ככה זה מרגיש הרבה פעמים והיום במיוחד
שפעת קשה כזו שמכבה את כל מערכות ההפעלה פקדה אותי והשביתה אותי למצב של חוסר תפקודיות
תגידו- כאן זה לא ביטוח לאומי גברת את לא באתר הנכון
ואשיב לכם
אוהו זה הכי נכון גם באתר הזה
שכן מסתמן שסט הערכים והתפיסה המעכבת כנראה שלא משקפת את המקום ששמור לי ולא רק כאן
אלא מתחילה עמוק עמוק עמוק
תמיד בצד, ממתינה, מחכה לראות מי יראה שאני צריכה
מי יזהה את הצורך ויהיה מספיק עם נכונות כדי לעשות עבורי ולא רק לפזר כוונות לא ברורות ומילים ריקות
לרוב אני מתרגשת מהמילים מהצהרת הכוונות ומהר מאוד אני מגלה שבמקרה הטוב מדובר בפסאדה מהוקצעת חלולה
כן אני עצמאית אסרטיבית יודעת להסתדר צולחת גם את המקומות הנמוכים ומצליחה לחזור לקו המים לפחות עד לנקודה שבה האף נמצא מעל המים
אבל גבירותי ורבותי אני כאן כדי לספר שזה מעייף
המקום הזה עם האף מעל המים מעייף , לשמור שהמים בתנועתם הטבעית עם האדווה הציורית לא יכסו אותי הם סיפור חיי
הגאות שאחרי השפל אותי בעיקר מפחידה
מצאתי עצמי מנסחת בראש נוסח עבור משרד החינוך שימליץ על תוכנית לימודים שתשכיל ותלמד איך לבקש לא כל שכן לדרוש
לא הגיוני שההתניה הראשונית שלי תהיה תמיד להגיד - לא , אני לא צריכה כלום
משום מה תמיד ההצעות להעניק לי , לעזור לי תמיד נשמעות לי רפויות וללא כיסוי ולבסוף גם מתגלות ככאלו
אל תשאלו אותי : את צריכה משהו ?
תראו את הצורך שלי
תזהו את המקום שלי
תזהו אותי
את זה שאני לא יודעת לבקש ובטח לא לקבל
(זו לא קריאה להצעות - DONT)
4 ימים שבהם אחד אחרי השני כל מי שמתכתב עם עולמי המשיך בחייו במלוא הקיטור
מרוצה מעצמו הוא/היא הציע /ה
חלקם זיהו את המצוקה ונעלמו - איתם זה קל - אני מבינה שהם לא יכולים להוציא את הראש מהרקטום של עצמם
חלקם עשו קולות של וואו תגידי מה אין לך מה את צריכה כשהמילים שיצאו לי אחרי מאמץ עילאי לגיוס הפקת הקול תורגם לשתי מילים : אני בסדר
הם מיד קיבלו אישור לכך שהם הציעו ואני לא ביקשתי והמשיכו אף הם בשלהם
הקרובים ביותר היו עם פאתוס מפותח של אל תיתבישי תגידי מה את צריכה
שורה תחתונה
4 ימים שאני עם עצמי, המון דברים שאני ממש צריכה ולא אני לא מדברת על הפנטזיה של סירים עם אוכל מנחם
בעיקר אני בדמיון מודרך מפליגה לתמונה דהויה שבה אני מרגישה חיבוק ויד מלטפת שלא שואלים אותי מה את צריכה
שפשוט נמצאים ומעניקים לי את המשאב היקר ביותר לכל אחד מאיתנו - את הזמן שלהם אותו הם בוחרים לחלוק איתי
כן זה קורבני, קומי תדברי אף אחד לא צריך לנחש, ידה ידה ידה
מצד שני
כל אחד מאותם ניצבים חסרי תועלת שעשו כלום עבורי, כל אחד מהם בזמנו הוא קיבל ממני נתינה בלתי מוגבלת בדיוק בנקודה שבה הוא היה במקום הכי נמוך
והם היו מאוד נמוך
ואני לא היססתי, ולא הייתי צריכה שיגידו לי מה הם צריכים
נתתי
לכל אחד את מה שלא היה לו
מה למדתי? אם בכלל מה יקרה בפעם הבאה ששוב אדרש לדגל
לא יודעת
ולמה זה מרגיש כל כך מוכר
לרצות משהו כל כך ולדעת שלא אקבל
ולהסכים
או שאולי להיכנע
לא להם
לעצמי
אז אני שוכבת כאן, בודקת שהחומות גבוהות מספיק
בודקת שההרתעה ברורה
מבהירה - לכאן אף אחד לא ייכנס
רק שהאף יישאר מעל המים שאף אחד לא יעשה גלים