|
|
|
אחרי שעתיים שהפלאג היה בפנים, אני משחק איתו כבר כמעט שעה...
מסובב אותו... מוציא כמעט עד הסוף ושוב מכניס, לפעמים לאט ולפעמים חזק...
אני מרגיש כמו נערה בת 16 שגילתה את הכוס שלה לראשונה...
מת שתפרקי לי את הצורה, מבטיח להתייפח כמו כלבה טובה.
"איך עבר השבוע שלך? יש לך מחשבות? חששות?" - שאלת אותי לפני תחילת הסשן הראשון שלנו.
- "עבר טוב, אני רגוע, חיכיתי לזה..." - עניתי לך.
התשובה "רגוע", איך לומר את זה בעדינות, רחוקה מהאמת.
הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת, את הברכיים רועדות ואת הגוף בוער...
"אתה בטוח?" - שאלת אותי.
- "טוב, אולי טיפה לחוץ, בכל זאת, אני לא רוצה לאכזב אותך" - עניתי וחייכתי אליך בחיוך הכי תמים שאני יכול לעשות, בזמן שבהית בי.
נזכרתי איך סיפרת לי על המשיכה שלך לחנונים ביישנים,
רכנת לעברי ונתת לי נשיכה בצוואר,
גרמת לי להרגיש באותו הזמן כמו ארנבת שהגיעה לסעודת מלכות(!) עם לביאה רעבה.
המשכת להדק את השיניים שלך עליי, ויצאה לי אנחה קלה...
יכולתי להרגיש כמה מדגדג לך, להכאיב, להשפיל, לבדוק כמה רחוק את מסוגלת להביא אותי,
למתוח ולעוות את הגבולות, ואת המוח שלי...
הסתכלת בעיניים המובכות שלי ופקדת עליי "תתפשט".
התחלתי להרגיש את הנקודה שלי...
הזקפה הבדס"מית, ככה אני קורה לנקודה הזאת,
אנשים מספרים שבסשנים (בתחילתם) הם מרגישים מעין אופוריה קלילה,
ונקודה מסוימת בגוף שמתחילה "לבעור" או "לרעוד".
אצלי היא קצת מעל הבטן, והיא שולחת גלים של רעידות אל החזה, הידיים, ואחר כך שאר הגוף,
זה גורם לרעידות בלתי נשלטות שלי, של כולי...
הסתכלת עליי מתפשט בינתיים, נהנית מהמראה המיוחד.
"תוריד גם את הבוקסר" - אמרת לי בחצי חיוך, כאילו רומזת שאני תמים מדי בשביל לעשות את זה בלי פקודה...
הורדתי.
"אל תדאג מתוק, אהיה עדינה איתך..."
הרגשתי צמרמורת שעולה לאורך הגב שלי, ומסיימת בקודקוד...
אם אני כבר עכשיו בעננים, מה יהיה בסוף?
תמיד היו לי יחסי אהבה-שנאה עם הרגש המוזר הזה, קנאה.
מצד אחד, אני מאמין בעצמי, בהמון תחומים, וכנראה שגם בצדק, תחרות היא (לרוב) בריאה :).
בתחומים אחרים, הבטחון שלי נעלם לגמרי, ומתחלף בחשש, שיתוק, ו(הרבה) טעויות...
כל מחמאה מרגישה לי כמו ריחוף על עננים.
כל הערה מרגישה לי כמו מגאפון בתוך הראש שלי.
כל טעות מרגישה לי כמו טיפוס על גדר תיל, כשאני עירום.
הקנאה הוציאה ממני את הבראט, לא יכולתי להתאפק, ויום אחד שאלתי אותך שאלה על נשלט אחר שלך.
לא זוכר כבר מה שאלתי, או אמרתי, רק זוכר את הוויב, חצי התרסה וחצי טיזינג, רציתי להראות לך את הקנאה, וגם קצת להתגרות בך :).
"אתה משחק באש" - אמרתי לעצמי בראש, בזמן שאני ממתין לתשובתך...
"אני אחצוב ממך את האגו" - ענית לי, באותו הרגע הבנתי שכנראה שזה אחד המשפטים שיחצבו לעולם בתוך הראש שלי.
"מה זה אומר? כמה זה יכאב? האם אעמוד בזה?" - שאלתי את עצמי בראש, בזמן שהנהנתי, חייכתי, ושתקתי, פשוט מהופנט, מהמבט שלך, החיוך שלך, העיניים שלך.
בחיים לא דמיינתי לעצמי שאפשר יהיה להרגיש פיזית מבט, אבל אני יכול להשבע שבכל פעם שבהית בי כשנפגשנו, יכולתי להרגיש את על הגוף שלי, לא כמו נגיעה בכתף, יותר כמו מגע קל ביותר, בכל מילימטר בגוף שלי.
"אני כבר לא יכול לחכות" - השבתי לך.
קנאה היא גורם מוטיבציה מעולה, אבל מסוכן, מאוד.
אם היו מבקשים ממני להסביר מה זאת אכזבה, כנראה שהאנלוגיה הראשונה שהייתה קופצת לי היא עקירה בלי הרדמה,
לא סתם עקירה, עקירה של שן חזקה, בריאה, כזאת שיושבת חזק ונוגעת באלפי קצוות עצבים.
כאן, במקום קצוות העצבים, נמצאים נימי נפשי.
זאת מן הרגשה מכווצת, כואבת, מרסקת.
כל מחשבה עליך שעולה לי מרגישה כמו סכין חדה שננעצה עמוק בלב, ננעצה לאט, וסובבה תוך כדי.
אני תמיד מתייחס לאכזבה כאל טעות.
טעות שלי. טעות בשיקול הדעת.
הרי, האכזבה קיימת, רק כי קיימות ציפיות, אם אין ציפיות, לעולם לא תהיה אכזבה, ושל מי הציפיות?
ואני הרי אדם סופר מחושב (הגיוני, בהתחשב במקצוע שלי), אז איך טעיתי?!
תמיד אשמח בשבילך, ותמיד ארגיש בר מזל על שהכרתי אותך.
אני יודע שהכרתי חברת נפש, ואני גם אבין אם תרצי משהו אחר.
משהו שהוא לא אני.
"הולכים לקנות לך סט חדש" - אמרת לי. אחרי שסיפרתי לך שהוא כבר רחב מספיק עבור הפלאג שאני מתאמן איתו...
"איך אשרוד את זה? פשוט נכנס לחנות ואחייך במבוכה בזמן שאת בוחרת עבורי באט פלאגס רחבים מספיק?"
- "כן"
היום הגיע, לא יכולתי לחשוב על שום דבר במהלכו. התרגשתי.
תמיד הייתי אדם ביישן בטירוף. לפני חודש, בכלל לא הייתי מסוגל לדמיין את עצמי עושה דבר כזה.
החלק המוזר הוא, שלא היה בי שום לחץ. כלום. רק שלווה (שכל כך לא אופיינית לי לאחרונה). איך זה הגיוני?
זאת המחשבה שעברה בראשי בעודי מחכה לך ליד הכניסה לחנות.
נכנסנו לחנות.
"תרים את החולצה, אני רוצה לבדוק על הפטמות שלך אם המצבטים מתאימים"
ובדקת.
החיוך המבויש שלי, יחד עם השתיקה הארוכה אחר כך גרמו לי להבין, הם התאימו :)
כבר מתגעגע.
קבענו להפגש בשלישי, יום רגוע יחסית לסופה שהתחוללה באותו שבוע.
הדבר הראשון (אבל לא החשוב) שאזכור מאותו יום הוא דווקא הלחץ,
שאיתו קמתי בבוקר, והתגבר ככל שהזמן עבר והמועד התקרב,
האם אתפקד טוב? האם אאכזב אותה? יצא לנו לדבר, לא מעט, בימים שלפני הפגישה,
שנינו ידענו איך שנינו נראים, נשמעים, אוהבים ורוצים, ונשאר רק לבדוק את הדבר האחרון,
כימיה פנים אל פנים.
בשלבים כאלו של לחץ בחיים שלי (שיכולים להגיע בכל נושא, לאו דווקא מיני או BDSMי),
תמיד, כשהלחץ מגיע לשיאו, מגיע גם רגע של הארה, אני אוהב לקרוא לו "אז למה בכלל?".
הרי, מצד אחד, ברור ששניכם מאוד רוצים את זה, ושניכם גם חיכיתם לרגע הזה, והרי זה מה שציפיתי לו, הרגל המיוחל.
מצד שני, אם הלחץ כל כך גדול וכבד, אז למה בכלל? למה לעשות את זה?
זה הרגע שבו אני מגיע להארה, מבין מה אני רוצה, ולמה אני רוצה, ולמה כל כך חיכיתי לו. יצאתי מהביתה ונכנסתי אל האוטו, רגוע ונינוח.
איחרתי, באשמתי, מה שרק החזיר את הלחץ.
כבר דמיינתי לעצמי על הרגע שאצא מהאוטו ואצטרך להסביר.
אחרי עיכוב קל ובלבול במקומות (מוזמנים לנחש מה היה מצב הלחץ עכשיו...), נפגשנו.
היית כל כך מקסימה, לרגע אחד, שכחתי מהכל, נראה לי שאפילו שכחתי איך לדבר בדקות הראשונות...
האנרגיה ששידרת, יחד עם החן הכל כך בולט שלך, בין אם זה דיבור, הליכה, פשוט שכחתי הכל...
על המפגש עצמו יש לא מעט לספר, ואני גם ככה לא כותב מנוסה 😄 אז רק אגיד שהתברר לי מהר מאוד שאני ארנב שנפגש לסעודת מלכים עם אריה.
אגב, גם תוך כדי כתיבת שורות אלו אני בלחץ, אבל לא מלהכשל, אלא מהבאט-פלאג שביקשת שאסתובב איתו על מנת שאוכל להתאמן לקראתך.
תודה.
