המסך לא הגיב למגע ולרגע חשדתי בעצמי שאני לא אדם
אולי קצת מוגזם קצת פרודי קצת נשחק
אבל
אבל באמת לרגע חשבתי ( קצת סלחנות בנקודה טיפשית כזו)
המחשבה הזו באמת פשוט עברה
אולי אני לא קיימת
לפחות לא קיימת כאדם
רק כפונקציה, הרי אני אוחזת כוס והיא עודנה וזה הבדל גדול
הלכתי לארוחת יומולדת, העקבים גבוהים האודם עמיד המחמאוות מלוות מבט
הייתי מוכוונת לכל מי שסביבי, לכל הושטת יד, מבט, תקווה להישמע
סיפרתי שאני רוצה לצאת מפילוסופיית הקנדו לתרגול, שהסיומת 道 משמעותה דרך שאני רוצה לאחוז בחרב מיד אחרי
הפסקתי לכתוב לרגע כי שמעתי ספר נופל
הסתכלתי על החתול
הוא הסתכל עליי
הסתכלתי ככה שהוא יבין, בשתיקה, הרי גם לי ל"לא" כבר יש התניה רעה, לא רק לו
הוא נבהל
אני קיימת
כנראה שזה הקיום
לא פחות לא יותר ודברים לא נמדדים בפחות או יותר מאותו הדבר
המנחה שלי תמיד שואל עם מי הכותב מתווכח, אני שואלת את עצמי גם עכשיו, אז אולי עם ההנחה שקיום זה מובן מאליו ועם זה שפקפוק בקיום זה שחוק, אולי עם הטענה שמדובר במצב ולא חוויה, אולי עם מי שהמילה הזו מעוררת בו מחשבות על יקום ואולי אני לא מתווכחת
אני בטוח אל מתווכחת בעצם, אני נאבקת ברצון של עצמי לנקות את הטענות שלי עד כדי לובן ושתיקה, פעם היה סיפוק בצורות הנפרשות האלו, עכשיו אני רוצה לנקות אותן וגם נזכרת במעורפל בעדות דומה מפי מתכנן אירוע הטרור בבאלי המדגיש את הטהרה, והנה בכל זאת ליכלכתי את הלובן מסיבה לא ברורה
ספרי ההייקו האהובים עליי מודפסים כך שעל כל דף מופיע רק שיר אחד