"איך עבר השבוע שלך? יש לך מחשבות? חששות?" - שאלת אותי לפני תחילת הסשן הראשון שלנו.
- "עבר טוב, אני רגוע, חיכיתי לזה..." - עניתי לך.
התשובה "רגוע", איך לומר את זה בעדינות, רחוקה מהאמת.
הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת, את הברכיים רועדות ואת הגוף בוער...
"אתה בטוח?" - שאלת אותי.
- "טוב, אולי טיפה לחוץ, בכל זאת, אני לא רוצה לאכזב אותך" - עניתי וחייכתי אליך בחיוך הכי תמים שאני יכול לעשות, בזמן שבהית בי.
נזכרתי איך סיפרת לי על המשיכה שלך לחנונים ביישנים,
רכנת לעברי ונתת לי נשיכה בצוואר,
גרמת לי להרגיש באותו הזמן כמו ארנבת שהגיעה לסעודת מלכות(!) עם לביאה רעבה.
המשכת להדק את השיניים שלך עליי, ויצאה לי אנחה קלה...
יכולתי להרגיש כמה מדגדג לך, להכאיב, להשפיל, לבדוק כמה רחוק את מסוגלת להביא אותי,
למתוח ולעוות את הגבולות, ואת המוח שלי...
הסתכלת בעיניים המובכות שלי ופקדת עליי "תתפשט".
התחלתי להרגיש את הנקודה שלי...
הזקפה הבדס"מית, ככה אני קורה לנקודה הזאת,
אנשים מספרים שבסשנים (בתחילתם) הם מרגישים מעין אופוריה קלילה,
ונקודה מסוימת בגוף שמתחילה "לבעור" או "לרעוד".
אצלי היא קצת מעל הבטן, והיא שולחת גלים של רעידות אל החזה, הידיים, ואחר כך שאר הגוף,
זה גורם לרעידות בלתי נשלטות שלי, של כולי...
הסתכלת עליי מתפשט בינתיים, נהנית מהמראה המיוחד.
"תוריד גם את הבוקסר" - אמרת לי בחצי חיוך, כאילו רומזת שאני תמים מדי בשביל לעשות את זה בלי פקודה...
הורדתי.
"אל תדאג מתוק, אהיה עדינה איתך..."
הרגשתי צמרמורת שעולה לאורך הגב שלי, ומסיימת בקודקוד...
אם אני כבר עכשיו בעננים, מה יהיה בסוף?