'בנסיבות חיים אחרות כנראה שהייתי זונה'
אני חושבת לעצמי בעודי צופה בעוד כתבה על בנות בזנות.
ויש בי חלק, קטן ומוחבא, שהרעיון הזה קסם לו.
אני שומעת מכור לזונות מספר 'רק רציתי להרגיש שמישהי אוהבת אותי. היום אני מבין שזה לא באמת מספק את הצורך הזה. אבל אז זה היה כמו פלסטר'. ואני מזדהה איתו.
לא בצריכת זנות, אצלי זה דווקא בכיוון ההפוך. אבל אני מבינה את הצורך לשים פלסטר על החוסר במשהו עמוק. אני מבינה את ההתמכרות לזה. ואני בטוחה שבנסיבות חיים אחרות - הייתי זונה. יש מצב אפילו שהייתי נכנסת לזה לא מתוך צורך כלכלי כמו מתוך חסך ריגשי עמוק. הידיעה שמישהו מוכן לשלם כדי להיות איתך - יש בזה משהו שמעלה את הביטחון העצמי. גם אם זה לרגע. גם אם זה פלסטר. מרגיש לי שאם הייתי "רק מנסה" הייתי מתמכרת לזה. קצת כמו סמים או סיגריות.
בדימיון שלי כשאת לוקחת ממישהו כסף על כמה דקות עם הגוף שלך יש בזה משהו מעצים. מעצים אותך ומשפיל אותו.
ובו זמנית, יש בזה משהו מאוד משפיל אותך - על פי ההסתכלות של החברה.
השילוב של כל זה - יש בזה משהו מחרמן.
אבל לא נולדתי לזה. נולדתי לחיים אחרים. חיים ששטפו לי את הראש בכיוון אחר לגמרי. אותי לימדו לפחד מזה. לימדו שזה נוראי. לימדו שזה פוגע והורס את הנשמה. שזה שורט לכל החיים. לימדו אותי שזה מלוכלך, שזה חולה ושזה זול מאוד.
כמו שלימדו אותי שסאדו מאזו זו מחלה. על זה עוד איכשהו הצלחתי לערער...
אני לא אגיע לזנות. הראש שלי שטוף לחלוטין בכיוון ההפוך. אבל אם לא היה נשטף ככה - כנראה שהייתי זונה.
