או סיפור על נסיכות.
הסיפור היה ככה:
בממלכה רחוקה השתוללה מגפה, מגפת בדידות חמורה. כדי להינצל הנסיכה נכלאה בקומה השביעית של מגדל, מגדל ריק מלבדה. כמעט.
אני במגדל נכנסת לדמות, המצעים לבנים, מעט הבגדים רכים וורודים, אחרי האמבטיה אני מוזגת כוס יין אדום, מדליקה נרות ונכנסת למיטה לצפות בסרט מוערך ומעוטר.
אחרי שעתיים אני כבר מושיטה את היד לבקבוק בלי להזיז את העיניים מהספר, לוגמת לגימה ארוכה, ממששת מחפשת אחרי הפרינגלס, אני עדיין באותו עמוד, מתחלקת שווה בשווה בפרינגלס עם המצעים, לא מרגישה נסיכה יותר. מרגישה מלוכלכת, אפילו הרעיונות נרעים לי רעילים, הרצונות בכלל.
זו הרגשה מוזרה ומוכרת, לחכות לו, הייתי רוצה שהוא תמיד יקח איתו את המפתחות ואני אחכה כלואה.
ככה שאהיה חסרת אונים לגמרי והוא יאלץ לדאוג לי יותר ואהיה יותר שלו.
יותר מהכל הייתי רוצה לרצות פחות, אני כל הזמן רוצה, נחנקת מרוב שאני רוצה.
הייתי מוכנה להתפשר על לרצות דברים פשוטים, לרצות לראות סדרה במשך חמש שעות או סרטונים של חיות קוטב קטנות.
הלוואי שהייתה יותר פשטות, שהיא הייתה מציפה את כל החלקים החדים, זזים, בוערים, שכל הידיים המושטות היו נבלעות.
חסר לי הרוגע שבחוסר ברירה.
. 
בינתיים בשלב היפה.
