יש בכך מעין עיוות, ואיכשהו, עושה אותי מרוצה מאוד וחזקה מאוד לגעת במילים שלו, להזיז, כנראה בעיקר לגרוע
לא שאת עמיחי אני הכי אוהבת, אבל המילים שלו נראות לי יפות, יפות זו אמת המילה שלי לזה,
ואולי כי הן נשמעות לי נקיות כי הן ישנות מספיק, מנותקות מספיק מכדי להיות אמיתיות.
בכל מקרה, סיפור אמיתי, בן הזוג שלי חיי פעם אצל קשישה נפלאה שהייתה בפלמ"ח ובכלל, הייתה לפני המדינה, היא הכירה את עמיחי ולימדה את אשתו תנ"ך כחלק ממעגל נשים שהיא אירגנה. היא סיפרה לי שהיא פעם שאלה את עמיחי למה הוא התכוון, והוא אמר לה (מעניין אם כל המשוררים חושבים ככה) שאם היא קראה את זה, זה כבר שלה. אותי מענייו לדעת אם זה אומר שזה לא שלו, או שזה של שניהם, או שזה לא שלם וזה מתחלק בינו לבין הקוראים והבעלות היא כבר קולקטיבית? ולמה בכלל לחשוב במושגים בעלות בעצם, ובכלל, קניין רוחני זה מונח משפטי
באהבתנו גוף הפך מקום
ומקום הוא פיזי
אפשר לשרוף אותו
אפשר לעמוד בעין הסערה
בידיים מושטות מעלה
(זה רגע לצחוק בו)
לראות אותו מכלה את עצמו
