|
|
|
נמאס לי לאכול
לא נמאס לי שופינג
נמאס לי החום
לא נמאס לי ים
נמאס לי מבגד הים
לא נמאס לי מהחופש
נמאס לי מהעבודה
לא נמאס לי לישון עד מאוחר
נמאס לי מלילות לבנים
לא נמאס לי לכתוב לבלוג
נמאס לי לכתוב לבלוג
לא נמאס לי שנצ
א גיטע שאבעס
ושלא יגמר לי החופש איימן
עוד פוסט מיותר בסדרת הפוסטים המיותרים
אכלתי בורקס
אחד
שניים
וגם גביניה מתוקה
ורוגלע אחד
ואני לא נוגעת בפחמימות בכלל בכלל כבר מעל שנה
היה עדיף כבר לצום
לא אומרים אצלי איכס על אוכל
אבל הפעם איכס גדול
זה היה אולי טעים לאותו רגע
ועכשיו לא
טעות
מאוהבת
בקול שלו
הוא מרגיע אותי
יש לו קול עדין ומלטף
בעבר לא הקשבתי לו בכלל
כיום כל בוקר שלי נפתח איתו
התרגלתי
התמכרתי
בוקר אחד הוא לא דיבר אליי
היה זה קול אחר
נעים אבל לא הוא
מיד חיפשתי ובדקתי מה קרה לו
לאן הלך הקול שאני אוהבת
לא מצאתי זכר
כעבור מספר ימים הוא שב
הוא שב אליי
הקול שלו נעים לי
הקול שלו מרגיע אותי
הקול שלו עוזר לי להתעורר על יום חדש
הקול שלו מתחיל לי את היום
הקול שלו מלווה אותי חצי שעה בכל בוקר
האם הוא באמת סקסי כמו שהקול שלו נשמע לי?
קול עושה לי את זה
אני יכולה לגבש דעה על אדם לפי הקול שלו, עוד לפני שראיתי אותו. אולי זה שטחי, אולי שיפוטי, לא יודעת, ככה אני. ניסיתי להפסיק אבל לא הצלחתי.
והקול שלי:
מהפנט, היה מי שאמר.
רדיופוני, תעשי איתו משהו, אמרו.
מחרמן, גם את זה כבר שמעתי.
ורק אני לא מסוגלת לשמוע את עצמי, נשמע לי קול נוראי.
יש את השירים האלה שלא תמיד זוכרים אותם.
לא תמיד הם בראש הפלייליסטים שלנו אם בכלל.
ואז הם מתנגנים פתאום.
ואז זה מהבהב בראש, יווווו השיר הזה.
יווווו כל כך מתאים לי. עכשיו.
יוווו שכחתי ממנו.
אז זהו. זה הוא.
מתחשק לי בלוג על המוזיקה שלי.
זאת שמתנגנת לי תמיד. זאת שלפעמים. זאת שתמיד חוזרת אליה. זאת שמדברת אותי. ואפילו זאת שאני לא סובלת.
קיבלתי הודעה מהממת (בעיניי, בשבילי, לעצמי) במקום אחר.
צינזרתי מעט.
…את הסופרת הכי טובה בעולם!!!!! (סימני הקריאה כך במקור)
את יותר טובה מהסופרת של 50 גוונים של אפור את יותר מצוינת ממאיה בנקס…
הסיפור xxxxxx סיפור מאוד ארוטי ומחרמן…
את אלופה אלופה…
איזה כייף לקבל פרגון כזה אפילו אם הוא מוגזם.
לפעמים מוגזם זה כייף.
גם את החטיף מוגזם אהבתי.
חושבת מה לעשות עם זה.
סופרת אני לא, אבל אוהבת לכתוב וכנראה עושה זאת לא רע.
אולי זו נקודת האור שלי?
למה רק באיומים מקבלים שרות?
מוצר מסויים ששילמתי עליו ממיטב כספי התקלקל.
הודעתי על התקלה לחברה שהתקינה, הסכימו שצריך החלפה ויש אחריות.
חודשיים ימים שאני רודפת אחרי התיקון מבלי להגיע לשומקום. רק תירוצים וחירטוטים.
הבוקר איימתי שאתבע אותם.
כעת סיימו את ההחלפה.
בחייאת, לא נעים יותר לעשות את מה שצריך בלי איומים?
העיקר שהיום הזה הסתיים.
השבוע הזה הסתיים.
שרועה על הספה ללא מעש.
שומדבר לא יזיז אותי מהספה.
בעצם רק א׳ יצליח.
והוא בדרך.
תיכף הוא יקבל ממני הוראות הפעלה.
והוא יעשה את מה שצריך ללא איומים. זה שירות.
בחלום
הכל התחיל כלא היה בכלל.
שחזור מלא של ההקדמה.
שחזור מלא של הפליאה.
שחזור מלא של ההפתעה.
שחזור מלא של הלא נודע.
שחזור מלא של ההסכמה.
חלום.
התעוררתי וכל כך שמחתי שזה חלום.
שזה לא קרה שוב.
שלא שכחתי.
היא: את חייבת לקרוא את הספר הזה וההוא… את הסופרת הזאת וההיא…
אני: כן, מכירה. לא הסגנון שלי.
היא: אז מה את אוהבת לקרוא?
אני: מתח.
היא: ומה עם קצת סקס? ארוטיקה?
אני: אהמממ אהמממ
החיים שלי סקס, ארוטיקה וכל טוב למינהו.
כותבת סקס וארוטיקה בעצמי.
אני פחות בקטע של לקרוא על זה ויותר לעשות את זה.
אילו רק יכולתי לומר לה.
אני יכולה, אבל לא רוצה.
מחייכת לי מתחת לשפם (שאמש הסרתי) את החיוך המסויים הזה השמור לרגעי מסתורין שכאלה.
תמונה שראיתי כאן באחד הבלוגים החזירה אותי כמה שנים לאחור (עשר לפחות).
גבר גבר כזה, עובד אדמה, חזק, חתיך, מגניב כזה. היינו בקשר נחמד שהתחיל בהתכתבויות ועבר לפגישות בחוץ. זו היתה תקופה די פראית ופרועה שלי.
באחד המפגשים, כבר הכרנו מספיק טוב, היינו בחורשה. הוא פרש שמיכה על החול, הכין קפה על גזיה. כייף כזה. מכניסה אתכם לווייב המגניב של הגבר גבר.
הייתי מעליו בתנוחה כמעט בלתי אפשרית (מבחינתי) אבל גירתה מאוד מאוד את שנינו.
מפה לשם, בלי הכנה מוקדמת, ללא שום שליטה, יצאה השפרצה היישר לתוך הפה שלו.
הוא ניער אותי מעליו בגועל ואמר: היית צריכה להודיע לי שזה מגיע.
כמה שאני נעלבתי מהאמירה הזאת. היום זה בודאי לא היה מזיז לי.
הגבר גבר הזה, ירדו נכסיו אצלי באותה השנייה.
מן הסתם גם שלי אצלו.
נעלמנו זה לזו בלי לומר מילה.
שכחתי ממנו ומהסיפור הזה, עד לתמונה שראיתי הבוקר וזו לא היתה תמונה רטובה.
