רוב רובו של בית הקברות האפלולי מוקף חומת אבן גבוהה, רובו מלבד פיסת גדר בצד המזרחי, קרוב לקברי המתאבדים, כאילו מאפשרים לאלו שלקחו חייהם בידם להתחרט על החלטתם ולהביט החוצה אל העולם מבעד לחרכים בגדר.
יוהנה נוהגת להכנס בלילות לבית הקברות דרך פירצה נסתרת בגדר הזו.
היא לא יודעת מי קרע את הגדר ולמען האמת מעולם לא פגשה שם איש. לכן היא אוהבת לדמיין סיפורים על אנשי זאב או זומבים שקמו מקברם והיו כה נלהבים לצאת אל העיר שקרעו את הגדר ועתה מסתובבים כאחרוני הבליינים בעיר.
ומה יוהנה עושה בבית הקברות? מה מביא את האישה הצעירה הזו לעזוב בכל לילה את מיטתה ולחצות את הפירצה בגדר?
יוהנה מחפשת בור של מחר. היא מחפשת בור שנחפר רק היום כדי להכיל בו אדם מחר.
יוהנה מכירה את בית הקברות הזה ככף ידה ואף נוהגת לעקוב אחר המודעות העצובות: "אדם א' נפטר בתאונת דרכים, יובא למנוחות מחר ב10:00 בבוקר בבית העלמין..." (בית העלמין שלה, כך היא מכנה אותו).
כשיוהנה מוצאת את הבור, היא חשה צמרמורת נעימה בגוף, היא יודעת שעוד מעט תקיים תפקידה בעולם ותוכל לשוב אל מיטתה.
היא נכנסת אל הבור ועוצמת עיניה לכמה רגעים, בניגוד לצפוי היא אף פעם לא מפחדת שם, להיפך, היא מרגישה שלמה. היא פוקחת עיניה, מתרוממת ושולפת מספריים כסופים קטנים מכיסה. בכל פעם בבור יוהנה משאירה פיסה שונה מעצמה. לפעמים ציפורן, לעיתים טיפה של דם, פעם אפילו השאירה בבור שן בינה שעקרה יום קודם מפיה.
היום היא גוזרת בעזרת המספריים פיסה קטנה משערותיה הצהובות ומטמינה אותן בחול.
כשהיא מסיימת, היא מטפסת החוצה מין הבור ועוזבת את בית הקברות בהרגשה מרוממת.
היא מגיעה אל ביתה, פושטת בגדיה ונכנסת אל מיטתה.
גם הלילה יוהנה יודעת שמחר לא יוותר אדם בבור, לבדו תחת החול.
היא יודעת שחלקיק נשמתה שהשאירה בבור יארח לו לחברה ויסייע בבדידותו לתמיד.
