תמיד היו לי יחסי אהבה-שנאה עם הרגש המוזר הזה, קנאה.
מצד אחד, אני מאמין בעצמי, בהמון תחומים, וכנראה שגם בצדק, תחרות היא (לרוב) בריאה :).
בתחומים אחרים, הבטחון שלי נעלם לגמרי, ומתחלף בחשש, שיתוק, ו(הרבה) טעויות...
כל מחמאה מרגישה לי כמו ריחוף על עננים.
כל הערה מרגישה לי כמו מגאפון בתוך הראש שלי.
כל טעות מרגישה לי כמו טיפוס על גדר תיל, כשאני עירום.
הקנאה הוציאה ממני את הבראט, לא יכולתי להתאפק, ויום אחד שאלתי אותך שאלה על נשלט אחר שלך.
לא זוכר כבר מה שאלתי, או אמרתי, רק זוכר את הוויב, חצי התרסה וחצי טיזינג, רציתי להראות לך את הקנאה, וגם קצת להתגרות בך :).
"אתה משחק באש" - אמרתי לעצמי בראש, בזמן שאני ממתין לתשובתך...
"אני אחצוב ממך את האגו" - ענית לי, באותו הרגע הבנתי שכנראה שזה אחד המשפטים שיחצבו לעולם בתוך הראש שלי.
"מה זה אומר? כמה זה יכאב? האם אעמוד בזה?" - שאלתי את עצמי בראש, בזמן שהנהנתי, חייכתי, ושתקתי, פשוט מהופנט, מהמבט שלך, החיוך שלך, העיניים שלך.
בחיים לא דמיינתי לעצמי שאפשר יהיה להרגיש פיזית מבט, אבל אני יכול להשבע שבכל פעם שבהית בי כשנפגשנו, יכולתי להרגיש את על הגוף שלי, לא כמו נגיעה בכתף, יותר כמו מגע קל ביותר, בכל מילימטר בגוף שלי.
"אני כבר לא יכול לחכות" - השבתי לך.
קנאה היא גורם מוטיבציה מעולה, אבל מסוכן, מאוד.
אם היו מבקשים ממני להסביר מה זאת אכזבה, כנראה שהאנלוגיה הראשונה שהייתה קופצת לי היא עקירה בלי הרדמה,
לא סתם עקירה, עקירה של שן חזקה, בריאה, כזאת שיושבת חזק ונוגעת באלפי קצוות עצבים.
כאן, במקום קצוות העצבים, נמצאים נימי נפשי.
זאת מן הרגשה מכווצת, כואבת, מרסקת.
כל מחשבה עליך שעולה לי מרגישה כמו סכין חדה שננעצה עמוק בלב, ננעצה לאט, וסובבה תוך כדי.
אני תמיד מתייחס לאכזבה כאל טעות.
טעות שלי. טעות בשיקול הדעת.
הרי, האכזבה קיימת, רק כי קיימות ציפיות, אם אין ציפיות, לעולם לא תהיה אכזבה, ושל מי הציפיות?
ואני הרי אדם סופר מחושב (הגיוני, בהתחשב במקצוע שלי), אז איך טעיתי?!
תמיד אשמח בשבילך, ותמיד ארגיש בר מזל על שהכרתי אותך.
אני יודע שהכרתי חברת נפש, ואני גם אבין אם תרצי משהו אחר.
משהו שהוא לא אני.
