תיאוריית השליטה

היית אמורה לבצע את מה שאמרתי. סיכמנו את הגבולות. זאת לא פעם הראשונה. אבל את... את אוהב להילחם.

את אוהבת להרגיש את העוצמה שבי. את העוצמה שגורמת לך להיכנע. להישבר. להישבר בצורה הכי שלמה שאפשר.

אני מגיע אלייך. רואה שלא מחכה כמו שקבענו "לא היה לי מספיק זמן" את אומרת בחיוך ששובב ומתבייש בו זמנית.

"אז ככה זה יהיה היום אני מבין" מוריד את המעיל. את מורידה לי את החולצה המכופתרת. את אוהבת את הגוף שלי. לא הכי שרירי. לא הכי מפוסל. אבל את יודעת. את יודעת שהעוצמה האגורה בפנים גדולה מהר געש.

"אני באתי במצב רוח טוב היום. אני ארשה לך לבחור. עונש בפנים או עונש בחוץ."

ואת. כמו גורה קטנה שקיבלה פרס מסתכלת עליי עם העיניים המלאות שלך. יודעת שזה טריק. שאת לא בוחרת באמת. אלא אני, ושנינו יודעים את זה. ובחרת בכל זאת "בחוץ בבקשה" עם אותו החיוך השובב והביישן.

אני חייכתי. תופס מהקוקו חזק. מרים אותך. מצמיד לך את האוזן לפה שלי. לוחש "אני הולך לשחרר אותך כמו שלא עשינו עד היום" ואת. את רק נושמת בכבדות. מחכה להענישה שהולכת להגיע. שחיכית לה כל כך והיום היום את הולכת לקבל את מה שמגיע לך.

אם תרצו המשיך בסיפור (מבוסס על מקרה אמיתי)