקים עם שוקולד, המון שוקולד, הידים השמנמנות הלחיים הרכות הריסים הארוכים, הכל בשוקולד, עיינים עצומות, דוחף שוב ושוב לפה לועס בקצב קבוע ולא זוכר לבלוע, מעורפל כולו.
האבא איחר ב-43 דק', לא הצלחתי להבין איך אבל הילד הצליח להתאפק והוא ילד ששובר את כל העולם כשהוא לא מקבל מחשב בדקה שהוא ציפה. יכולתי לשמוע אותו צוחק בקול רם מסרטונים שבהם אנשים נופלים. שישבתי לידו קצת לא היה לו חשוב למצוא חן, להבין מה קורה, להסביר את עצמו, כל הדברים שכלכך חשובים גם לילדים האחרים בפנימייה הזו גם כשהמצב שלהם לא טוב.
כשהאבא בא אורו פניו, כאן הכתיבה שלי לא מספקת ולא תהיה, הילד היה אור, הילד נמשך אל האבא כמעט מעופף. האב היה רך, דיבר איתי בקול ובטון נעימים, לא שמתי לב אליו ברגע המפגש כי העיינים היו על הילד. ראיתי ילדים פוגשים הורים אחרי תקופות ארוכות, העובדת הסוצאלית נכנסת עם מישהי שהיא במובהק זונה, עם מישהו שמחזיק עוד שני ילדים בכל יד, בכל מיני צורות, ונדיר לראות את ההתקרבות הטבעית הזו כאילו היא פשוטה, הרבה פעמים הילדים מתחבאים, ההורים מובכים, אבל לא הפעם.
יצאתי אחריהם, הם הלכו בשביל לאט כי הילד הולך לאט כי הכל לאט כי הוא כולו לאט אחד כבוי גדול, הם החזיקו ידיים. זה נראה טבעי. לפני שהם נכנסו לאוטו הם פשוט עמדו והתחבקו, כמה דקות בשתיקה באמצע העולם, עמדו שם והתחבקו.
אפשר לחשוב על לקחים, לחשוב על שני צדדים, לחשוב על השינוי שחל בהם וכמה כל אחד ראוי לחמלה גם כשהוא חוטא. אבל היה שם משהו, בילד הזה, החכם לשעבר הזה, המחוק הזה, המתעורר מואר הזה שפשוט שבר אותי באותו יום.
ארבע דקות אחרי זה כבר הייתי עם קבוצת הבנות מעירה לילדות לא לאכול טונה עם היד, הלכנו למעיין הן החליקו על אבנים, קרה עולם שלם מאז אבל הרגע ההוא בזמן נגע בי. משום מה הוא מזכיר לי אותי ואת אבא שלי ואת חוסר הביטוי הכלכך טהור לאהבה כמו שראיתי באותו הבוקר. בלי מילים, בלי להסוות כיעור, בלי הבנה אפילו, הפשטות הטהורה של האהבה הזו.