מן כזו שבכל נים בגופה יודעת לעמוד על שלה ולהציב גבולות ברורים
יש לה כוח לא נגמר, ותחושת צדק אוניברסלית שהיא נצמדת אליה במעברים בתוך החיים
היא יודעת להיות לבד - היא אוהבת להיות לבד- היא מחכה לזמן שלה לבד
והיא אף פעם לא בודדה
הדברים הקטנים מביאים אותה לפסגת האושר, נוסקת ומלקטת שלג מפסגות הרים גם ואפילו בימי הקיץ
יש לה לוח שנה משל עצמה ועונות שהיא מחבקת למרות שהיא לא תסתיר את חיבתה לחורף שמביא עימו צינה מעוררת, וחושך שמבקר מוקדם מהרגיל
זה תמיד משמש כמתווך לאפלה שנמצאת לה בנשמה
האפלה הזו היא חרב פיפיות שתמיד מסבכת אותה
ובדרך לא מוסברת מביאה אותה תמיד אל אותו האחד
שם היא חסרת חוליות ועמוד שידרה
אפילו כמריונטה לא תצטיין שכן האופן שבו הוא מפעיל אותה לא מצריך כלום גם לא את החוטים
שם היא כמו בובת סמרטוטים, ללא יכולת לחשוב , מבלי רצון לדעת כלום, כל פגישה מביאה את הלא נודע שברגע האמת גורם לה לוותר על כל מה שהיא יודעת
תמיד הזמן שלה מאבד קשר למציאות כשזה נוגע אליו
וסוד גלוי הוא שיום שעובר לא חוזר
והוא אצלה בחריגת ניצול האשראי של מה שמרכיב את החיים
כמו כל בובת סמרטוטים היא מושלכת לצד, הופכת דהויה נוכח סט החוויות של חייו שרק מתחדשות והבובות... הבובות החשות הנוצצות
איך הוא מתרגש מכל צעצוע חדש שנופל לידיו מבלי לדעת או אולי כן לדעת שהוא יתעייף ממנו
והיא דהויה אבל לא מושלכת, אוגרת את כל הסמנטיקה של השנים הרבות בהן היא חיוורת אבל שורדת את הנצח
היא תמיד שם לרגע של נוסטלגיה או הבלחה של תעתוע ששייך לעבר
היא מנחמת, מסתירה את המבט המכורכם, מעניקה לו תחושת מוכרות, קבלה, אפס שיפוטיות, וזמינות בלתי מסתיימת
אין פזמון
תרקדו