כשהכרנו הוא היה המנהל והוא לא ידע שהוא כזה, אני ידעתי לפניו.
אחרי משמרת (למזלנו במלון) הוא שאל אם אני רוצה לעלות לחדר לכוס יין. אז עליתי עם עוד בקבוק, טענתי שאין צורך בכוסות, או בכיסאות או בהתנהגות מרוסנת.
תמיד אהבתי, והקפדתי, להגזים כבר מההתחלה, לשבור את כל הדברים הקטנים ששומרים אותנו נורמטיבים. או שהם לא כלכך קטנים (פה מתלבטת אם להישמע פלצנית ולציין שזו תאוריה של פילוסוף-סוציולוג או לטעון שאני המצאתי את העניין ולא רק הרגשתי בו) אלא מסגרת מפקחת גדולה של משמוע עצמי. גם כשאף אחד לא רואה, כשאנחנו לבד לבד, יש דברים שלא נעים לעשות, כי העולם כבר חדר פנימה.
אז עשיתי הכל לא נכון- הודיתי מיד שאני בהתקף חרדה כי חזרתי להסתגלות לתרופות, ניסיתי לעשות שכיבות שמיכה יהלום, סיפרתי לו איך התחננתי שיחנקו אותי, איך התחננתי שלא יקשרו אותי (או לפחות ישחררו מסף בכי מסוים), באותו זמן לא חשבתי על זה אבל בדיעבד זו גאונות כמעט- סיפרתי לו כל מה שרציתי שהוא יעשה.
אז ישבנו על הרצפה במרפסת ואז הוא נגע בכף הרגל שלי ומיד הגעתי למסקנה- אז הוא רוצה. שכחתי שאני כוסית שהוא גבר שאנחנו ליד מיטה ושיכורים, לא האמנתי שהוא ירצה, רק אז עלתה בי המחשבה.
אז עשינו כאילו אנחנו מאוד אוהבים ריק ומורטי וחייב עכשיו ומיד לראות פרק, בשכיבה במיטה, כי זו האפשרות היחידה לראות את הפרק כמובן.
אחרי חצי שעה כבר שכבתי על הבטן, ערומה, הוא עמד מעליי לבוש, זקוף, יד אחת שלו מפרקת אותי מבפנים והשנייה, כשצריך, מוודאת שאני לא מסתובבת. בכל זאת מנהל, צריך לשמור על מרחק.
בפעם השנייה התחילה חוסר האמונה המתמשכת עד שהוא נוכח במו עיניו, ידיו וכפות רגליו שאמרתי את האמת אז.
אין לי שום עניין לקחת אותך לעולם שלי, אני רוצה לחיות את העולם שלך, אני לא רוצה שתאמין לי, אני לא רוצה שנעשה משהו מסוים, אני רוצה לעשות את מה שאתה רוצה שאני אעשה. תרצה ממני כמה שיותר.
זה מה שהרס הכל. אבל לא יכולה להגיד שלמדתי את הלקח. יכולה להגיד שאני לא רוצה ללמוד את הלקח ואני אעשה את אותו הדבר שוב, בין אם אני ארצה ובין אם לא, זה חזק ממני, וזו אני.
מכל המיטות בכל החדרים בכל הבניין, זה קרה בדיוק איפה שאני שוכבת עכשיו, באותו הצד של המיטה
