|
|
|
למה?
הבטחתי לעצמי לצפות רק בפרק אחד עם הקפה.
יש לי מה לעשות היום.
חייבת להתכונן לבאות.
רק פרק אחד עם הקפה.
טוב נו, נגמר הקפה.
אופה בקטנה מאפה מותאם לי.
מכינה עוד קפה.
אני כבר בפרק הרביעי.
למה?
הדאון ממשיך
משתדלת לפזר אותו כמה שאפשר
אז בבוקר מוקדם
הליכה
כי הסטרס הרס לי את הריצה
ואז טבילה בים
וזה הכי כייף בעולם
ואז הפקרת הגוף לשמש
זה חם ונעים ומרגיע
ושוב טבילה ושוב שמש
וחוזר חלילה
עד שהפנגו תם
ואז מצאתי שוק שכונתי חמוד
בשיטוט הראשוני ראיתי דוכן פלאפל כזה של פעם
הריח היה מטריף
גם של המאפיות שם בסביבה
למזלי הדאון לא החזיר אותי לפחמימות וגם לא לסיגריות
ואז בית
קצת בישולים
שנצ קודש של שישי
בא לי אפרול שפריץ
אז ארגנתי אחד אבל לא מדויק
זה מה יש
חברה רצתה לקפוץ אליי
אבל זה כבר טו מאץ׳ בשבילי
רוצה את הדאון שלי לבד
רוצה אותו בשקט שלי
לא בא לי לדבר עליו
לא בא לי משפטי העצמה
לא בא לי את כל ה״יהיה בסדר״, ״הכל לטובה״ למיניהם
בא לי להתבוסס בדאון
אני אקום ממנו מתישהו
אני בסוג של דאון.
עצוב לי בנשמה ויש לי את הסיבה לכך.
אני מרפה קצת. מרשה לעצמי להיות בדאון.
אבל קשה לי עם זה.
אז קבעתי איתו.
תמיד אני מתרגשת, בזמן התיאום, בהמתנה, בהתארגנות, בנסיעה...
הפעם לא.
פחדתי מחוסר ההתרגשות. לא ידעתי איך ארגיש.
אבל אז הוא פתח את הדלת:
החיוך
ה'היי'
הנשיקה
החיבוק
המזמוז
הלחישה:
'תעשי בשבילי משהו'?
כל אלה הפכו אותי לגמרי. ריגש אותי לעמוד מולו, להיות איתו. הבטן פרפרה לי.
הוא הגיש לי שקית קטנטנה ואטומה ליד.
מסקרן…
"פירגנת לי במידה", אמרתי, כשראיתי את המידה M.
לבשתי על גופי את בגד-הגוף הראשון שלי.
בחיים לא לבשתי בגד כזה סקסי.
הרבה בד לא היה שם.
תחרה.
שני פתחים לשדיים.
פתח לכוס.
רצועות שמתלבשות על הישבן.
וווווואווווווו
הבטתי במראה וזה הקול שיצא ממני.
ואז יצאתי אליו, לאט... לאט... צעד ועוד אחד.
המבט בעיניים שלו...
ההמהום שיצא מפיו...
שכחתי מהדאון.
שכחתי מהכל.
הרפיתי.
נרפאתי לכמה שעות טובות.
ועכשיו הגיעו התמונות… וווווואווווווו
הגיעו היום 5 סוהרים.
מסוקסים - מי יותר, מי פחות.
כאלה ששומרים על פאסון ולוק קרבי.
ואחד עם לוק סקסי בטירוף.
חתיך, זיפים, מדים, אזיקים, נשק. כל הג׳אז הזה.
הוא גם זה שהתנהל מולי.
בין שיחה לשיחה הצלחתי דווקא לדמיין קצת אחרת.
משהו בשפתיים שלו גם ממש תרם לעניין.
השיחות היו ענייניות ונעשו מעניינות ככל שהדמיון שלי הפליג רחוק יותר.
תוך כדי, גרירת האזיקים על הריצפה הוסיפה גם היא לאוירה. המראה לא מלבב אבל הצליל הזה…
ביום מאוד עמוס וקשוח, היה זה משב רוח מרענן, אפלולי ומעניין.
ואז הגיע המייל, שלא ציפיתי שיגיע היום,
בום לפרצוף וללב.
נגוז הדמיון.
נגמר החלום.
חזרתי לקרקע.
רק חיכיתי שיסעו כבר.
לא עניין אותי כלום.
לא אזיקים ולא מדים.
רק לקום וללכת.
מבלי לחזור.
אומרים שהכל לטובה (לא יודעת, לא סגורה על זה).
קצת עצוב לי בנשמה.
את
השיחות הכי מעניינות
התובנות הכי טובות
החוכמות הכי חכמות
הבדיחות הכי דביליות
הרכילויות הכי עסיסיות
שומעים במספרה
במספרה
לא אצל מעצב השיער
אצל הספר
כזאת אני
פשוטה
אוהבת פשוט
פשוט זה הכי פשוט זה הכי טוב והכי פשוט
תהייה
בפוסטים של היכרויות אנשים נשים גברים מציינים שהם הורים ל:
נסיכים
נסיכות
נינג׳ות
דעאש
ועוד כינויים כאלה ואחרים.
למה?
האם כולם:
מלכים
מלכות
מי ההורים של נינג׳ה?
ארגוני טרור?
לא יותר פשוט לרשום
הורים לילדים?
פשוטה אני
חושבת פשוט
רוצה פשוט
פשוט זה הכי פשוט
ענדתי את תליון הלב האדום
מרגישה הכי
מלכה (מילעיל מילרע, לא קריטי) לב אדום
היום
ממי קיבלת את התליון?
את קנית? איפה? כמה עלה?
בחייאת למה תמיד צריך לשאול שאלות או לתת תשובות?
למה זה מעניין בכלל?
המאהב העניק לי
ככה עניתי
תתפוצצי
מה חשבת לך?
מתה על החסודות האלה
את חסידה
ואני מלכה
מלכה לב אדום ❤️
עוד יום חופש
אחרון
קמתי בבאסה כי זה היום האחרון
אני יודעת להתעלות על עצמי ולצאת מהבאסה
אז למרות שהיה מאוחר מהמתוכנן
לבשתי בגד ים ועליו בגדי ספורט ויצאתי לדרך
הליכה שלא התפתחה לריצה כי היה כבר חם מידי
ואז חזרתי לחוף
ים תמיד מחרמן אותי
והיום יותר מתמיד
ישבתי על המחצלת, מזגתי קפה שחור חזק ויצא לי לדמיין
איך היא ישבה כך
אולי אפילו באותו מקום
איך הוא שכב בין רגליה
איך ראשו היה בין ירכיה
איך היה לו נוח עד שנרדם
והיא… היא גזזה את שיערו תמורת כסף
משהו בסיפור הזה מאוד חירמן אותי
ומשהו בו כיבה אותי
נכנסתי למים לנער את הסיפור מעליי
בעודי צועדת אל תוך המים, הגיע גל גדול מולי
שוצף קוצף כזה שמגיע מהר וגבוה
התכופפתי לתוכו פנימה וכשהתרוממתי
גיליתי ציץ שהציץ
(מעניין אם מישהו שם לב)
שמתי לב רק להבדלי הצבעים
בדיוק כמו שאני אוהבת
חייכתי והסתדרתי
יצאתי
סימסתי
חרמנות ים טובה לאדם
לילה ללא שינה
בינתיים בתוך המוח שלי …
1. לא אכפת לי לא לישון, מחר שבת, אין לי שום תוכנית מיוחדת. פתחתי את הבריח בדלת, אם הילדים יבואו ואשן שיוכלו להיכנס להעיר אותי ולא לצלצל בדלת.
2. אולי אקום ואסתכל קצת בטלויזיה. יש סדרה שהתחלתי. אולי היא תרדים אותי? אין לי חשק לצאת מהמיטה. בנוסף, אם היא תרדים אותי אז היא כנראה לא מעניינת אותי. אז למה לטרוח?
3. קר לי עם המזגן. חם לי בלעדיו. משחקת עם הטמפרטורה וחוזר חלילה. עם שמיכה. בלי שמיכה. פותחת חלון, סוגרת חלון.
4. אם הייתי חכמה יותר בעבר, הייתי יכולה לחיות עכשיו בשקט ובנחת מבלי לדאוג מסיום עבודתי בגילי המופלג.
5. למה הכלב הזה נובח בלילה? הוא רחוק ממני אבל בשקט שבחוץ שומעים אותו בבירור.
6. חבל שהספר לא לידי. הייתי מסיימת אותו עכשיו. אבל אין לי חשק לצאת מהמיטה להביא אותו.
7. אני כבר אחרי זה… גמרתי, הכל טוב, ועדיין לא מצליחה להירדם. זה כנראה היה צריך להיות סעיף מס׳ 1 אבל אין לי חשק לשנות את הסדר עכשיו.
8. אי אפשר לכבות את המוח? שיפסיק לחשוב. מספיק כבר. המוח שלי נראה כמו סבתא סורגת. ככה הוא נראה לי כרגע בדמיון.
9. אם היה קצת יותר מאוחר, קצת יותר לקראת בוקר, כנראה הייתי יוצאת לרוץ. עכשיו קצת מפחיד אותי וגם, איך לא, לא בא לי לצאת מהמיטה.
10. פעם פעם פעם חזרתי בשעה כזו אולי מאוחרת יותר ממסיבה. האיש דאז שלא רצה לבוא למסיבה, אבל עאלק אישר ואיפשר לי ללכת אליה, העז לקרוא לי אז מופקרת או מילה דומה, כבר לא זוכרת. מנסה לשכוח את הפגיעה.
11. אולי זה כי אני לא מעשנת? מה הקשר? יואווו זה כבר 150 ימים. איזה אלופה אני. באמת.
12. איכס. יש לי צרבת. אני חושבת. איך היינו חוזרים בעבר מבילויים דרך מאפייה קטנה ביפו בת-ים והיינו קונים בייגלס ואם אני לא טועה אז גם סופגניות. רק המחשבה על זה עשתה לי צרבת עכשיו.
13. אלך לעשות פיפי. אביא את הספר והמשקפיים. אציץ בטלויזיה. 13 זה מספר מזל. נראה מה יקרה.
מקבלת התראות למייל על לייקים ותגובות לפוסטים שלי.
נכנסת לפוסט לראות, מה מי מו ובעצם אין כלום. ריק. נאדה.
בפעם הראשונה חשבתי שזו טעות.
בפעם השניה חשבתי שהתחרטו על הלייק.
בפעם השלישית התחרטו על התגובה.
בפעם הרביעית חמישית וכן הלאה, הפסקתי לחשוב.
לא אוהבת לא לחשוב.
לא אוהבת לא לדעת.
לא אוהבת לא להבין.
אבל לא הכל סביבי.
אז מ׳כפתלי יש לייקים אין לייקים, יש תגובות אין תגובות. ממילא הכל תיכף נגמר פיניטו.
