קבענו להפגש בשלישי, יום רגוע יחסית לסופה שהתחוללה באותו שבוע.
הדבר הראשון (אבל לא החשוב) שאזכור מאותו יום הוא דווקא הלחץ,
שאיתו קמתי בבוקר, והתגבר ככל שהזמן עבר והמועד התקרב,
האם אתפקד טוב? האם אאכזב אותה? יצא לנו לדבר, לא מעט, בימים שלפני הפגישה,
שנינו ידענו איך שנינו נראים, נשמעים, אוהבים ורוצים, ונשאר רק לבדוק את הדבר האחרון,
כימיה פנים אל פנים.
בשלבים כאלו של לחץ בחיים שלי (שיכולים להגיע בכל נושא, לאו דווקא מיני או BDSMי),
תמיד, כשהלחץ מגיע לשיאו, מגיע גם רגע של הארה, אני אוהב לקרוא לו "אז למה בכלל?".
הרי, מצד אחד, ברור ששניכם מאוד רוצים את זה, ושניכם גם חיכיתם לרגע הזה, והרי זה מה שציפיתי לו, הרגל המיוחל.
מצד שני, אם הלחץ כל כך גדול וכבד, אז למה בכלל? למה לעשות את זה?
זה הרגע שבו אני מגיע להארה, מבין מה אני רוצה, ולמה אני רוצה, ולמה כל כך חיכיתי לו. יצאתי מהביתה ונכנסתי אל האוטו, רגוע ונינוח.
איחרתי, באשמתי, מה שרק החזיר את הלחץ.
כבר דמיינתי לעצמי על הרגע שאצא מהאוטו ואצטרך להסביר.
אחרי עיכוב קל ובלבול במקומות (מוזמנים לנחש מה היה מצב הלחץ עכשיו...), נפגשנו.
היית כל כך מקסימה, לרגע אחד, שכחתי מהכל, נראה לי שאפילו שכחתי איך לדבר בדקות הראשונות...
האנרגיה ששידרת, יחד עם החן הכל כך בולט שלך, בין אם זה דיבור, הליכה, פשוט שכחתי הכל...
על המפגש עצמו יש לא מעט לספר, ואני גם ככה לא כותב מנוסה 😄 אז רק אגיד שהתברר לי מהר מאוד שאני ארנב שנפגש לסעודת מלכים עם אריה.
אגב, גם תוך כדי כתיבת שורות אלו אני בלחץ, אבל לא מלהכשל, אלא מהבאט-פלאג שביקשת שאסתובב איתו על מנת שאוכל להתאמן לקראתך.
תודה.