שנים הסתובבתי עם ארגז כלים כמו אמבולנס
הייתי מזהה את כל השבורים
את כל הפצועים
את אלו שאיתם זה יהיה קשה עד בלתי אפשרי
חדורת מטרה הייתי מפעילה את הסירנה
מכניסה אותם אלי ליחידה לטיפול נמרץ
מביטה להם בעיניים, ורואה את מה שאני חושבת שיש שם
משכנעת את עצמי שהם מצאו אותי כי יש בי את מה שהם צריכים ומחפשים.
באמת היה
נתתי להם פינה בטוחה, שקט, חוסר שיפוטיות
והשתקתי את הקולות שיצאו מגרונם בדמות מילים בהם הם אמרו שאני זה הדבר הכי טוב שקרה להם
אבל
הם בוחרים בעצמם.
מסביב אמרו לי הסבירו לי
כאילו שלא הבנתי בעצמי
סינדרום כזה של אני אצליח להסביר להם
בדרך חוויתי דברים שרק אצל גברים שבורים יש
רכבת הרים
ריגושים
נפילות
סערות
בטן מתהפכת
געגוע של כיסופים שזה מדהים בעיני
וכל הזמן הזה ראיתי את מה שרציתי לראות
הכנסתי אותם לתוך השבלונה
עיגלתי פינות ריבעתי עיגולים
אני עדיין מתגעגעת אליהם
נטרפת
