חסרות לי הופעות. כלומר חסרים לכולנו דברים אבל את הרוב מצליחה להשלים. חברות, אלכוהול, אפילו הדמיית מסעדה בחצר, שופינג תמיד העדפתי לעשות כמו מין, במיטה.
אבל מוזיקה ככה בלייב מולי עם דמעות שצפות משיר מאד מסויים, התרגשות, צמרמורת, עצבים מאיש זר ששר לידי (כי רק הקול שלי נסבל באמת), כל זה יקח עוד זמן רב רב. לאחרונה מפתחת עצב גלוי לחסר, כלומר שומעת את המילה "קיסריה" ומיד מתכנסת.
אבל מילא, שנהיה בריאות, נאות ונעימות, כך יש לומר, לא?
מתישהו במיד אייטיז אחותי טסה לארה"ב במסגרת חילופי תלמידים כלשהי. היא חזרה משם עם סווטשירטים ורודים, פליטווד מק ובילי ג׳ואל.
שניים מהם נותרו איתי צמודים צמודים עד היום.
תמיד חשבתי שאספיק להגיע להופעה של ג׳ואל באיזו וינה נניח, שכן הוא אחרון החיים מבין יקירי המוזיקליים. עכשיו חוששת שזה כבר לא יקרה.
ועוד אנקדוטה לסיום. השבוע הבעל ענה באיזו אחת בפייסוש על השאלה "את מי היית מפרגן באהבה לאישתך?". תשובתו היתה דיוויד בואי. אני אעדכן גם פה כדי שדברים יהיו ברורים: דיוויד הוא החבר הנהדר היפה והמצחיק שלי, המאהב הוא תמיד תמיד חווייר ברדאם.
💜
But she brings out the best and the worst you can be
💜