לפעמים אנשים צריכים יישור.
נקבות, כמוני, צריכות סדרת חינוך.
עיקרון 2.
לכל שבת יש מוצאי-שבת.
מי שמחפש להרעיל את מערכת היחסים שלו, ישמור את כל הזוהמה בבטן.
***
אדון שלא מרוצה משפחתו חייב לפרוק (עליה, כמובן) את חוסר שביעות הרצון – לא רק במסגרת זכותו הטבעית שהענקת לו כאל-החי של חייך, אלא בעיקר כדי לשמור עלייך מעצמך. שאם לא כן הרי שרגשות האשם, תחושת האבדון שבידיעה שאולי לא היית טובה מספיק וחרדת הנטישה החיונית כל-כך לשפחה כמוך יכלו אותך מבפנים -- וכך הרי לא הולכים קדימה; מי שרוצה להיות טובה יותר תלמד לא רק להתפלש בזוהמה של עצמה (אחרת היא צבועה) אלא גם לנקות אותה כראוי, ולהיטהר.
אדוני הוא לא רק כומר הווידוי שלי, אלא הוא גם השופט שלי, והתליין. וכשטעות שלי עוברת ללא התייחסות או ענישה, הרי שאדוני לא ממלא אף אחד מהתפקידים האלו ושנינו נשארים לבד, מאפשרים לאשמה שלי ולכעס שלו להרעיל ולכלות את האהבה שלנו, ואיתה – אותנו.
מוצאי-שבת הוא יום הכיפורים השבועי שלי: זה הזמן שבו חשובים רק האושר שלו ו/או הסבל שלי, זה הזמן שבו אני מתקיימת רק כדי להוקיר תודה, להתנקות מחטאיי ולהראות בכל נים מנימיי ובכל חור מחוריי שאין כלום מלבדו, שאני הכי טובה שאני יכולה להיות, בשבילו.
הכי. טובה. שאני. יכולה. להיות.
לא פחות, אבל גם לא (בהכרח) יותר.
***
במוצאי-שבת אני עובדת קשה כדי לשלם על השטויות שאני עושה, ואני משלמת במטבעות היחידים שיש ברשותי: גופי ונפשי. וכשהזרע שלו סוף סוף מנקה ממני את כל הלכלוך שאני, או אז אני יכולה להתחיל את השבוע טהורה יותר, טובה יותר, זקופה יותר. או אז אני יודעת שהייתי הכי טובה שאני יכולה להיות בשבילו, שלא התחמקתי מאחריות ושאני משלמת את חובותיי. זה כואב וזה משפיל וזה חושף וזה שורף, ואתמול הקאתי את נפשי על הזין שלו ואז ניקיתי יפה, חייכתי והמשכתי לשפד את עצמי עליו כאילו אין מחר, אבל זה מה שמגיע לשפחות כמוני אם הן רוצות להתקדם בחיים.
והיום, יום ראשון, אני טובה קצת יותר.