כי אחרי תקופה ארוכה שהייתי כותב לה ומחכה ימים עד שהיא תקרא ותגיב לי, וגם אז לרוב זה היה בקושי סמיילי, התחושה הלא נעימה שאני מציק לה והיא בכלל לא רוצה לראות אותי שוב רק התגברה והתגברה, מלווה בתחושה שאכזבתי אותה .שאני לא מספיק טוב לה כי במעט פעמים שהיא כן רצתה לפגוש אותי תמיד לא יכולתי.
אבל אז היא שלחה לי הודעה ואמרה שאני יכול לבוא.
יש לה את הטעם הכי טוב במוסיקה בעולם אז בהתחלה ישבנו ודברנו ושמענו מוסיקה שזה גם כיף מאוד. היא אפילו נתנה לי לחפור לה על איזה ספר שאני קורא עכשיו.
ושהגיע הרגע שהתאים לה היא תפסה אותי מהחולצה גררה אותי לחדר שינה נשכבה על המיטה ומפה כבר ידעתי מה אני צריך לעשות.
היה ברור לי שיותר משאני יורד לה כלום לא יהיה, אבל הרגע שהיא תפסה אותי לא נתנה לי לקרב את הלשון גם שהתאמצתי וכבר הרגשתי שאני מוציא לשון כמו זיקית החוצה, עדין היא שמרה אותה במרחקה 2 ממ מאיפה שרצתי שהיא תהיה. וזה היה שווה הכל.
אחר כך במעלית בדרך למטה, פעם ראשונה באור אחרי שעות בחושך, הסתכלתי במראה ושמתי לב כי חצי מהחולצה השחורה שלי רטובה.
למחרת בבוקר הבחנתי בשני דברים. הראשון הוא שהחולצה שלי למרות שהתביישה כבר עדין הריחה מריח ההשפרצות שלה עלי.
והדבר השני שהצוואר שלי נתפס מכל הזויות הבלתי אפשרויות שהייתי מונח בין הרגליים שלה.
סוףסוף פוסט של הרגשה טובה ולא של מחשבות וכאב.
