תת הכרה נפתחת כמו מניפה

לגעגועים שלי אין גבול, הם לא נגמרים.

אני מתגעגעת לחברה שלי, אני מתגעגעת להוא שפעם אהב אותי, אני מתגעגעת הביתה, אני מתגעגעת לכנרת, אני מתגעגעת לברלין, אני מתגעגעת לזמן ההוא שלא ידעתי אמת עצובה. אני מתגעגעת להרגשה הזו שאחרי מין של שעות ואת רוצה לישון ובמקום זה את מאוננת עצמך לדעת כאילו דבק בך שד, אני מתגעגעת לאהבה.

לפעמים אני מתגעגעת לשיר ורצה לשמוע אותו.

אני כזו סליים של רגשות שגעגוע הוא חלק מהגוף הרך שלי.

*הו, ועשו לי טובה, כשתגיעו לפוסט עם הפיפי, אל תכתבו לי עליו אח"כ (אתם יודעים מי אתם ומה אתם כותבים), זה רק פוסט געגועים לאהבה, לא לנוזלים, כדאי להתמקד בעיקר.