כותבת אותי ,

אין כזה דבר

לא אצלי

תגידו : את מתכוונת למשיכה לתשוקה את מתבלבלת

ואני אגיד : סמנטיקה

אף אחד לא באמת נותן הזדמנות שניה לרושם ראשוני, כל אחד מהסיבות שלו, גם אני

אולי בגלל זה כשאני מרגישה את הזיקוקים ואת הבום (הרגשתי פעמיים בחיי)

מבחינתי זה לנצח

לעולם תיצרב בי התחושה הזו של קסם נדיר

הבעיה היא שגם כשזה מפסיק להתקיים אני שומרת חסד נעורים 

וכאן אני בהחלט מתבלבלת

לא מפרידה בין מה שהיה וחדל 

בין התחושות שהביאו אותי לפסגת האושר

לתחושות שגררו אתו למקומות הכי אפלים

הכול מקבל עמימות שמנטרלת את ההבנה שזה לא קיים יותר לנוכח הרצון והגעגוע למה שהרגשתי

ואני לא מוותרת ומנסה שוב, מקבלת לפנים את הסירוב ומגייסת את כל הכוחות שבי לסיבוב הבא

אולי בגלל שהסירוב לא חד ערכי

שמשחקים עם חם קר, נוגע לא נוגע, רוצה אבל לא כמוך

הבלחה של עוד חוויה משותפת שלא תמשיך באופן קבלת החלטה חד צדדית

יש שיר של וויטני יוסטון ששואל לאן הולכים הלבבות השבורים

 ?Where do the broken hearts go
 ? Do they find their way home

 ?back to the open arms of lovet hat is  waiting there
 
למישהו יש כרטיס מועדון למלון הלבבות השבורים?