תת הכרה נפתחת כמו מניפה

היא יושבת בתחנה וממתינה לרכבת. היא מקשיבה למוזיקה באוזניות והבדידות עוטפת אותה, אני כניראה אהיה תמיד לבד, היא חושבת. היא יודעת.
הוא עומד לידה, רק היום נחת פה מברלין ובעוד שבוע הוא חוזר הביתה, העיר הזו הולכת ונעשית דומה לכל עיר אחרת, הוא חושב. "את רוצה לאכול איתי?", הוא שואל, היא מביטה בו והמבט הטוב שלו שוקע לתוכה וממלא אותה, רגע של כיווץ ואחריו, "כן, איפה?" "בואי איתי ניסע יחד ברכבת". הם עולים יחד לרכבת, ילד וילדה, איש ואישה. הם יושבים יחד, נוגעים לא נוגעים, היא כל כך מתאמצת לא להחזיק לו את היד, הם מחייכים. "אני מברלין", הוא אומר, "הגעתי לשבוע", "אני מהגליל העליון", היא עונה, "הגעתי ואני לא יכולה יותר לחזור". היא מלטפת לו את הלחי וחושבת, אני השחקנית הכי גרועה בעולם. אחר כך היא קמה ויורדת לבד בתחנה שלה.
במדרגות הנעות הבדידות חוזרת ועוטפת אותה שוב, כמו קליפה של ביצה.