תת הכרה נפתחת כמו מניפה

התעוררתי הבוקר ב4:00 רגשנית, סנטימנטלית, זעופה. אולי אלה הן תופעות של חיסון #2 או של סגר #3. 

לא הבנתי למה כבר זמן רב שלא באים לי שירים לראש, למה הם נעלמים ולא שבים. ואז הם באו, בארבע בבוקר. מתברר שהם באים לפעמים ואני פשוט ישנה, כך הם טענו להגנתם, השירים.

הם יגיעו בפוסטים הבאים.

ואז אספרסו ארוך בחצר ועוד אחד כי קר וסנטימנטלי הבוקר ואני חושבת על השיר הזה שכתבה נעמי שמר שלפעמים מורות וגננות משמיעות לילדים ולא מקשיבות למילים ולא שמות לב שהשיר הוא לא על פרח ועץ, אלא עלי ועליך ועליהן.

בעיקר עלי. ואני חשבתי עליו לא רק בהקשר של גברים אלא בני אדם בכללי, ובת האדם הפרטית שזו אני ומה שאני מאפשרת לאחרים ולאחרות, ללא סינון, ללא שמירה, ללא גדר והגנה.

הסתכלו מה שקורה לי בדרך:
כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר
לו הייתי חיה או פרח
אז היה מצבי אחר!

וקצת חלמתי על גרסה של המכשפות לשיר הזה, אבל אין ענבל כבר מזמן והזמן עבר ויש גרסה עדכנית ונכונה לשיר הזה, לא בועטת כמו שצריכה להיות אבל כבר לא ילדותית 💜 ותקשיבו לשיר