מנסה ומתנסה

הים מסוכן לרחצה היום.

דגלים שחורים, גלים רבים וגבוהים, איוושת הרוח בגלים (אין פה עלים).

כל אלה לא ישנו את תוכניותיי. 

אפשר לרוץ לפני. מסלול שאני מאוד אוהבת.

אפשר לשכשך אחרי. מתחם מאוד קטנטן שהמצילים השאירו לנו להיכנס אליו. 

אפשר לשתות קפה שחור חזק. יצא לי ממש טעים.  

אפשר להשתזף ולהוסיף קצת צבע למחשוף.

אפשר לסיים את הספר סופסוף. 

ים הוא ים הוא ים. לא משנה מצבו. משנה מצבי. וגם זה בעצם לא משנה כי אם משתנה.  

צילמתי תמונה חביבה שרציתי לצרף לפוסט אבל מסתבר שאינני רשאית לעשות זאת. 

אין תמונה. אין עדות. אין כלום אבל יש הרבה 😉

יש את נעמי של כאן.

ויש את נעמי האחרת. הבורגנית, החננה, שרוצה זוגיות, גם בגילה המופלג. 

והמסע הזה מתיש מעייף ומוציא את כל החשק.

הנה דוגמית:

דרושה אישה עם דופק לקשר עם אופק. 

נו באמת…

מה אנחנו בשנות השבעים? השמונים? 

כך דיברו פעם. חשבתי שההומור הלא מצחיק ולא מכבד הזה נגוז מהעולם.

ככה אתה מציג את עצמך ורצונך בזוגיות?

מה אני אמורה להסיק ולחשוב על הגבר המדהים הזה? 

לרשום לו את מדדי הדופק שלי ולראות אם זה מספק את האופק הנדרש?

לרוץ לזרועותיו? 

לקבוע תור לרבנות?

אוף ושוב אוף.

איכס שם בחוץ.

זוהי פנינה אחת מני רבות משעשעות ו/או מזעזעות (תלוי בזמן ובמצב הרוח).

500 שקל למציצה. 

קיבלתי בקשה / הצעה שכזו. 

השתעשעתי עם הרעיון ודרשתי פי שלוש. 

הוא הסכים. 

נאלמתי. 

הוא הסביר, שהוא נדרש לשלם עבור קבלת פעולה מינית. 

שהמצב הזה בו הוא נמצא מאוד מחרמן. שמציצה תישאר מציצה. שזה מה שהוא מורשה לקבל. 

שאם זה ילך טוב לשנינו, המחיר יעלה. 

עשיתי חשבון בראש, שהנסיעה הקרובה שלי יכולה להיות על חשבון מציצות. 

אני יודעת מה אני חושבת על זה. 

אני יודעת מה אני הולכת לעשות. 

הוא ידע את תשובתי בקרוב. 

נשברתי. 

לא בפעם הראשונה וגם לא שניה. 

בכל פעם זה לוקח אותי למקום אחר ואף אפל בעברי. 

לא רוצה להיות שם. 

ברחתי משם. 

לא רוצה לחזור לשם.

אני וונדרוומן (הילדים אמרו, לא אני). 

אני חזקה. 

והנה אני חלשה. 

נשברתי. 

משטות לא חשובה. 

לא צריכה ניחומים ומילים חמות. 

צריכה להזכיר לעצמי מי אני מה אני מה.

איך אני אמורה להגיע מנקודה א׳ לנקודה ב׳

אם הווייז שלי והמפות נמצאים בשדה התעופה אל-חרירי. 

(למען האמת, אני מוכנה להיות עכשיו בשדה התעופה. לא ספציפית זה אבל שדה תעופה). 

על מי לכעוס?

על מי לצעוק? 

ואיך לעזאזל לנסוע? 

בעקבות מה שכתבתי לפני רגע וחצי

בא לי חברה ליין.

גם חבר יין, הולך.

כן. ככה פשוט. 

לשתות יין ביחד. 

לדבר, לספר, לצחוק, להשתטות…

החברות שלי חננות. 

למעשה, גם אני, אבל יין אני אוהבת וממש חסרה לי חֶבְרָה

ליין. 

אין פואנטה לפוסט. 

פשוט בא לי. 

איזה יום היה לי סמואל 

איזה יום היה, אתה שואל? 

יום מהקשוחים שבימים. 

יום מלא טירלולים. 

יום מלא וגדוש. 

יום שאוטוטו יסתיים. ברוך השם.

יום שאחריו היה הכי מתאים לצלול לזרועות א׳.

יום שהייתי נותנת לו לעשות בי כרצונו.

אבל לא יקרה.

אז איזה מזל שקבעתי עם חברות.

קבענו לזלול קצת. 

קצת הרבה. 

עם הסטייק שלי אני בטוח אדמיין אותו איתי. 

איכשהו סטייק מדמם מרגיש לי סקסי.

כזה שאוכלים בידיים.

כזה שהשפתיים מתלכלכות.

כזה סקסי כזה.

או שסתם המחשבות עליו מעבירות אותי על דעתי. 

תשאיר לי סימן. 

בשקע הזה בין הצוואר לעורף. 

תמצוץ את העור שלי בין שפתיך.

תמצוץ ותשחרר. תנשוך. חזק.

תשאיר לי סימן.

סימן גדול. 

סימן כחול. 

אאוץ׳

נשאר לי סימן.

עכשיו כולם יידעו שסומנתי. 

כולם ידעו שזויינתי.

פעם הייתי 

ספונטנית יותר 

משוגעת יותר 

פנטזיונרית יותר

מעיזה יותר 

כותבת יותר 

מה נהיה ממני? 

זה הגיל?

זה שובע?

זה חוסר עניין?

פעם הייתי 

תיכף אשוב 

ככה רציתי, ככה שלחתי: 

אחכה לך מתחת לשמיכה.
הדלת תפתח ואשמע אותך צועד פנימה. תניח את דבריך ותכנס למקלחת.
לא אוציא את ראשי להביט, אחכה בחוסר סבלנות, בחשש מסויים, בהתלהבות, בתשוקה...עד שתבוא אליי. 
ללא מילים, רק הלשון תאמר את דברה, לשון שתלקק את גופי, תתחיל בקצות אצבעותיי ואט אט תעלה במעלה הגוף המשתוקק והמתפתל מתחת ללשונך.
לשון רטובה שתרטיב ותרטיט את רגליי, פעם זו ופעם זו. רגליי ייפתחו מאליהן, יפנו עבורך מקום של כבוד.

תנחשו איזו תגובה קיבלתי.