ערום מלא

כשאני הולכת במסדרונות המשרד ונזכרת בליל אמש - האם רואים עלי?

כשאני נושכת את שפתיי ונזכרת בלשונו על שפתיי התחתונות - האם שמים לב?

כשפי ריק אבל בזיכרוני הוא מלא בזרעו - האם זה כתוב על מצחי?

כשאני מחייכת לעצמי פתאום בלי סיבה - האם אפשר לנחש למה?

כשאני צוחקת מהודעה שהוא שלח - האם זה ברור שאתמול הוא היה בתוכי?

כמה אני שקופה?

אני שואלת את עצמי בעודי מדלגת בדרכי למשרד.

לפחות המחשב לא ישים לב אני אומרת לעצמי בעודי פותחת את הכלוב...

כמה תמימה הייתי?

הייתי בטוחה שנעמוד בזה. הפעם ניפרד כידידים. הפעם לא יקרה כלום.

אשתו בחו"ל. הילדים ישנים למעלה. לפני דקה אמרתי להם "לילה טוב".

הייתי בטוחה שהפעם זה יישאר מפגש תמים.

החלונות פתוחים לרחוב, השיחה פתוחה וכנה.

מאז אנחנו הוא נאמן לאשתו.

הוא לא רוצה לפתוח את הקשר אם זה יהרוס אותו.

הוא חי חיים בטוחים. עם האישה והילדים.

הייתי בטוחה שלא יקרה כלום.

נתתי לו טיפים לרענון חיי המין עם אשתו.

הוא גילה לי סודות ששמר לעצמו.

שאלתי לשלומה.

דיברנו כמה היא מקסימה.

הייתי בטוחה שניפרד כידידים.

סיפרתי לו על התהליך שאני עוברת עם עצמי.

הוא שאל לפרטים ואיחל בהצלחה.

הייתי בטוחה שנעמוד בזה.

הייתי צריכה לחשוד.

כשהזמין אותי לביתו כשהיא לא בבית.

כשאמר "הילדים איתי באוטו. הם שומעים אותך".

כשליטף את ידי ברגע של שתיקה.

כשיצאתי מהשירותים והתריסים היו מוגפים.

כשחיבק אותי ולא שיחרר.

כשאמר "אני לא רוצה להרוס לך" אבל לא שיחרר.

כשתפס אותי כשבאתי לצאת.

כשמשך אותי לנשיקה.

הילדים ישנו למעלה.

עבר כל כך הרבה זמן.

הייתי בטוחה שהפעם נעמוד בזה.

לא עמדנו.

שנינו כבר אנשים בוגרים. אנחנו מכירים את החיים האלה -

זאת הייתה הפגישה האחרונה.

אנחנו מכירים כבר מעל לשנה. מהרגע הראשון הייתה שם משיכה, אבל מבט אחד על האצבע שלו החזיר אותי קילומטרים אחורה.

נוצרה ידידות קרובה.

מספיק קרובה שיכולנו לדבר על דברים אינטימיים.

מספיק קרובה שהוא גילה לי שהוא נמשך אלי מהרגע הראשון ושלרגע לא הפסיק.

מספיק קרובה שדיברנו בכנות והחלטנו שכלום לא יקרה כל עוד אשתו שמה תמרור עצור.

מספיק קרובה שהמשכנו להיות ידידים עוד חודשים רבים גם כשהתמרור לא ירד לרגע.

אבל זאת הייתה הפגישה האחרונה.

הוא שאל אם אני מרשה לו לגעת בי.

ואני, ניגודית שכמוני, לא ידעתי מה לענות -

מצד אחד, ברור שאני רוצה...

מצד שני, הוא נשוי וגם אני עכשיו בקשר מונוגמי.

אז הוא נישק אותי והוא נגע בי.

וכל שניה שעברה הייתה תענוג מהול ביסורים.

עצרתי אותו.

אבל התעוררתי ב3 בלילה ומאז אני לא מצליחה להירדם...

אין לי את מי להאשים חוץ מאת עצמי -

זה מה שקורה כשהמצפון לא נקי...

'בנסיבות חיים אחרות כנראה שהייתי זונה'

אני חושבת לעצמי בעודי צופה בעוד כתבה על בנות בזנות.

ויש בי חלק, קטן ומוחבא, שהרעיון הזה קסם לו.

אני שומעת מכור לזונות מספר 'רק רציתי להרגיש שמישהי אוהבת אותי. היום אני מבין שזה לא באמת מספק את הצורך הזה. אבל אז זה היה כמו פלסטר'. ואני מזדהה איתו.

לא בצריכת זנות, אצלי זה דווקא בכיוון ההפוך. אבל אני מבינה את הצורך לשים פלסטר על החוסר במשהו עמוק. אני מבינה את ההתמכרות לזה. ואני בטוחה שבנסיבות חיים אחרות - הייתי זונה. יש מצב אפילו שהייתי נכנסת לזה לא מתוך צורך כלכלי כמו מתוך חסך ריגשי עמוק. הידיעה שמישהו מוכן לשלם כדי להיות איתך - יש בזה משהו שמעלה את הביטחון העצמי. גם אם זה לרגע. גם אם זה פלסטר. מרגיש לי שאם הייתי "רק מנסה" הייתי מתמכרת לזה. קצת כמו סמים או סיגריות.

בדימיון שלי כשאת לוקחת ממישהו כסף על כמה דקות עם הגוף שלך יש בזה משהו מעצים. מעצים אותך ומשפיל אותו.

ובו זמנית, יש בזה משהו מאוד משפיל אותך - על פי ההסתכלות של החברה.

השילוב של כל זה - יש בזה משהו מחרמן.

אבל לא נולדתי לזה. נולדתי לחיים אחרים. חיים ששטפו לי את הראש בכיוון אחר לגמרי. אותי לימדו לפחד מזה. לימדו שזה נוראי. לימדו שזה פוגע והורס את הנשמה. שזה שורט לכל החיים. לימדו אותי שזה מלוכלך, שזה חולה ושזה זול מאוד.

כמו שלימדו אותי שסאדו מאזו זו מחלה. על זה עוד איכשהו הצלחתי לערער...

אני לא אגיע לזנות. הראש שלי שטוף לחלוטין בכיוון ההפוך. אבל אם לא היה נשטף ככה - כנראה שהייתי זונה.

הפסיכולוגית שלי הציגה לי עד כמה אני אמביוולנטית בהרבה תחומים בחיי.

אם היא הייתה יודעת מה הניק שלי באתר... 😂😂😂

משהו בה קורא להם.

אמה ראתה את זה עוד מילדות.

הייתה אוסרת עליה לצאת לבד

 גם כשהגיעה לבגרות.

פחדה שתלבש בגדים יפים.

פחדה שתפגוש גברים זרים.

פחדה ובצדק אבל זה לא עזר.

בסופו של דבר - העולם אכזר.

משהו בה קורא להם.

כשהיא הולכת ברחוב על העקבים שלה.

משהו בא נוגע בהם

כשהיא צוחקת למשמע בדיחה.

כשהיא מדברת עם החברים בהפסקה.

כשהיא מתרכזת בעבודתה.

כשהיא משחקת משחק שטותי עם חברים,

כשהיא מעבירה מצגת למנהלים הבכירים.

משהו בה קורא להם.

לאותם הגברים.

הנשואים באושר עם אישה וילדים.

אלה שמעולם לא בגדו באישה.

אלה שחיים את חיי המשפחה.

אבל משהו בה קורא להם

 ופתאום הם משתנים.

משהו בא נוגע בהם

 והם מוצאים לעצמם תרוצים.

משהו בה קורא להם.

לבוסים. לקולגות. לידידים. למכרים.

אלו שקרוא גם לה - זוכרים אותה לעוד שנים.

הם יכתבו לה פתאום. תמיד ירצו יותר.

משהו בה קרא להם והוא לא מוותר.

משהו בה אוהב את זה.

היא נהנית לשגע את כולם.

אבל משהו בה מפקפק בזה.

היא מנסה להבין מה העניין.

אמה פעם אמרה לה "זה משהו באנרגיה",

"את זועקת חופש" אחר הסביר לה.

ההסבר עוד לא ידוע.

זאת עדיין תעלומה.

"אבל למה גם אני נמשכת אליהם?",

היא שואלת את עצמה.

לא מבינה את הקטע הזה.

ו- כן. ניסיתי.

זה מרגיש כאילו את באמצע לעשות קאקי. ענקי. וארוך.

אני יודעת שאמורה להיות שם נקודת הנאה,

אבל האמת - יש לי מספיק נקודות הנאה בכוס. מוכנה לוותר על זאת.

בקיצור - לא בשבילי. תודה.

שרוטה ומודעת לזה.

אבל מה עכשיו?

איך מתקנים?

אז ניסיתי לדבר אל עצמי במראה.

ניסיתי בהגיון וניסיתי מחמאות.

אבל נראה ששנים של מחשבה שאת לא מספיק טובה - לא נעלמות מכמה שיחות עם המראה.

אולי בגלל זה אני פה עכשיו.