תת הכרה נפתחת כמו מניפה

אנה אוהבת לקחת אפטרים בתל אביב. היא נוסעת באוטובוס של צהריים מהתחנה המרכזית בבאר שבע לתל אביב ישר לדיזינגוף סנטר.
בסנטר היא מורידה את החולצה הצבאית ומסתובבת עם החולצה שמתחת, חופשיה לכמה שעות מהמרובעות הירקרקה.
את דניאל ראתה עומד ליד המדרגות כבר כשעברה את המאבטח שבכניסה.
היא צעדה לעברו בביטחון כשהיא מביטה בעיניו כאילו היו חברים ותיקים.
היי, אני אנה
דניאל, הוא ענה, מביט בעיניה הכחולות
תגידי אנה, שאל בחשיבות של כתב צבאי, איזה שיר של הביטלס את הכי אוהבת?
אנה התלבטה. פני ליין? אולי סטורברי פילדס?
אצלי אין התלבטות, דניאל ענה בעצמו לעצמו, השיר שלי הוא In my life
כשיצאו מהסנטר דניאל אחז בידה ויחד צעדו בין חנויות ואנשים כאילו עשו זאת מאז ומתמיד.
הם שוחחו וצחקו ופלירטטו ודיברו על ג'ון ופול וג'ורג' ורינגו.
טוב אולי פחות על רינגו. בכל זאת.
אנה הכי אוהבת את ג'ורג', דניאל את ג'ון, הכל היה די צפוי בסה"כ.
אבל אז דניאל נעצר. אנה שהיתה נמוכה ממנו משמעותית הרימה מבטה אליו בשאלה.
הוא אחז בידה וגרר אותה אל תוך סימטונת נסתרת מהרחוב. דניאל הרים את אנה והושיב אותה על חומת בטון. עתה כשפניהם היו זו מול זה החלו להתנשק. הנשיקה היתה תאוותנית, בולענית, מאלה אשר לא מותירות אויר. הוא נישק את צווארה ושלח ידו ללטף ולצבוט את פיטמותיה. בעודו מנשק את חזה החל לשיר בלחש
But of all these friends and lovers
There is no one compares with you
And these memories lose their meaning
When I think of love as something new

הוא פיסק מעט את רגליה, פתח כפתור במכנסיה הצבאיים והחדיר אצבעו לרטיבות שבין ירכיה.
אנה נאנחה ומידי פעם שלחה מבטה אל הרחוב שבחוץ, חששה להתפס עם אדם זר במעשה מוזר.
היא כבר היתה קרובה לגמור כשדניאל לחש באוזנה, את יודעת אנה, אני סכיזופרני. אני לא תמיד מבין מה אני עושה.
אנה הביטה בו ואמרה לעצמה, הנה צנחה לה אורגזמה.
היא קפצה מהחומה, רכסה מכנסיה ואמרה מעט בכעס, באמת שיכולנו לותר על הסוף הזה ולמשוך את האשלייה לעוד כמה רגעים.
דניאל נותר שם בסימטה החשוכה, מביט בה נעלמת.
מחר היא כבר תשוב ללשכת הגיוס בבאר שבע לראיין מלש"בים. צבא זה צבא. 💜