מנסה ומתנסה

הוא שלח לי הודעה עם בקשה לשריין ימי חופש. 

לא שאלתי שאלות. אני סומכת עליו, אוהבת את הראש שלו ומן הסתם גם ימי חופש.  

סימנתי ביומן במשרד, נעמי בחופש בתאריכים שנמסרו לי. מילאתי טופס בקשה לחופשה ואישרתי לו שהמשימה בוצעה.

 

# קופצת ישר לסוף.

שאר מחשבותיי, הגיגיי ותיאור הימים, יגיעו בהמשך, או לא. 

 

למעשה הייתי הזונה שלו.
לפתע זה היכה בי. 
הייתי הזונה שלו.
זונה של הביוקר, אבל זונה. 
טיילנו, דיברנו, שרנו, אכלנו, שתינו, צחקנו, הזדיינו.

הוא לקח איתו זונה לימים האלה. 
לא סבלתי חלילה, נהניתי מכל רגע ורגע.  
אבל על תפקיד הזונה, לא חשבתי. 
כשהמחשבה קפצה לי לראש עכשיו, אני מודה, התחלחלתי.

אני לא זונה!
כשחשבתי קצת יותר, הסתדר לי, עם מה שיש בינינו, עם מי ומה שהוא. לא יכולה לומר שהשלמתי עם הרעיון לגביי.
מצד שני, זה סוג של "משחק". אמנם לפי ההכנה המקדימה שהוא ערך חשבתי אחרת, אבל נכון לרגע הכתיבה, באה לי ההכרה, שהייתי הזונה שלו. 
אני לא זונה. לא שלו ולא של אף אחד ולא בכלל. 
אני לא זונה!
אפשר לראות את זה כך, אפשר כמובן גם אחרת, כמו שבעצם היה לי והרגשתי בכל הימים. 
אבל ככל הנראה הייתי הזונה שלו. 
אני לא אוהבת את הרעיון. אבל במשחק, משחקים. המשחק נגמר ולמזלי המחשבה הזו לא עלתה בי בימים שהיינו ביחד. אחרת זה היה מקלקל לי את הכל.  מזל!

יחד עם כל זאת, אולי אולי אולי, הייתי עושה זאת שוב. אולי.

 

#פוסט ראשון שלי כאן, מרגיש לי חשוף מאוד למרות האנונימיות. יש מצב שהפוסט ואולי הבלוג כולו יימחק.