כשאני מבינה שאנחנו בתוך אסון לאומי ושיש אנשים שהאסון הזה הביא אליהם ועליהם מציאות לא אנושית אז אני עומדת מול מראה
או שוכבת במיטה
או פשוט בוהה ובעיקר מדברת לעצמי מסבירה בכל דרך אפשרית שעכשיו זה לא הזמן
יש כל כך הרבה אחרים שבאמת סובלים
ואני מדחיקה מנסה לתפקד
זה לא עובד לי היום
אני מפורקת
מתוך אילוצי החיים אני טובעת בבירוקרטיה אימתנית שמשביתה את היכולת שלי להתנהל
מיילים ששולחת לגורמים ממשלתיים ולא נענים
בירורים אינסופיים שנגררים בלי שאיש חוזר אלי
סחבת
ופתאום לכל מענה טלפוני אנושי שאני כן מצליחה להגיע ושלא מנתקת השיחה במקרה... התשובה הקבועה :
בשל המצב אנחנו עובדים במתכונת מצומצמת וזה ייקח זמן
אף אחד לא לוקח על עצמו את הנזקים שנגרמים לי בשל הדחייה של ההתייחסות והטיפול
ולא זה לא רק התסכול
הפחד מהמתרחש סביבי משתק
אני יושבת מול המסך מול הנייד שלי ונגמרו לי האפשרויות
אין לי יותר למי להתקשר
זהו קרסתי
