עלה צהוב נופל מעץ. אנשים מדברים סביבי, אני שומע בחצי אוזן שמישהו אומר את שמי בעודי מסתכל על העלה ודרכו מטה. העלה אינו צונח, הוא יורד מטה בסיבובים קטנים, נישא עם הרוח. כמעט כאילו היא מחבקת אותו בדרכו הבלתי נמנעת לתחתית.
"אתה אף פעם לא מקשיב לי" אמרת, מנפחת את לחייך. "תסתכלי החוצה" אמרתי, מצביע על הרחוב מבעד לזכוכית המוכתמת של בית הקפה. זה היה בוקר סתוי, הקור שיווה לרחוב מראה פסטורלי, מלא בעלים צהובים, אדומים וחומים. "זאת הקשת של החורף" אמרתי, מחייך לעברך חיוך עצוב. ידעתי שאלו הרגעים האחרונים שלנו יחד. באיזשהו מקום, אני מניח שגם את ידעת. לכן, אני שמח שהחוויה האחרונה שלנו יחד הייתה מלאה ביופי פשוט. לא נוף של הר או נהר. אלא זכוכית מלוכלכת של בית קפה ורחוב ריק מאנשים.
היום אני תוהה, מי מאיתנו היה העלה ומי הרוח המחבקת. האם פגעתי בך, האם כבר פגשת את התחתית באופן בלתי נמנע, בדיוק כמו העלה? אני מקווה שלא. מצטער שלא יכולתי להיות שם עוד, החיבוק שלי, לא היה מספיק בשביל להצילך מהתחתית. אני מקווה שגם את מבינה זאת.
