מנסה ומתנסה

אישה פשוטה אנוכי 

ויחד עם זאת, השהות כאן מרגישה לי כמו בתוך מחקר אנתרופולוגי. אם לדייק אז אנתרופולוגיה תרבותית חברתית. 

כמה שאפשר ללמוד כאן, זה פשוט מדהים. 

ההתכתבויות הפרטיות, בעיקר הקצרות שביניהן, הן זהב טהור לחוקרים. 

מחשבה לפתיחת היום עם הקפה הראשון במשרד. 

ככה אני מדמיינת סיטואציה שקרתה במשרד. 

2 מנהלות מתנגחות על עניין מסויים. 

2 מנהלות עם כיסוי ראש. 

כל כיסוי מטעם אחר. 

זה לא מאבק כוחות. המאבקים כאן כבר הסתיימו.

הסוף קרוב. הוא למעשה מעבר לפינה.

מאבק יוקרה?

מאבק מוניטין?

לטעמי מיותר לחלוטין. 

אבל התרנגולות מתנגחות. 

הן לא מפסיקות.

זה משעשע אותי. 

אחת אומרת כך, השניה אומרת אחרת.

זה לא פיזי כמובן.  אני צופה מהצד בחלופת המיילים ומגחכת לעצמי. 

תוך כדי גיחוך מדמיינת אותן שתיהן בסיטואציה קצת יותר סקסית ממה שקורה בפועל. 

איך קרב תרנגולות כזה ייראה במיטה?

מי תתנגח במי?

מי ״תגנוב״ את ההצגה למי?

מי תשלוט בסיטואציה?

מי תרפה?

אני מאוד מסודרת, מאורגנת, מתוקתקת. 

לאחרים זה נראה אולי יותר מידי, לי זה טוב.  

בכל יום מארגנת לי את סדר העבודה, את הסדר בתוך הסדר, את הדחיפויות (הכל דחוף, הכל בהול, הכל גורלות אדם). 

סדרי העדיפויות שלי נודעים במחוזותיי בארגונם המופתי. 

ואז באה המנהלת שלי ואומרת לי: 

נעמי, אולי היום תעשי כך וכך וכך?

אני שונאת את זה. 

שונאתזה.

שונאת שהיא נדחפת לי לעבודה.

שונאתזה.

שונאת שאומרים לי מה לעשות ואיך. 

שונאתזה.

אבל אני שותקת. כי היא הבוסית שלי. זה לא משנה מה אגיד. היא צריכה להיות זו שאומרת את המילה הראשונה והאחרונה, אז שיהיה לה בכיף.

שונאתזה. 

אז לכל מי שאמר לי: את נשלטת. באבו אבוהה את נשלטת:

זיבי. 

אני לא. 

אני שונאתזה.

אני גם שונאת את האייפון שמאיית אותי ולא משחרר את המילה ונותן לי לכתוב את מה שאני רוצה. 

אוטוטו 

המלחמה מתגברת, מתמשכת, נמשכת וכאילו לא זזה לשומקום. 

אוטוטו

טילים עלינו מכל הכיוונים.

אוטוטו 

הסוף שלנו יגיע. ככה אומרים. 

אוטוטו

אני נשארת בלי מקום עבודה ובלי שום קשר למלחמה.

אוטוטו 

אני הופכת למובטלת בערוב ימיי ותודה לשר ההוא בממשלה. 

אוטוטו 

כל זה, הכל מהכל. 

אוטוטו 

אין לי ממה לדאוג. 

ממילא הכל יגמר ויסתיים. 

אנחנו או הם. 

אוטוטו

או 

לא 

הוט קוטור, גברת האריס, פריס (למה אנחנו כותבים ומבטאים עם זין?).

אני רוצה להיות גברת האריס.  

החלומות שלי אולי לא הוט קוטור ולא פריס, אבל הם חלומות.

אני מהחולמות. 

אני גם מהמגשימות. 

יודעת שצריכה דחיפה קטנה.

מרגישה שהיא הגיעה.

יוצאת להגשים חלומות. להוציא אותם מהמגירות. הם יהיו ההוט קוטור שלי.

היעד הבא יהיה הפריס שלי. 

גברת האריס נוסעת לפריס. אם לא ראיתם, תראו.  

מכירים את האנשים השקופים? 

כ״כ שקופים שלא רואים אותם. 

כ״כ שקופים שעוברים דרכם.

מקפידה לכבד אותם. להעריך אותם.

לראות אותם.

הם אנשים. נקודה.

לפעמים. 

במקומות מסוימים.

אני אישה שקופה.  

מן הסתם אני מכירה את עצמי היטב, את דעותיי, את מחשבותיי וכדומה. 

לפעמים לפעמים לפעמים אני יכולה לפקפק בדעה מסויימת ולנסות להבין מה ולמה. 

זה התחיל אתמול, מאמינה שאצל כולם, הזעזוע, הכאב, ההלם. העצבות נכנסה בי. המחשבות התחילו לתעתע בי.

אבל הבוקר במשך 23 דקות של נסיעה, הבנתי שאני בדיוק מי ומה שאני מאז ומתמיד. שום דבר לא ישנה אותי ואת עמדותיי ודווקא בגלל זה העצבות רק התגברה. 

אנה פנינו מועדות?

אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן.

אין פה הצהרת עמדה פוליטית כזו או אחרת ובבקשה אל תנכסו לי אחת כזו. 

הרהור אישי שלי בלב. 

טיפה׳לה נשרפתי מהשמש.

נקרע לי התיק של הים שאני מאוד אוהבת. 

מרחו לי את הרכב בקרם הגנה. 

הזמנה שעשיתי הגיעה לקויה. 

א ב ל 

עברתי את המבחן!!

הציון שלי עובר לשלב הבא!!

איזה כייף היה להגיע הביתה ולקבל את ההודעה.

סיום חביב ליום חופש.

יאללה בהצלחה לי.

ועכשיו בא לי פיצה.  על זה באמת כדאי שאאחל לעצמי בהצלחה🤦🏻‍♀️

סעמקקקקק 

אמרתי בקול רם 

סעמקקקקק

כוסעמק 

עדינה אני 

פשוטה אני 

אבל יצאתי משלוותי 

יצאה הערסית שבתוכי

מישהו, סעמקקקק עליו, מרח על הרכב שלי קרם הגנה. 

למה???????

מה הקטע???

יצא לך יותר מידי אז מצאת את הרכב הסמוך אליך ומרחת אותו?

סעמקקקק

איזה חרא של אנשים. באמת!!!!